הצלחה – 1

1.

הצטנעות היא לא תכונה נורא מושכת בעיניי. אם עשית משהו ואת גאה בו, עופי על זה, צעקי את זה מכל גגות העולם, דעי לעמוד באומץ מול האנשים שישלחו אלייך חצי קנאה במטרה להחזיר אותך למקומך הטבעי, והחזירי להם אותם מצופים בלבה בוערת של אמונה עצמית. אם עשית משהו ואת מתביישת בו, כופפי את הראש, דברי עם עצמך, פתרי את הסוגיה הבוערת בך באמת, ותחזרי אלינו. אם עשית משהו שלא ראוי לשום שבח או גינוי, סתם חיית את החיים שלך, הרגילים והחמודים, אבל את צריכה אהבה, אז תבקשי אהבה, ואל תטריחי אותי בפיאור עצמי ריק מתוכן. אבל הצטנעות, באמת, אנחנו לא סתומים, אנחנו יכולים לראות מתי את אומרת סתם-שמתי-על-עצמי-משהו, אבל מתכוונת תראו-תראו-את-החולצה-שלי.

2.

הצלחתי! מצאתי עבודה!

העבודה הבאה שלי היא בסטרטאפ שקוראים לו Boring money, והוא בעצם אתר שעוזר לאנשים בלי דוקטורט בכלכלה להחליט החלטות נבונות בנוגע להשקעות שלהם. במלים אחרות, יש שם המלצות קנייה על מוצרים פיננסיים כמו פנסיה, משכנתא ו-ISA (דבר בריטי שקשור בהשקעות, ואני עוד לא מבינה עד הסוף). וגם ניסיון לחלק את המשתמשים לשבטים שונים, על פי הגיל והמצב שלהם בחיים, משום שדיבור פיננסי לבני עשרים שונה מדיבור פיננסי לבני ששים. כל זה הם עושים בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, כמו מכון מחקר, בלי פרסומות.

איך הם עושים כסף? קודם כל הם מוכרים את היכולת שלהם לדבר פשוט על כסף לארגונים פיננסיים שרוצים לכתוב ללקוחות שלהם בצורה נורמלית. חוץ מזה, הם חוקרים את כל שוק המוצרים הפיננסיים כדי לתת המלצות, אז הם יודעים לספק מידע על השוק בחתכים שונים גם לארגונים שקונים מהם את הידע הזה.

מה אני אעשה שם? אני אהיה מנהלת השיווק הדיגיטלי. אהיה אחראית על מה שקורה באתר, אדבר עם המתכנת והמעצבת, אעשה קמפיינים בגוגל ובפייסבוק, אייצר תוכן לכל מיני מקומות אחרים כמו הבלוג ומקומות אחרים, ובעיקר, כמו שנראה לי מהראיונות, אעשה סדר: מה צריך עכשיו, מה אפשר לדחות לאחר כך, האם באמת אנחנו חייבים את זה, האם אי אפשר לעשות את זה הרבה יותר פשוט? בגדול, אהיה אני.

איך *את* אמורה לעבוד באתר פיננסי? *את* מבינה בספרות, לא במספרים. ובכן, אני לא המומחית הפיננסית. כמו שלא הייתי המומחית החינוכית באנקורי. אני יודעת להקשיב, להפשיט ולכתוב. הדבר המקסים שהולך לקרות לי כתוצאה מכך שאני אעבוד בבורינג מני הוא שאני אבין במוצרים פיננסיים. זה מרגש אותי במידה לא מבוטלת.

איפה זה? זה באוקספורד סירקל! זה באיזור של אוקספורד וריג'נט סטריט, שזה מרגש מאד, כי הכל שם כל כך יפה וגדול ונוצץ, ויש אותי. באמת, הלכתי לראיונות העבודה ואחר כך הסתובבתי באיזור כמו תיירת, עם מצלמה שלופה, ולא האמנתי שאני הולכת לעבוד באיזור שכל הבניינים בו כל כך יפים ומופרכים, ויש כל כך הרבה עושר מסביב.

3.

הצטנעות בפייסבוק היא אותו דבר רק גרועה יותר. היא תכופה יותר מאשר בחיים האמיתיים, אני חושבת, משום שאנחנו כל הזמן אוספים לייקים, אז כל הזמן אנחנו צריכים לייצר משהו שראוי לשבח או גינוי (אני חושבת על הבלוג ההוא בישראלבלוג, שאני לא מצליחה להיזכר איך קראו לו, שהיו בו פוסטים כמו: היום קמתי. או: היום אכלתי, וחושבת כמה מתוקה וצעירה הייתה המחאה הזו). אבל גם בגלל שז'אנר הכתיבה המכונה "לרשום בפייסבוק" מנחה אותנו ללוות בהתלהבות כל צעד וצעד מתהליך הבנייה של כל הצלחה שלנו, וההתלהבות הכפויה לאורך כל הדרך לא משאירה מקום ראוי להתלהבות כנה מהתוצר המוגמר, אני חושבת.

box

4.

הצלחתי! מצאתי עבודה! זה לא יקרה יותר:

לפעמים, אחרי שבבוקר אני עם לב ונדב, וכל היום אני בעבודה מהבית – סקייפ בעברית, ושיחות בטלפון ומיילים ומצגות ומסמכים, והכל בעברית – אני יוצאת מהבית לראשונה אחרי צהריים. ואז, ממש לפעמים, אני מרגישה איך אני הולכת ליד הבית שלי ברחוב eversleigh אבל הכל מתעוות, נוצר קרע במרחב, ואני הולכת בתל-אביב, ברחוב שאני לא מכירה, אבל הוא מרגיש לי ביתי, וקרה לו משהו. הבתים, הם נראים כמו בלונדון, ואני מרגישה תחושה איומה של אסון. איש אחד שעובר מולי שותה בשקיקה מבקבוקון קטן של בייליס, ואני בוהה בו, כמו שאסור פה, כי מה פתאום בייליס בתל אביב?

לפעמים נדרשת לי חצי שעה כדי לשים את עצמי ואת הגוף שלי באותו מרחב.

5.

ללב ואבא שלו יש שגרה שמתרחשת פעם בכמה ימים. נדב קונה לו איזשהו קינוח מיוחד: עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה במיוחד, או גלידה שבדרך כלל אסור לו, או פה-או-שוקולה בטעם של בית (ניס, לא תל אביב), ואז מתרחש ביניהם הדיאלוג הבא, שאני מתבוננת בו מבעד לעיניים עצומות למחצה כי אני במתח, למרות שאני מבוגרת ויודעת מה נדב קנה:

נדב: יש לי משהו מיוחד בשבילך.

לב (דרוך ומחייך, אבל לא לגמרי בטוח, כי לפעמים זה משהו מיוחד שמעניין רק מבוגרים): מה?

נדב: קישואים.

לב: לא! מה באמת?

נדב: חצילים.

לב: אבא! מה?

נדב (מושיב אותו עליו ומחבק אותו): חצילים וקישואים ברוטב חריף, עם הרבה צ'ילי.

לב (מושך לו באזניים או בחולצה או בכל דבר מטריד אחר): אבא! תגיד לי באמת!

נדב: הנה, אימא תגיד לך: זה באמת חצילים וקישואים ברוטב חריף.

לב: אימא? אמיתי?

אני: אתה מאמין לו? ברור שלא.

לב: אבא! תיתן לי!

נדב מושיט לו את העוגיה.

לב מחייך חיוך שאי אפשר לתאר במילים, משהו שמכיל את האושר של כל העולם כולו, מחולק במספר האנשים שיודעים להרגיש אותו. בגלל עוגיית שוקולד צ'יפס ענקית.

6.

מה לובשים, לעזאזל? אני לא יודעת! ביליתי את כל הדקות הפנויות שלי בשבועיים האחרונים בניסיון לענות לעצמי על השאלה הזו, אבל לא ממש הצלחתי. נדמה לי שמצד אחד יש אותי ומהצד השני את הבחורות מהסיטי, עם הנעלי ספורט על הרגליים ונעלי העקב בתיק, עם היכולת ללבוש גרביונים בלי שהם יחליקו מתחת לשמלה/חצאית (סירייסלי, מה הקטע עם זה?), עם התיק שנמצא על כתף אחת או אפילו על התשעים מעלות של היד הכפופה לפנים ובכל זאת יש בו מחשב, ארנק, נעליים, בגדים לג'ים שאחרי העבודה, לאנצ' בוקס וחומרי איפור והוא שוקל כעשרה קילו. אין לי תשובה, אבל אני הולכת לנקוט בגישה שהביאה אותי עד הלום: אני יכולה להיות רק מי שאני יכולה להיות בכל רגע נתון, אז הם יצטרכו להסתדר איתי. אני ממש בטוחה שהיו נשים גרועות ממני בנשיותן בהיסטוריה של הסיטי. כלומר, בגישה הזאת ובעוד כמה פריטים שקניתי בכל זאת בסיילים שכבר התחילו.

אבל מדברים שם אנגלית! אני יודעת! מדברים שם אנגלית. אוכלים שם באנגלית. מרכלים שם באנגלית. כותבים שם באנגלית. מתייעצים שם באנגלית. משתכרים שם באנגלית. אפילו משתינים בשירותים בשקט בשקט באנגלית. אני יודעת! זה לא שאני לא חושבת על זה כל אחד מהדקות הפנויות שבהן אני לא חושבת מה אני אלבש. איך אני אסתדר? אני לא יודעת. אבל עברתי שלושה ראיונות פלוס משימה באנגלית, ואם אני לא אסתדר בהקשר הזה, אז נראה לי שאני כבר לא אעבוד יותר בלונדון ואסתתר בבית מהבושה עד שארית חיי. לפחות יהיה לי הרבה זמן לכתוב.

7.

אני רוצה להצליח להיות מאושרת ממה שהצלחתי להרף עין שיימשך עד תחילת העבודה מבלי לדאוג. אני רוצה לקחת את החיוך של לב כשהוא מקבל עוגיית שוקולד צ'יפס, ולהבין ממנו איך לשמוח בהצלחה שלי, מקומית ורגעית ככל שתהיה, בלב שלם, בלי לדאוג לעתיד. בזה אני מתרכזת בשבועיים הקרובים, ואני מקווה שלב ילמד אותי איך הוא עושה את זה, למרות שבאמת, אני לא יודעת איך לשאול.

3 תגובות בנושא ״הצלחה – 1"

  1. כמו 'התנבא' גם 'הצטנע' הוא פועל בבניין התפעל שמובנו 'התנהג ככאילו'. בעוד שצניעות זה דבר נפלא בעיני, להתנהג כמו צנוע, להצטנע, זה אכן צבוע ודוחה.
    וברכות לרגל המשרה החדשה והמרגשת, באיזור הנפלא ועם הפוטנציאל העצום. איזו תחושה נפלאה, ותודה ששיתפת אותנו, כיף להיות שם איתך. וגם אני חושבת שתלבשי מה שמתאים לך, כל עוד את לא הופכת את הלבוש למסך שמפריע בתיקשורת איתך.

    אהבתי

  2. איזה פוסט שכיף לקרוא.
    את יודעת, משהו שלמדתי מאוד מלגור בחוצלארץלנד, זה לעוף על ההצלחות שלי. גם כי הן מעטות ובתוך ים של קשיים, וגם כי לומדים יותר להיות בתוך הדברים שלך עם עצמך (גם הדברים הטובים). וגם כי בארץ אנשים נוהגים לעשות עין הרע על כל הצלחה קטנה שיש למישהו… 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s