שלושה דברים שכדאי

איך להיות ושאלות אחרות

מאד אהבתי את הספר שארנה קזין כתבה. זה ספר על שאלות גדולות שמעסיקות כל אחד מאיתנו מתישהו, ורובנו נוטים להגיד לעצמנו: יום אחד אני אחשוב על זה, בטח, עכשיו אולי אני אראה קצת נטפליקס. כלומר, ככה אני עושה. קזין, לעומת זאת, קראה דברים שנשים חכמות אחרות כתבו, והוסיפה לדברים שלהן את ניסיון החיים שלה, ודחקה את הכל לכדי ספרון קצר וקריא ביותר, שאין בו תשובות חד משמעיות, אבל יש בו הרבה מחשבות מהדהדות. 

אהבתי את הספר כל כך, שכתבתי לארנה אימייל ובו שלוש סיבות למה אהבתי את הספר, ואלו (בערך) הן:

1. כי הוא עוסק בדיוק בנושאים שמטרידים אותי. 

2. כי את כל כך נדיבה עם הדרך שהביאה אותך למחשבה. אני לא מכירה עוד הרבה כותבים שחולקים כך עם הקורא את הכותבים האחרים שהשפיעו עליהם, את הדרך שהביאה אותם למסקנה.כך כל קוראת יכולה למצוא לעצמה את הרגע שבו היא רוצה לפרוש הצידה ולפתוח הליך מחשבה משל עצמה. זה מאד מנוגד לרוח הרווחת של "זאת המסקנה שלי, והגעתי אליה כי אני חכם מכם", ואני מוצאת את זה מאד משחרר (ופמיניסטי)

3. בשביל הסיבה השלישית אני צריכה לקרוא לאריסטו, שזה דבר קצת גדול בשביל סתם אימייל, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. כשהוא מדבר על עלילה, הוא אומר שהיא צריכה להיות כזאת שאם אחד החלקים שלה יוזז או יוסר, היחידה הסיפורית כולה תתפרק. אני מרגישה שאת עושה עבודה ממש ממש ממש טובה בזה. כל משפט הוא חיוני לזה שבא לפניו ולזה שבא אחריו, וזה הופך את הקריאה לנעימה כמו קפה קר בים (כלומר, לאנשים שאוהבים ים. וקפה קר).

דברים שאני לא רוצה לדעת

ג׳ורג׳ אורוול כתב פעם (1946) מסה ובה הוא מסביר למה הוא כותב. זו מסה יפה מאד שבו גרסת המנהיג הפוליטי של אורוול מנחיל להמונים את התובנות שלו בנוגע לכתיבה, מחולקות לארבעה חלקים:

1. אנוכיות צרופה 
2. אובססיית יופי
3. נטייה היסטורית
4. מטרה פוליטית

בגדול, הוא טוען שכל סופר מחזיק ברמות שונות של ארבעת הרכיבים האלו, שמשתנות בהתאם לאירועים החיצוניים, לאישיותו של הסופר ולגיל. גדולתו של אורוול היא בניסוחים כאלו, שקשה מאד להתווכח איתם, וגם הפעם הוא צודק (ראיתם? המשפט האחרון היה אורוולי לגמרי! זה כיף לכתוב ככה). 

שבעים שנה אחר כך נכנסת לתמונה דבורה לוי, שהיא סופרת בריטית כמעט מפורסמת. לוי לקחה את ארבעת הסיבות של אורוול לכתיבה, הכניסה לתוכן את הביוגרפיה שלה, את הפמיניזם, את הכיבוש (הבריטי) ואת שבעים השנה שעברו מאז, והפכה את המסה היפה הזאת ליפה שבעתיים. הכל בספר הזה פועם ועדין ומדויק, ומאד כדאי לקרוא אותו, אבל אותי הרשים במיוחד החלק שבו היא מתייחסת למטרה פוליטית. 

במקור, אורוול מדבר על מלחמות, ועוד מלחמות עולם, ועל האופן שבו הן עיצבו את הזהות ואת סוג האקטיבים הפוליטי שלו. יותר חובק עולם ואפי מזה אין. דבורה, לעומת זאת, מספרת על אימהות בגינה. יותר לוקאלי ואינטימי מזה אין, לכאורה. כמובן שלכאורה.

אימהות בגינה הן קבוצה שספרים אוהבים לשנוא, ובצדק גמור, כי הן איומות גם במציאות. לוי מספרת על הימים שהיא בילתה בגינה, לצד הנשים האלו, שהשתמשו במילים כאילו ילדותיות, אבל לא מספיק סקרניות כדי להיות באמת של ילדים. בעברית זה בערך מוצצי, בקבוקי, חיתולי (אף פעם לא השתמשתי במילים האלו בזמן אמת, בכוונה גדולה לא השתמשתי בהן, ואפילו עכשיו, כשאין שום סיכוי שאזדקק להן שוב, כואב לי להקליד אותן). לוי מתארת איך הנשים בחבורת מוצצי-חיתולי ניסו למצוא מחדש את מקומן בעולם אחרי הלידה, כשהגיע זמנן ליישב בגופן בין המיתוס של להיות ״אימא״, על כל ההגבלות וההאדרות התרבותיות שכרוכות בו, לבין העובדה שפעם הן היו פשוט בני אדם. המעבר בין אדם רגיל לפרט בתוך אגדה הוא מאד לא נוח, כפי שלוי מאבחנת בחיוך. זו לא אשמתן, היא אומרת, ושולחת לי חיבוק, הן פשוט אסירות פוליטיות. 

וככה, גבירותיי, עושים פמיניזם כלבבי: משתמשים בכלי האדון כדי לצאת נגדו. 

היו זמנים בהוליווד

״רוצחים מלידה״ יצא כשהייתי בת 16. ראיתי אותו כמה וכמה וכמה פעמים, וכל פעם שראיתי אותו רציתי להיות מלורי נוקס. רציתי לרצוח את ההורים שלי (סליחה! לא באמת לרצוח! רק להעלים קצת). רציתי להיות עם מיקי נוקס. רציתי להיות פורעת חוק. רציתי לעשות סמי הזיה במדבר. רציתי להיות כוסית מספיק כדי ללבוש חזיית צמר בתור חולצה. רציתי לשיר ולדפוק את הראש בקיר עד שיכאב לי. כל הקטע הביקורתי של הסרט – הרעיון שאלימות בסרט היא יפה אבל במציאות היא אווילית ומסוכנת – חלף לי מעל הראש. 

ובכל זאת, התביישתי קצת. בוודאות לא ידעתי לנסח את זה אז במילים, אבל התביישתי כי הרגשתי שאני מתענגת על אלימות. מה שטרנטינו יודע לעשות יותר מכל אחד אחר שאני מכירה הוא לדחוף לנו את מנגנון הכוח בפרצוף היפה שלנו. קחו, הוא אומר, קחו את כל קלישאות היופי שלכן, ערבבו אותן עם כל קלישאות פנטזיות השליטה וההשפלה שלכם, שימו אותן בבקבוק ותביאו אליי. אני אשים את הנוזל המעורבב במכונת הגדלה, ואקרין לכם את הזבל הזה לפרצוף; הבחורות הכי יפות והכי ערומות שיש; האלימות הכי קשה ופורנוגרפית שאפשר לדמיין; העשירים הכי עשירים והעניים הכי עניים; בפרצוף שלכם, ללא רבב. נראה אתכם מצליחים להתעלם מכמה שכל זה מחליא. הוא טועה, כמובן, כי אפשר בקלות להתעלם מכמה שכל זה מחליא, אבל זו כבר הבעיה שלו. 

השבוע ראיתי את ״היו זמנים בהוליווד״ ושם הוא עושה בדיוק את אותו הדבר, רק יותר. קודם כל, הוא ליהק כל גבר שנחשב חתיך מאז הניינטיז. אחר כך הוא שם אותם בתוך לופ אינסופי של קלישאות גבריות. תחשבו מערבונים. תחשבו ברוס לי. תחשבו מכוניות מהירות. ותחשבו כמה יפה זה שטרנטינו עושה את כל זה. אחר כך, בשביל האלימות, הוא הביא נשים כוסיות ערומות. אבל לא סתם, אלא כאלו שהן היפיות. ולא סתם היפיות יחפות, אלא כאלו שכמובן בסתר נתונות למרותם של גברים שמעודדים אותם לרצוח. תשפכו את כל אבקת האלימות המוסווית הזאת על עיר כמו הוליווד, שבה כולם הם כוכבים בפוטנציה, ובאותה מידה פסיכופתיים אדישים לזולתם, ותקבלו גם הנאה מוחלטת שנמשכת בערך יומיים וחצי (עם כל הכבוד, סרט קולנוע לא אמור להיות יותר משעתיים), וגם התענגות על אלימות שהיא מספקת במידה שווה לכמה שהיא מחליאה.  

(וחוץ מזה, אין שום סרט קולנוע שמתרכז כל כך בכפות רגליים כמו סרטים של טרנטינו. זה מאד מספק, בשביל בנאדם כמוני שתמיד תמיד תמיד שם לב לכפות רגליים).