6 דברים שאפשר לעשות בביקור מולדת ו-3 שלא

אי אפשר להחזיר את הזמן

את נולדת במקום מסויים, ומאותו רגע היישות שלך נקשרת בו באינספור נימי קרבה מסוגים שונים. למקום הזה קוראים מולדת. אחר כך את עוזבת את המולדת והולכת למקום אחר. בהתחלה, החוטים הדקיקים שקושרים אותך אל הקרקע פוקעים, ואת מרחפת באוויר, מנסה להבין איך לאזן את עצמך ובאיזה כיוון נמצאת הדרך קדימה. אחר כך, אם את בת מזל, את מבקרת במולדת מדי פעם. 

בביקור הזה את אוספת את כל מה שפעם היה באופן טבעי קשור אלייך. את פוגשת חברים ומשפחה ומנסה ככל יכולתך להתחבר אליהם באופן שבו היית מחוברת אליהם פעם. הם עדיין אוהבים אותך ועושים כל שביכולתם כדי לבלות איתך כמה שיותר זמן, ולהפוך את הזמן הזה לנעים ככל האפשר. את אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם, ואת עושה כל שביכולתך כדי להקשיב להם, כדי לספר להם, כדי לפתוח את הלב לכל מה שהקשר ביניכם יכול להכיל. 

כל פעם מחדש את חושבת – כי את קצת מטומטמת ולא לומדת מהניסיון – שהביקור יצליח לתקן את מה שאת קלקלת בהחלטה שלך לעזוב. ואז את מגלה, למרבה ההפתעה (כי בחיים שלך לא קראת ספר שבמרכזו מסע), שקשרים אנושיים מורכבים מרגעים ועוד רגעים ועוד רגעים של הוויה משותפת, ואי אפשר להחליף שמונה עשר חודשים של ריחוק בשבועות של קרבה, גם אם החלטת שהקרבה הזאת (והים) היא הדבר החשוב היחיד בביקור הזה. 

אין ביניכם זרות, זאת לא הבעיה. אין ביניכם ניכור, זאת גם לא הבעיה. אבל יש ביניכם חללים לבנים אטומים, שפעם היו מלאים בפרטים קטנים שידעת על החיים שלהם ועכשיו הם נסתרים מעינייך ומעיניהם. חברה טובה שלך מארחת בביתה מדי יום שישי קבוצת חברים לקפה ובאגט. לו היית כאן, היית יודעת היטב את שמות האנשים, את מעלליהם, ובהתרגש עליהם דרמה גדולה היית מודעת לה, בפריפריה של הראייה שלך. עכשיו את מגלה על המוסד הזה בהערת אגב. אימא שלך מנסה למצוא מחדש את האיזון בין הפנים לחוץ אחרי הקורונה (נגיד שאנחנו אחרי, רק לרגע), ואת יודעת על זה בגדול, אבל מה בדיוק מצליח לה ומה מוכיח את עצמו כבלתי אפשרי אינך יודעת. הם יודעים שהתחלת עבודה חדשה, אבל כמה את מושקעת בה, מי עובד איתך, על מה את רבה, מה חושבים עלייך – כל אלו לא יכולים להימסר בשיחות סיכום שמנהלות את מוסד ביקור המולדת. 

אף אחד לא חושב שאפשר לכפר על כל הפעמים שלא שתינו קפה, החברה אומרת לך, רק רוצים לשתות איתך קפה. היא לא טועה. אבל גם לא לגמרי צודקת: אם זה היה תלוי בי, היה אפשר. 

סוגריים

סליחה מכל האנשים שאני אוהבת ולא פגשתי בביקור הזה. הבירוקרטיה הקורונית גרמה לכל התכניות להיות שבריריות ולמוח המארגן שלי להיות חלש מהרגיל. אני עדיין אוהבת אתכם. 

אי אפשר לעצור את הזמן

לפני יותר מחמש שנים, כשעוד גרתי בתל אביב, אחד המקומות שייצג עבורי טוב מכל את האהבה שלי לעיר היה המנזר. אני בוודאות לא היחידה שעבורה המנזר היה אי של נהנתנות בלתי פוסקת, שבו אפשר היה להפגין בציבור את היותך נהנתן בלתי פוסק, בחברת נהתנים בלתי פוסקים אחרים. אבל אני לא אותו בנאדם שהייתי לפני חמש שנים. החשיבות שאני מעניקה לשיחה עם חברים בפאב השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לנהנתנות בפומבי השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לאלכוהול השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לאוכל מלא בשמן באמצע הלילה השתנתה (לא תמיד. לפעמים היא עדיין מאד חשובה). השעות שבהן נראה לי הגיוני להיות בחוץ ולשתות השתנו. הידע שלי על ג׳ין וטוניק השתנה. החשיבות שאני מעניקה לנוחות הישיבה שלי השתנתה. בקיצור, כל מרכיבי החוויה נתפסים אצלי אחרת. 

כשהיינו שם, ביום חמישי בלילה כמיטב המסורת, ישבו בשולחן לידנו שני אנשים אפילו יותר זקנים מאיתנו. אחד מהם, היותר דוש מבין השניים, התחיל עם המלצרית ב״אהבתי את החולצה שלך. איך קוראים לך?״, כי יש דברים שלא משתנים. והיא ענתה לו: ״לורן (שם בדוי, כי אני לא זוכרת בדיוק. אבל זה היה שם צרפתי), אבל לא נראה לי שייצא לך להשתמש בו״, כי יש דברים שבכל זאת כן. שני המבוגרים האלו ישבו שם ושתו את הבירה שלהם והודו אחד בפני השני: ״המנזר הוא אותו דבר. הבירה קרה. השירות גרוע.״. הם צחקו. אבל מה שהם התכוונו להגיד בעצם היה: ״המנזר הוא אותו דבר. הבירה קרה. השירות גרוע. אבל אנחנו כבר לא מתאימים״. הם דושים, אבל צודקים. 

אי אפשר לאחד את הזמן

אם שני אנשים גרים באותו מקום, אפילו אם שני האנשים האלו הם הורים וילדים, אז לפעמים מישהו מארח ולפעמים אותו מישהו מתארח. המארח מתאמץ על ההכנות – הוא רוצה שכולם ירגישו בנוח. המתארח מתאמץ על ויתור רגעי על הבית שלו – הוא רוצה להראות שהוא מרגיש בנוח. 

אם אני אנשים לא גרים באותו מקום אז מישהו אחד הוא תמיד המארח. הוא קשוב לצרכים של המתארח. הוא מנסה לנחש אותם עוד לפני שהובעו. הוא רוצה להתכונן לרגע שבו לב ירצה במבה אדומה. הוא רוצה להתכונן לרגע שבו אני אצטרך מטען לטלפון ישראלי. הוא מפנה את הזמן שלו. לא יותר מדי, לא תמיד, אבל רוב הזמן הוא קצת חנוט בחליפת הבאטלר שלו, ומקווה שלא יתברר שנגמר הקרח. מישהו אחר הוא תמיד המתארח. הוא תמיד צריך לבקש משהו. רוב הזמן הוא במרכז תשומת הלב או לכל הפחות במרכז הספירה הציבורית. הוא לנצח בתנוחת שמיטה, תנוחת בהייה על הספה, תנוחת אכילה ליד השולחן.
לו רק היה אפשר, כמו פעם, כמו שיעל אמרה, לשלב בין השניים.

דברים שבכל זאת אפשר לעשות בביקור מולדת

1. הים הוא עדיין המקום הטוב ביותר שאין בלונדון. כשאני אומרת ים, אני כמובן גם מתכוונת לשמש שאשכרה יוצאת מבעד לעננים ונשארת שם.
2. המשפחה שלי – זאת שנודלתי אליה וזאת שהתחתנתי אליה – היא חמודה ביותר, ואין אותה בלונדון בכלל. 
3. גם את החברים שלי אין בלונדון
4. הכל בעברית. לפעמים האנשים שמדברים אותה סתומים. רוב הזמן הם צועקים יותר מדי. הם בטוח קרובים פיזית אליי יותר מדי. אבל המוח שלי מפענח ומייצר את השפה הזאת בלי להתאמץ. 
5. לאכול מלא מלא מלא בורקס וסלט ירקות, ולדעת שלמרות שכבר לגמרי נמאס לך מבורקס וסלט ירקות אסור לך להפסיק לאכול בורקס וסלט ירקות, כי עוד מעט לא יהיו לך בורקס וסלט ירקות כהלכתם. (עניין הסלט ירקות הוא רק חצי נכון. בבית שלנו יש סלט ירקות כהלכתו, מירקות אורגניים מקומיים שנקנים ברוב טקס במקומות המתאימים. אבל לא תמיד יש לנו כוח לכל זה). 
6. לעבור מבית לבית לבית לבית שבו אוהבים אותך כמו שאת, בלי שתצטרכי להתאמץ כלל.