1
דמייינו טיב טעם בינוני בתל אביב. עכשיו תוציאו ממנו את כל הירקות, הפירות, המדפים בגבהים שונים, המעדניה והמקררים של הגבינות והנקניקים. כל הרעש הויזואלי? לפח. את כל הקירות תצבעו בלבן קרם אחיד. על הקירות תתלו פוסטרים בצבעי פסטל וטיפוגרפיה אחידה. עכשיו, לאורך הקירות ובשבילים מסודרים מאד ורחבים מאד בתוך החלל הכניסו מקפיאים בגובה המותניים, כאלו שאתה חייב לעבור לידם כדי לראות מה יש בתוכם. מרגיש קצת כמו חדר מתים? אתם מתקרבים. אל תשכחו קופה, מסודרת לעילא, עם עוגיות ושקיות מסוגים שונים, ממותגות כמובן, וכן צידניות. מה קיבלתם? קיבלתם סניף ממוצע של פיקאר (בניס, לפחות. לא יודעת מה קורה בערים גדולות).
מה זה פיקאר? פיקאר זו רשת מזון ענקית, שלפי ויקיפדיה, ב-2015 היו לה 900 סניפים ברחבי העולם ובערך 700 מוצרים שונים. מה הייחוד שלה? ובכן, כל האוכל בה קפוא. כן, קפוא. היא שולטת על 20 אחוז מתחום המזון הקפוא בצרפת כולה.
מה זאת אומרת 700 מוצרים קפואים? ובכן, רשימה חלקית (רק מה שאנחנו קנינו בה): ברוקולי, פלפלים חתוכים, תרד, אפונה ירוקה, פיצה, פיצה עם נקניקיות, טרטר סלמון, קוסקוס עם ירקות ונקניקיות מרגז, עוגת גבינה ניו-יורק, באגט חצי אפוי, מאפה תפוחי אדמה עם בשר ושעועית ירוקה ברוטב חרדל, גיוזה, פלאפל עם טחינה, עוף בקארי, אורז בסמטי עם ירקות, פילה סלמון עם פירה ירקות ירוקים. (יש גם רגלי צפרדעים קפואות, ברור).
והשוס? כל הזמן המוצרים מתחלפים. כל כמה חודשים יש עונה חדשה, עם נושא מרכזי חדש וארבעה חמישה מקררים עם מוצרים חדשים. הפעם אנחנו באמריקה, אז יש בייגלס ואת הפיצה נקניקיות המופרכת הזאת (עם גבינה בקיפול של הבצק בשוליים) והמבורגר וכל אייקון אמריקאי שהם הצליחו לחשוב עליו.
זה טעים? ובכן, זה קפוא. יש לזה טעם של אוכל של מטוס (כפי שהיטיבה לנסח אחותי). אפילו צרפתים לא יכולים להפוך אוכל קפוא לאוכל אמיתי, אבל הם בהחלט הכי קרובים שאפשר לדמיין. זה לא דומה לארוחת טלוויזיה של אמריקאים מהאייטיז. אני חושבת שהאריזה המוקפדת וחווית הקנייה העתידנית תורמים לתחושה זה משהו שהוא אמנם התפשרות, אבל לא ויתור על איכות.
מה עוד? זה זול. אפשר לקנות שם מנה עיקרית + קינוח + שתייה ב6-7 יורו.
ואנשים קונים? לא, אי אפשר לתאר. הם קונים כאילו היו האומה הכי פחות גורמה בעולם. הם קונים כאילו זה לגיטימי. גם אנחנו קונים כמה דברים בשבוע, אבל השמועה מספרת שלצרפתים אמיתיים יש צידנית פיקאר ממותגת בבית (כדי שחס וחלילה לא יפגמו באיכות המוצרים הקפואים בדרך הביתה. בסיפור התאגידי של פיקאר יש מישהו ששולט על הטמפרטורה מהצמח ועד המקפיא). השמועה האחרת מספרת על ארוחות פיקאר; כאלו שצרפתים טובים שמזמינים את החברים שלהם ומקפידים מאד על היין מהאזור הנכון, אבל פורסים את הדבר הזה ברוב התכוונות וטקס. וכאן בניס, אם מגיעים בסוף השבוע, רואים אנשים מצטיידים; קונים עשרה חמש עשרה פריטים, שיהיה להם מה לאכול.
2
באגט זה טעים. זה מאד טעים. יש גם כל מיני סוגים: הסוג שאין בו כמעט רך, הסוג שיש בו יותר רך, הסוג הכפרי עאלק, הסוג הרגיל. ויש גם הרבה מאפיות. בניס, רק העיר החמישית בגודלה בצרפת, במרחק שלוש דקות הליכה מהבית, אני מכירה לפחות שש מאפיות, שמוכרות את כל סוגי הבאגט, ביחד כמובן עם לחמים, עוגות וקרואסונים.
אבל מה הקטע? באגט זה טעים לחצי יום. זה עולה 90 יורו-סנט, וזה לא לחם שאמור להישאר למחר. קונים. אוכלים. ביי.
זה נחמד, אני לא אומרת, אבל כל בוקר צריך לקנות את החרא הזה כדי לאכול ארוחת בוקר. כלומר, לצאת מהבית בבוקר מוקדם, לבושים וערוכים, ללכת לתרגל שני משפטים בצרפתית, ולחזור עם הדבר הזה בבית השחי. זה סוג של השתעבדות לאורח חיים שמקדש טריות ואיכות. אני בעד ביזאריות. אבל הדבר הזה הוא קצת גדול עליי, אני מודה. לנו לפעמים יש באגט טרי ולפעמים באגט חצי אפוי, שמכניסים לתנור לכמה דקות ויוצא בסדר. לא כמו המקור, אבל לגמרי בסדר.
3
ב"עפיפונים" של רומן גארי, אחד המתנגדים החזקים של הנאצים, הוא שף. השף דופרה. השף דופרה הוא ערמומי. מצד אחד הוא מאכיל את הנאצים ומלמד אותם את המסורת הצרפתית. ומצד שני הוא ניסה להתאבד כששמע שהנאצים עלו לשלטון. הגיבור של הספר טוען שהשף דופרה והמסעדה שלו הם אלו שמחזיקים את המסורת הצרפתית. לא רובים, לא ספרים, לא צבא, לא מחתרת – מסעדה. זה לא סתם שהצרפתים ידועים דווקא באוכל שלהם. הוא באמת חלק כל כך נכבד ממה שהוא צרפת.
4
המון עוגות משוגעות וטעימות ובלתי סבירות יש בכל פינה של הרחוב. קרואסון חמאה ושוקולד ושקדים, מאפה תפוחים, מקרונים, מאפה תרד, פאן בנייה (זה ייחודי לניס, אני חושבת. זה בעצם לחמניה גדולה עם טונה ועגבניות וחסה ומיונז. זה נשמע סתם. אבל זה מושלם), גריסיני, עוגת פלאן (דוחה!) והמון המון קרם בצבעים שונים.
אבל עוגת גבינה אפויה או לא, עם בסיס של בצק פריך קשיח למדי – את זה אין.
בגלל זה קניתי את זה בפיקאר, אל תחשבו שאני פראיירית.
5
ועוד לא אמרתי כלום על מסעדות, אבל נהייתי ממש ממש ממש רעבה.
6
אז אני לא יודעת. מי הם, הצרפתים? האנשים שמוכנים לקנות אוכל קפוא כחלק משגרת היומיום שלהם, או אלו שמקפידים לאכול לחם שהוא בן פחות מחמש שעות? כנרת אומרת שזה קשור לדורות. שנות השישים הביאו איתן מהפכת סטודנטים ואחריה אף אחד לא למדה לבשל מאימא שלה, כי אימא שלה הייתה עסוקה בלהיות חופשייה ולעשן. מאמינה לה. אבל עדיין לא מבינה.