דברים מדהימים שאפשר לעשות במנצ'סטר

כשאימא ואבא שלי היו מתכוננים לטיול בחו"ל, מייד אחרי כרטיס הטיסה הם היו קונים מדריך טיולים של האיזור. אבא שלי היה קורא אותו, פותח מפה גדולה של האיזור, ואז מכין להם מסלול טיול, על פי הכנסיות שהיה רוצה לראות בדרך, ושאר דברים שהוא הסכים להכניס לתוך הרפטואר של מה שנחשב ראוי לביקור, ועוד חצי יום שהוא החשיב מבוזבז והיה היום של אימא שלי להסתובבות בחנויות.

כשאנשים מהדור שלי צריכים להתכונן לביקור במקום אחר, יש להם את הדבר הארור שנקרא האינטרנט. האינטרנט הוא חמוד לכל מיני דברים, אבל הבעיה שלו שהוא ברוחב אינסופי ובהיררכיה לא קיימת. ולכן, בחורה אחת, שרוצה להכין טיול יומולדת נחמד לבעל שלה, צריכה לעבור מיליון עמודי שטויות של הבית קפה הטבעוני שאתם חייבים לאכול בו במנצ'סטר! שלושה דוכני אוכל רחוב שאתם לא יכולים בלעדיהם במנסצ'טר! עשרים וארבע שעות במנצ'סטר שבהם תוכלו לקנות בכל החנויות שקיימות גם בלונדון, בדיוק באותו סדר! לפעמים היא מוצאת עמוד שאין בו שום סימן קריאה, והפסקה הראשונה שלו כתובה בסדר, והכותרת שלו היא 48 שעות במנצ'סטר, והיא חושבת שהכל בסדר, כי הטיול שלה כבר מוכן בידי מישהו אחר. היא שומרת את העמוד הזה לעצמה, והיא מוכנה.

זה לא נכון. הבעיה בהסתמכות רק על אתרי טיולים היא שרובם לא מביאים שום קונטקסט. כולם יודעים שמנצ'סטר היא העיר התעשייתית של אנגליה, אבל מה עוד יודעים עליה? שיש בה מוזיקה. אחלה. וזהו. שום דבר על ההיסטוריה שלה, לא לפני אלף שנה, ולא לפני מאתיים שנה ולא לפני עשרים שנה. ואז מגיעים לעיר כמו סומא, מנסים למשש את האבנים בקיר, ולהבין מה קורה מסביב.

הדבר שצריך לעשות, ואני אומרת את זה לעצמי העתידית, הוא תמיד תמיד להוריד סיורים קוליים של המקום שהולכים אליו, אם המקום שהולכים אליו הוא עיר. הסיורים הקוליים הם שילוב בין המדריכים של אבא שלי, שיש בהם איזשהו ניסיון לתת תמונה רחבה יותר, ויכולת סיפורית של הדור החדש, והם עולים כסף, אבל הם תמיד מביאים אותנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם בשום מדריך שהיפסטר מטופח זקן עשה.

לשתות בירה

במנצ'סטר יש מאה אלף סטודנטים, ובמנסצ'טר רבתי יש שני מיליון איש. זה אומר שהסתובבות במרכז העיר היא חזרה אחורה בזמן לפסטיבל ערד: המון אנשים נורא צעירים עם צבעים בשיער, פירסינגים, קעקועים, טי שירטס שחורות ואולסטארס.

22 מיליון תיירים מגיעים למנ'צסטר מדי שנה, והתיאוריה שלי היא שהגברים שבהם ישר הולכים לראות כדורגל, והנשים שבהם ישר הולכות לעשות קניות. יש שם יותר קניונים מאשר בראשון לציון, ובמסורת הבריטית המפוארת של הקפיטליזם, מדובר בדיוק בדיוק באותן רשתות שנמצאות בכל רחוב ראשי בלונדון.

נדב לא רואה כדורגל, אני לא עושה קניות, ואנחנו לא בני עשרים, ועל כן היינו צריכים למצוא לעצמנו מקום שלישי, והלכנו לטייל ברובע ההיפסטרים של העיר, שמלא כמובן בחנויות ציוד אמנות שהטאגליין שלהן הוא: Fill the world with artists, גרפיטי מדהימים, ומבצעים משכנעים על קמפרי סודה.

אחרי הקמפרי סודה קצת חפשנו את עצמנו ומצאנו את עצמנו בפאב. להקה שנקראת woosy ניגנה קאברים, והמקום היה מפוצץ באנשים, בעיקר גברים, שהחזיקו ביד פיינטים של בירה מקומית. כולם נענעו בראש כראוי, והזיעה מילאה את החלל. מחוץ לחלל ההופעה היו עוד אנשים שצחקו, שתו, דיברו והתחילו באגרסיביות עם הברמנית. כל הדבר הזה קרה בפאב שממוצע הגילאים בו היה ששים פלוס, כן, כל עשרות האנשים שהיו בהופעה, ועוד עשרות האנשים שהיו בפאב עם חברים שלהם, היו בני ששים פלוס או מינוס. שם אנחנו הרגשנו צעירים.

הספריה של ג'ון רילנדס

דמיינו בניין בסגנון גותי, אבל שנבנה בתקופה הויקטוריאנית. דמיינו קירות גבוהים, קשתות, אריחים בצבעים שונים שמשתלבים זה לצד זה, מסדרונות ארוכים שמוארים בחשמל הראשון בעיר. דמיינו ארבע קומות של אולמות קריאה מפוארים, שבהם סטודנטים בני ימינו עובדים על הלפטופים שלהם. דמיינו הרבה חדרים של ספרים עתיקים שאי אפשר להתבונן בהם כי הם שבירים מדי. דמיינו שני ויטראז'ים ענקיים שמציגים את כל המי ומי בעולם הספרות והאמנות. דמיינו פסל שיש של האדם שלזכרו הוקמה הספרייה, ומולו, בצד השני של אולם הקריאה המופרך, דמיינו פסל שיש של אשתו, שהתעקשה שלא יכתבו את שמה, כי היא רק תורמת הכסף, ולא מושא הזיכרון.

Just another happy day

באחד הימים הלכנו להצגה Happy Days, מאת בקט. היחסים שלי עם התיאטרון הם לא משהו, בגדול, ואני תמיד קצת חשדנית כשאני הולכת להצגה, כי מבחינתי זו הדרך הכי מוזרה לספר סיפור. ואז נכנסנו לאולם, והייתה שם גבעה קטנה, שנראתה קצת כמו חירייה, ובתוכה שני אנשים. וככה התחילו שעתיים של סמואל בקט הולם בי עם פטיש את המחשבה שלו אודות זקנה ונישואים ושגרה ובורגנות. במרכז השעתיים האלו ניצבת אישה, שקועה עד מותניים בחרא, ליטרלי, שלא אומרת כלום בעל משמעות, אבל מפטפטת ללא הרף, וכל מה שיש לה כדי להתמודד עם החיים הוא התיק שלה, ובתוכו הדברים הרגילים: ליפסטיק, מסרק, מראה ואקדח. בכל פעם שנדמה שהיא מתקרבת להגיד דבר מה עמוק, היא מייד מפסיקה, ואומרת לעצמה: Nothing better, nothing worse, just another happy day.

אי אפשר היה לנשום מרוב שהאוויר היה סמיך ממטאפורות, ואלו היו שעתיים של הנאה כה עמוקה ממילים, מתיאטרון, מיופי, מדיכאון, מהיופי של המשחק ושל התפאורה ומציפייה פשוטה למוות של הגיבורה, שאחר כך נשבעתי לעצמי לאהוב תיאטרון מעתה ועד בכלל, ואני ונדב הלכנו ברחובות העיר ומלמלנו לעצמנו: Just another happy day.