אני חושבת על פחד

1. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על פחד וזה חדש בשבילי.
הדימוי שלי בעיני עצמי – והדימוי שלי שאני משתדלת לטפח אצל אחרים – הוא של אחת שלא פוחדת. רגע, סייגים. פוחדת לאללה ובריש גלי מעכברים, מאנסים, מתאונות דרכים וממלא דברים ממשיים שיכולים לטפס עליך בלילה. אבל מעשים שדורשים פשוט לעצום את העיניים והאוזניים, ולקפוץ ראש לתוך הרפתקה? מה זאת אומרת? אני חיה בשביל זה. לשלוח מייל לדליה דורנר ולבקש ממנה להרצות ב-12 דקות? למה לא. לשלוח את כתב היד שלי שעליו עמלתי חמש שנים לכל מיני הוצאות בלי שום פרוטקציות ומכרים? למה לא. לעשות ילד? למה לא! לעבור למדינה אחרת שאני לא מכירה בה אף אחד ולא מחכה לי בה כלום ולבחור בתוכה את אחת הערים היקרות בעולם? למה לא, לעזאזל? 

אני יודעת היטב למה לא, יודעת כמו כולם. אבל איכשהו תמיד אני אומרת כן לפני שהמוח שלי מצליח להסביר לי שזה עלול לכאוב. אחר כך, כיוון שכבר אמרתי כן, נדאה לי אידיוטי לפקפק בעצמי. אמרתי כן מסיבה כלשהי, נכון? אז כנראה יהיה בסדר. ובכל זאת, מתישהו בזמן האחרון, הפחד שמשהו ממש רע יקרה התחיל לתפוס מקום יותר מרכזי במחשבות שלי על דברים שאני רוצה או צריכה לעשות. 

זה טוב או רע שזה חדש בשבילי?

2.

אני חושבת על פחד.

הפחד הנוכחי קשור דווקא במשהו טוב שקרה. לא ברמת אלי-הירש-מתקשר-להגיד-שיוציאו-את-הספר-שלי, אבל משהו טוב. מעשה שהיה כך היה: שוב מתכוננים לסגור את הסטארט אפ שעבדתי בו. שוב הבוס שלי עשה לי שיחה ואמר לי שזה לא באשמתי ואני נהדרת. שוב מצאתי את עצמי משייפת את קורות החיים שלי ומתחילה לכתוב את המכתבים הנלווים הארורים, שבהם אני מודה על הזדמנות הפז להימצא במקום משמים תשע שעות ביום, כדי לקדם משהו שלא אכפת לי ממנו. 

אבל אז קרו שני דברים מפתיעים!

הראשון הוא שהבוס שלי לשעבר אשכרה עזר לי לחפש מקום חדש. וכך יצא שאחרי שבוע או שבועיים וכמה שיחות לא מלחיצות נחתה על שולחני הצעת עבודה טובה למדי. שום דבר מסעיר או חדש, אבל עבודה בהחלט, שבה אוכל להיות טובה ולקבל משכורת. 

הדבר השני הוא שבנאדם שאני לא מכירה פנה אליי בלינקדאין, ואמר שהוא מנכ״ל שמחפש מנהלת שיווק. האמנתי לו בערך כמו שמאמינים לנסיך ניגרי, אבל הלכתי להיפגש איתו בכל זאת, כי הוא לא נראה לי אנס (אני יודעת שזה לא עובד ככה!), וכי הוא קבע איתי בכיכר הומה אדם באמצע היום בלונדון. יצא שגם יש לו באמת חברה, גם הוא בנאדם שאני רוצה לעבוד איתו, וגם החברה שלו נראית בכיוון מבטיח. וככה, אחרי כמה שיחות לא מלחיצות, וכמה שיחות ממש כן – כולל אחת עם יו״ר הוועד המנהל של החברה שהוא בנאדם שיש לו כמה מיליונים בבנק מאקזיטים קודמים, ועכשיו משקיע את זמנו בסטרטאפים שמפתחים טכנולוגיות מזון כדי לעזור לעולם השלישי – נחתה על שולחני עוד הצעת עבודה. 

אומיגוד, אני סלב לינקדאין!

ברור שמכאן אפשר רק לרדת, נכון?

3. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על מי מותר לו לפחד. אני חושבת על זה בגלל הספר של לורן האף, שנקרא Leaving is not the hardest part. האף, שהיא בגילי, הייתה ילדה בכת של אנשים שהאמינו באהבה חופשית, כולל עם ילדים. כשאני גדלתי בחדר שלי באילת בלי להכיר את המילה לסבית, היא גדלה בכל מיני בקתות וחדרים מלאים בילדים, שגידלו ילדים אחרים, כי המבוגרים היו עסוקים כאמור באהבה חופשית, בהערצת המנהיג, ובאמונה דתית. היא גדלה בעוני, בהשפלה, ובניסיונות מתמידים לרפא אותה מהלסביות שלה. בתוך הנסיבות האלו, היא גדלה להיות סופרת שיודעת לצייר קו ברור, מצחיק, מרגש ומעורר תמיהה בין כל ארוע בחייו של אדם לתפיסות חברתיות ופוליטיות. היא עושה את זה בחינניות מלאת מודעות עצמית שגורמת לקוראת קצת להתאהב בה. 

אחד הדברים שהיא מצביעה עליהם בספר הוא שאפילו הרגשות השליליים – פחד, רעב, השפלה – הם פריבליגיות שלא לכולם יש. חלקנו פשוט צריכים לעצום את כל הרגשות שלנו, להעביר אותם למחסן חשוך, ולהתרכז רק בנשימה הבאה, במטלה הבאה, ובדרכים להיות הכי טובה שאת יכולה כדי שאף אחד לא ישים אלייך לב. 

אבל ילדים רעבים מביאפרה אף פעם לא שבעו רק כי אני אכלתי את ארוחת הערב שלי. והמחשבות על הצד הנכון והלא נכון של הרכבת לא עוזרות במילא.

4. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על התגברות על פחד ועל הספר The Hero, שכתב לי צ'יילד. אני אוהבת את לי צ׳יילד, כי הוא מצליח גם לכתוב ספרי נוסחה שאוהב ספרות אמיתי לעולם לא יגע בהם (כך חשבתי),  וגם להיות אוהב ספרות אמיתי. אני חושבת שהוא פשוט גבר, ואיכשהו בעולם הגיבורים הגבריים מתקצר המרחק בין נוסחה לספרות. 

צ׳יילד, שהתפרסם בתור מי שכתב את סדרת ספרי ג׳ק ריצ׳ר, כתב מסה לא במיוחד מבריקה, אבל כתובה היטב, על התגלגלות המושג גיבור לאורך השנים. הוא מתחיל בימים שבהם לא הייתה ספרות, ממשיך כמובן לאילידיאה ולאודיסאוס כי איך אפשר שלא, ומסיים בג׳ק ריצ׳ר ובקשר שלו לכל זה. הטענה שלו בספר היא שגיבור צריך להיות מישהו שזכותו להיות בנאדם (כל חברה והשלב ההתפתחותי שלה; בגדול, גבר, לבן, יווני, שר מלחמה, ווטאבר), אבל מסיבה כלשהי הורחק או הרחיק את עצמו מהמיינסטרים, וכך הוא יכול לאחוז בשתי נקודות מבט: מבפנים ומבחוץ. למשל, ג׳ק ריצ׳ר הוא בוגר הארקדמיה הצבאית היוקרתית של אמריקה, אבל בגלל שהוא פועל פי קוד מוסרי/אתי אישי וחד פעמי (לפעמים הוא הורג יותר אנשים משהוא מציל), הוא נפלט מהמשטרה הצבאית בה שירת. 

אני חושבת על התגברות על פחד, ואני חושבת שאם אתגבר על הפחד, אוכל להיות מבפנים. אני אוהבת להיות מבפנים.  

5. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על מקום העבודה החדש שלי, שנמצא מרחק שלוש דקות הליכה ממקום העבודה הראשון של נדב בלונדון. אני חושבת על נדב, שותק וגיבור, הולך למקום עבודה חדש בעיר חדשה. אני תוהה האם גם אני אהיה ככה. 

6.

אני חושבת על פחד ועל למה מקום עבודה חדש גורם לי לכל כך הרבה פחד. כי מה כבר יכול לקרות? אבל אז אני  נזכרת שאין שום סיבה לפקפק ברגשות שלי. במקום, אני משתדלת לאהוב את הפחד הזה.