The Guilty Feminist
קצת אחרי שהגעתי ללונדון התחלתי להקשיב לפודקאסט מדהים שקוראים לו The guilty Feminist. זהו סטנדאפ פמיניסטי שמנהלת אישה גדולה ומצחיקה שנקראת דברה פרנסיס-וויט. בסטנדאפ שלה היא מארחת נשים שונות ממקצועות הבידור, והן מדברות בצורה מצחיקה על נושא אחד שקשור לפמיניזם בכל פרק (הכל קשור לפמיניזם, בעצם, אז הכל יכול להיות: מגורים משותפים, מוזיקה, סיפור, הגירה, דברים שאנחנו חושבות שהם נורמליים, הם כמה מהפרקים שהקשבתי להם). זה אף פעם לא לגמרי רק מצחיק, כי פמיניזם זה דבר מדכא ת'חיים, אבל בפרקים טובים יש איזון נעים בין הדיכאון לבידור.
החלק האהוב עליי נמצא בפתיחת כל פרק ונקרא: I'm a feminist but… ובו כל אחת מתוודה על חטאיה הפמיניסטיים של השבוע (אני פמיניסטית, מספרת פרנסיס-וויט באחד הפרקים, אבל השבוע ראיתי שברק אובמה התחיל לעקוב אחרי האינסטגרם שלי, וחשבתי מה תהיה השאלה שאוכל לשלוח לו בפרטי, והגעתי למסקנה שאני פשוט אתלבש כמו מרילין מונרו ואקליט לו את Happy birthday mister president).
אחרי שהקשבתי לכעשרים פרקים, הבנתי פתאום שאני גרה בלונדון ואני יכולה לשמוע את ההקלטה לייב! אז לקחתי איתי את אלעד והלכנו לאולם הזה, שבו היו כשלוש מאות נשים לבנות פמיניסטיות, ואני לא הכרתי אף אחת מהן, ולא הייתי צריכה להתחמק מאף אחת מהן! ואז במשך שעתיים שמעתי סטנדאפ פמיניסטי, והרעתי במקומות הנכונים, והתרגשתי במקומות האחרים, וזה לא היה הסטנדאפ הכי טוב שראיתי, אבל זה בהחלט היה אירוע ששמחתי להשתתף בו, כי מי בכלל ידע שאפש רלאסוף כל כך הרבה נשים פמיניסטיות לבנות במקום אחד, בלי שאף אחת תיעלב בגלל משהו.
תשירי את זה Properly
הבן שלי מדבר אנגלית כמו שבחיים לא חשבתי שאפשרי. אני יודעת שכולם אומרים שילדים לומדים מהר וכל החרא הזה, אבל במשך שנה שלמה בצרפת, הבן שלי גמגם כמה מילים בודדות שלא התחברו למשפטים, ועשה את זה רק אחרי מאמצים ניכרים מצידנו. אני לא בטוחה מה הגורם המכריע להבדל, אבל הפעם הוא ממש מדבר, במשפטים ארוכים ומסובכים, במילים שאני בטוח לא לימדתי אותו. והעיקר, במבטא לונדוני מתנגן, עם דגשים וטעויות תחביר של כושים. אני יודעת שעוד מעט אני אתחיל לדאוג שהוא ישכח את העברית שלו וכל זה, אבל בינתיים אפשר פשוט להקשיב לו ולהתמוגג מנחת, כשאני שרה לו את פזמון ליקינטון כמו באופרה, והוא מתגלגל מצחוק ואז אומר לי: אבל תשירי את זה Properly!
יום בגן החיות
בפארק הענקי לידינו יש גן חיות. הבן שלי לא מת על חיות (במובן, בחיים שלכם לא ראיתם ילד כל כך אדיש לחיות. אם שמים באיזה פארק גור כלבים או אפרוח או כבשה צעירה, כל הילדים מתים מסקרנות ורצון ללטף ולהאכיל, והבן שלי מציץ, אומר: אפרוח, מהרהר ואומר: תראי, הראש של האפרוח נראה קצת כמו טיל. כי כל דבר יכול להיראות כמו טיל. לא יודעת מאיפה הוא מביא את זה, בחיי), ועל כן עבר זמן רב עד שהגענו לגן חיות הזה. ובכל זאת, בשבת האחרונה גררנו את לוק, אחד החברים הטובים של לב מהגן, ואת המשפחה של לוק לגן החיות.
זה אזור לא גדול בפארק שמוקדש לחיות וילדים. יש שם קופים ונחשים ואפרוחים ולמורים ולוטרות וחזירים, ואת לב כל זה עניין כקליפת השום. אבל מה שיש שם באמת, זו התפיסה האנגלית לגבי איך אמור להיראות יום חופש עם הילדים. ביום חופש הזה תמיד תמיד תמיד יש בית קפה להורים, שמוכר גם ממתקים לילדים, והוא מוצל ויש בו שולחנות וכיסאות שאפשר לאכול בהם אוכל מהבית. תמיד יש מתקנים, שהם ייחודים למקום שבו נמצאים, ולא סתם שעתוק של כל גינה אחרת. למשל, בגן חיות בבטרסי יש מסוק וכבאית בגודל אמיתי, שמספקים שעות של הנאה, כמו גם ארגז חול עם משאבות מים והרבה מאד צעצועי חול. תמיד יש איזור של לימוד, שבו מסבירים לילדים בצורות שונות על המקום בו הם נמצאים: איך מציירים חיות בגן החיות, ניסויים מדעיים במוזיאון המדע, ותחנת דואר בגודל מוקטן במוזיאון הדואר. תמיד יש שירותים מותאמים לילדים, שבהם הכל נמוך או שיש שרפרפים, ויש מתקן עם שקיות לחיתולים.
ובעיקר, יש מסביב הרבה ילדים והורים אנגלים, שלא מנסים לעשות את מה שלא אמורים לעשות: העובדים של גן החיות מאכילים את החיות ולא אנחנו, הצעצועים של החול נשארים בחול ולא עוברים לכבאית, ספסלי הפיקניק של בית הקפה לא מיועדים למנגל. זה קונספט מדהים, חייבים לייבא אותו לארץ.