לחרבן מכאן עד לשם, ובחזרה, לנצח

 

1.

זה כל מה שרציתי. קפה במקום חדש. בגט מונח על צלחת יפה. חמאה טעימה שמוגשת עם סכין למריחה. וגם את מה שלא רואים: הדרך לבית קפה על האופניים שלי, שעליהם יש מושב ללב, שנוסע אתי תמיד, גם בלי לב. ופעמוני הכנסייה, עכשיו מצלצלים 11. ורחובות עם אנשים שעסוקים בענייניהם, אפילו שברחוב הזה (ובעיר הזאת) נדמה שענייניהם תמיד סובבים סביב קניות. אפשר להניח שמחוץ לרחוב הזה יש להם גם עניינים אחרים. ואותי, מסתכלת. זה לא הרבה, אבל זה מה שרציתי.

2.

"כשגרים בחו"ל, אז כל פעם שיוצאים מהעבודה נמצאים בחו"ל"
הדס לנדב

בכל החודשים שבהם רקחנו את המעבר הזמני הזה זה היה המשפט שדחף אותנו קדימה. תארו לכם, לצאת מהעבודה, הדבר הכי מונוטוני ושגרתי בעולם, ולהיות בחו"ל, להיכנס לתוך ג'ימבורי מלא כדורים צבעוניים למבוגרים. איך אפשר בכלל לסרב לזה? אזה דברים רעים יכולים לקרות בג'ימבורי הזה? בכל החודשים האלו לא הצלחתי לחשוב על דבר רע אחד שיכול לקרות. ידעתי על הבדידות, ועל הזרות, ועל איבוד רשת התמיכה. ידעתי את כל זה, וזה לא השתווה אפילו קצת לאפשרות של לצאת מהבית ולהיכנס לג'ימבורי.

3.

אבל לא חשבתי על זה: ))<>((

מה זה? זה אמוטיקון שאומר: לחרבן מכאן עד לשם, ובחזרה, לנצח. (pooping back and forth, forever).

זה מתוך הסרט "אני אתה וכל השאר", שבו רובי ילד בן 6, מצ'וטט (זה חוקי עוד להגיד את המילה הזאת?) עם אישה מבוגרת באינטרנט ושולח לה את האמוטיקון הזה. היא לא בקיאה בעולם המונחים של ילדים בני 6, באותה מידה שרובי לא בקיא בעולם המונחים שלה. וכך יוצא שרובי קובע איתה פגישה בפארק, ושניהם נמצאים בחוסר אוריינטציה מוחלט אחד כלפי השני. שניהם מגיעים, ובגלל שזה סרט של מירנדה ג'ולי ולא של HBO, היא לא רוצחת אותו ומחביאה את גופתו, וגם אין שום מוזיקה דרמטית בזמן שהיא מנסה למכור אותו לרשת של עברייני מין. היא עושה את מה שאישה נורמלית הייתה עושה: היא נותנת לו נשיקה על הלחי ושולחת אותו הביתה, כדי שהיא תוכל ללכת הביתה ולהרהר בחייה עד כה.

אז אנחנו רובי. כל הזמן. אנחנו עיוורים וחירשים וסומים באפילה לגבי רשת המסמנים שנפרשת לפנינו. חלק אנחנו כמובן יודעים, כי לא באנו עכשיו מבקתה בהרי תימן, אבל כל מה שהוא מעבר למה שתיירים עושים, דורש הסתגלות. ודורש הבנה. ודורש כיאורוגרפיה חדשה שתאפשר לנו להשתלב בכיאורוגרפיה הכללית של העיר. ומי בכלל רוצה להיות רובי בגיל 40? לא בשביל זה עברתי כבר את כל שנות העשרים המייסרות, כדי להגיע למקום שבו הכל ברור לי כבר?

למשל? למשל בתי הקפה. באיזור 11:30 בצהריים המלצרים מתחילים להניח על חלק מהשולחנות מפות נייר, סכו"ם וכוסות. זה הסימן שהגיעה השעה לאכול צהריים. כי יש שעות, גבירותיי ורבותי, לא כל אחד פה עושה מה שבא לו. בשולחנות האלו לא שותים קפה. כי עכשיו צהריים, כאמור. אתם מוזמנים לאכול את מנת היום. או לבחור מנה אחרת מתפריט האוכל. אבל קפה תשתו בבקשה במקום אחר. אותו דבר אבל הפוך קורה אחרי צהריים. מפות הנייר מוכנסות, מקופלות, וממתינות לתורן ביום הבא. והשולחנות חוזרים להיות שולחנות טובים לשתייה. עכשיו אפשר גם אלכוהול.

אחרי שמבינים את זה, קל מאד להשתלב בזה, אבל דרוש הרגע הזו שבו מישהו מפענח לך את הסימן: ))<>((.

4.

וכך יוצא שהמשפט "כשאתה גר בחו"ל, בכל פעם שאתה יוצא מהעבודה אתה בחו"ל" מקבל משמעויות חדשות. בחוץ זה לא רק ג'ימבורי עם כדורים צבעוניים מונעי נפילות, אלא גם אולפן ללימוד שפה, משרד של רשות ממשלתית עתיר בירוקרטיה (מתים על הטפסים המצחיקים שלהם), מסיבת פופ אפ במקום שבו את לא יודעת עדיין איפה השירותים וגם קניון. זה משמח, אבל גם הרפתקני וחקרני ומעייף.

5.

וכל זה גורם לי כל הזמן לחשוב על הקומיקס הזה שאורי שם בפייסבוק שלו:

comics
לכו לראות אותו. הוא מקסים ממש

שבעיקרון אומר: די כבר עם הדרישה הזו לאושר. זה הכי לא סביר. במקום, תנסי לחיות.

ואני חיה, לעזאזל. לגמרי חיה!

לעוף

1

הייתי לקראת סוף הריצה של אותו בוקר כשהבנתי את זה. הזריחה בדיוק התחילה, ואני הייתי עם הגב לים ועם הפנים לנמל, בירידה. מולי היו הרבה יאכטות מטורפות וספינות מטען גדולות, משמאלי הר עם טירה ופארק ומימיני שמיים שעברו מכחול עמוק של סוף הלילה לוורוד של תחילת היום. לקראת סוף הריצה כל האנשים שרצים בטיילת מקבלים את אותה זווית של הרגליים, כאילו שלא חשוב איזה מרחק הם יעברו, כל עוד הרגליים שלהם ימשיכו לזוז, זה נחשב שהם הצליחו. זה כנראה נכון. אבל רציתי לבדוק איזו תחושה פנימית שהייתה לי, שאם רק ארחיב את הצעדים שלי, אם רק המרווחים בין כפות הרגליים שלי יגדלו, אוכל לרוץ למרחק, אוכל ממש להתעופף.

2

כן, אני רצה. קצת. כמה דקות בכל פעם. ואז קצת הולכת. ואז ממשיכה לרוץ. הכל על פי הוראות שנאמרות לי מהאוזניות, בידי איש שמעולם לא פגשתי, וגם לא באמת קיים, אבל אני בטוחה שהוא היה קוורטרבק ושיש לו שיער בלונדיני, והוא גדול ושרירי וכל מה שאני שונאת בגברים, ושהייתי פשוט מתעבת אותו, לו הייתי פוגשת אותו. אבל הטיילת כל כך יפה ורחבת ידיים ומזמינה, והמאמץ הקטן שאני עושה כל כך מרחיב את הלב, שאני רצה. מתישהו אכתוב על זה בהרחבה.

3

ואז הבנתי: אני כן חולמת על תעופה. הרבה שנים זה הטריד אותי, לא כמו האם אני שמנה או האם אני חברותית וטובת לב, אבל הטריד אותי שאנשים אחרים חולמים על לעוף ואני לא. זה הרגיש לי צר, ומדוכא, וכלוא ואני מחזיקה מעצמי מלאת דימיון. ובאותה שנייה, הבנתי שאני עפתי בחלום מיליון פעמים. זו לא תעופה באוויר כמו סופרמן, עם הידיים פרושות לצדדים והמבט מרחף, גבוה מעל הבניינים. לא. זה יותר כמו קפיצה שלעולם אינה נגמרת. היא תמיד מתרחשת בתוך מקום סגור, הרבה פעמים במורד מדרגות. בחלום אני קופצת גבוה, ואז מושיטה עוד רגל קדימה ובמקום לנחות, ולעשות את כל העניין עם כיפוף הברכיים וקליטת הזעזוע של משקל הגוף, אני פשוט ממשיכה לעוד קפיצה ועוד קפיצה, בלי לגעת בקרקע באמצע. ובחלום זה מרגיש כל כך אפשרי, שלרגע לא חשבתי על זה. אף פעם לא התעוררתי בהשתוממות או הרגשתי צורך לדבר על זה. פשוט איכשהו, בגוף שלי, אני ידעתי שאני יכולה לעוף. עד אתמול ידעתי שאני יכולה, במקרה הצורך. זה היה כמו משנה צבע בטאקי. אתה לא משתמש בו עד שאתה חייב.

4

זה תמיד הזכיר לי גראנד ז'טה, שזה צעד בבאלט. הרבה פעמים זה בא בסוף: שסה, פה-דה-בורה, גראד ז'טה. או ככה:

כל המילים האלו הן בצרפתית ואני מכירה אותן בלב, מהילדות שלי, מלאת הבאלט. וככל שאני מתקדמת בלימודי הצרפתית שלי אני מבינה שהן מילים אמיתיות, לא של באלט, אל של השפה, ואני פוגשת אותן ככה פתאום, באמצע שיעור על ההטייה המשונה של הקבוצה השנייה של הפעלים, לא משנה. ופתאום המורה אומרת טומבה, ואני יודעת מה זה! אני יודעת כמו שאני יודעת מילה בעברית!

הפעם האחרונה הייתה סוטנו (soutenu).

בבאלט זה הרגע הזה ליד הבר, שאת אוספת את כל כולך, עולה על כריות האצבעות לרלווה, ואז מסתובבת לצד השני של הבר, וממשיכה את התרגיל בצד השני. זה רגע של עצירת נשימה, של הכנסת הבטן, של כיווץ עצמי. ופתאום גיליתי בשיעור האחרון, שזו גם המילה למשלב שפה רשמי. כמו לחנוט את עצמך בחליפה ועניבה. איזו התאמה מושלמת!

5

פתאום אני נזכרת שיש סיפור כזה של סופר צ'כי שמוטי המליץ לי עליו. צ'אפק? על האיש שקפץ גבוה? והיה משהו עם משטרה?

6

אז גראנד ז'טה, אבל בלי לנחות, וגבוה באוויר, כמו רקדנים מקצועיים. והייתי בטוחה שאני יכולה. ולא ידעתי שאני בטוחה. וגם לא ידעתי שאני לא יכולה. וברגע אחד הכל התגלה לי. ולא ידעתי אם לשמוח על זה שגם לי יש אופק ודימיון או להתאכזב שאיבדתי את משנה הצבע שלי. בכל זאת, יכול היה להיות שימושי.