פאזל. ריצה

1.

ב"החיים, הוראות שימוש" של ז'ורז פרק, יש איש אחד, לא זוכרת את השם שלו (סליחה ז'ורז', ונציגו עלי אדמות מוטי, נשבעת שקראתי, אבל אני לא זוכרת את השמות. הם צרפתיים מדי), שהוא נורא נורא עשיר, ונורא נורא אדיש לתענוגות הרגילים שהעושר יכול לקנות לבנאדם. אז הוא ממציא לעצמו פרוייקט: במשך עשרים שנה הוא מטייל בעולם ומצייר ציורי נוף. אחר כך הוא שולח את הציורים לאיש שעושה פאזלים. במשך עשרים השנה הבאות כל חודש הוא מקבל פאזל אחד ענקי, שעשוי מהציורים שלו. ואז הפאזלים המורכבים נשלחים לתמיסה מיוחדת שהופכת אותם בחזרה לדף לבן ונשרפים בדיוק במקום שבו צויירו.

השבוע גיליתי שלב אוהב פאזלים. פאזלים ואת באז שנות-אור. אז עשיתי לו פאזל של באז שנות-אור: הדפסתי, הדבקתי, גזרתי, שמתי במעטפה. בזמן שגזרתי על פי שבלונה של פאזל לילדים קטנים שהורדתי מהאינטרנט, הרגשתי שלא רק שאני עושה דברים בשביל הילד שלי, אני עושה דברים בשביל עצמי: שכל צורה שאני גוזרת מתוך הדבר השלם שהוא הציור המודפס, הוא צורה שאני יוצרת, ולא הייתה שום חשיבות לעובדה שגזרתי על פי קווים שמישהו אחר צייר, ושום חשיבות לעובדה שגזרתי נושא כל כך ילדותי, ושום חשיבות לעובדה שלא היה לי ממש קרטון קשיח וידעתי שהפאזל ייצא קצת מעאפן. כל מה שידעתי זה שאני יוצרת. יוצרת כאוס מתוכנן מתוך דבר שלם.

וככל שגזרתי עוד חלקים בפאזל, הבנתי כמה המטאפורה של פרק הייתה גאונית. האיש הזה שמצייר ואז מרכיב ואז מעלים, הוא עושה את הפרוייקט היצירתי האולטימטיבי: ליצור משהו מתוך הכלום ולהעלים אותו אל הכלום. זה מעגל שלם שכל צעד בו הוא צעד אמיתי בדרך לאושר. כאילו פרק ידע לא רק מה שיודע כל אדם כותב: יצירה שמצליחה כמו שרצית היא מתכון בדוק לאושר חסר פרופורציות, אלא גם מה שיודעים סופרים מעטים: העניין הוא בכלל לא מה אתה משאיר לעולם אחריך, אלא מה אתה עושה בשביל עצמך.

pereque.jpg
בסרטון שאחרי הקליק יש את ז'ורז' פרק מציג את הספר (ואת המודל לבניין). אני לא מבינה הכל, אבל אהבתי במיוחד שהוא אומר: זה סיפור על בית… והמראיינת אומרת: בית קטן? והוא אומר: לא, בניין, כאילו הוא ילד בן 10 שזקוק להדרכה בסיפורים

2.

לאחרונה סיימתי לקרוא את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של מורקמי. אני אוהבת את מורקמי בדרך כלל, אבל אני חייבת להגיד שזה היה ספר מעצבן. מורקמי מצטנע במשך הרבה עמודים, שבהם הוא מספר שהוא רץ כל שנה מרתון ואפילו עשה תריאטלון כמה פעמים. אני שונאת שאנשים מצטנעים על דברים גדולים שהם עושים. אם אתה רץ מרתון כל שנה, אתה יודע שאין הרבה אנשים שיש להם את הנחישות וההתמדה כדי לעשות את זה. אם אתה מורקמי, אתה יודע שאין הרבה סופרים בעולם שיכולים לספר סיפור כמוך, ולשלב באופן כל כך טבעי בין מציאות לפנטזיה ובין אימה לבנאליות. אז אל תגיד לי שאתה סתם אחד שפשוט מתעקש. אם אתה כותב ממואר, אז הדבר היחיד שיש לרשותך, מלבד היכולת שלך למסגר את הסיפור שלך ולהחליט באיזה סדר אתה מספר אותו, הוא הכנות. כל ההצטנעות הזאת לא יפה לכנות שלך ולא מחמיאה לעור הפנים.

בכל מקרה, מה שכן הדהים אותי בספר הזה הייתה החלטה אחת של מורקמי: הוא היה רץ קילומטרים, אבל הוא גילה שהוא לא אצן מהיר. הוא לא רצה סתם להיות אצן עשרה קילומטר בינוני, אז הוא החליט להאריך את הריצה ולהפוך להיות אצן מרתון. זה אומר שהוא עשה מאמץ לא קטן, והוא גילה שהוא לא טוב בו. הדבר הרגיל שאנשים רגילים עושים במצב הזה הוא להפסיק. להתייאש. לעבור לדבר אחר. לבדוק אם הם טובים בשחייה. לחזור לעשן. אבל הוא מחליט לרוץ יותר, כי הוא מבין שהבעיה שלו היא שלוקח לו הרבה זמן להתניע. הדרך שלו להתמודד עם אתגר שלא עמד בו הייתה להגדיל את האתגר. זה פעם ראשונה שאני שומעת על אופציה כזאת.

3.

חופש פסח. נדב נסע לשבוע ועוד לפני היה כל כך עסוק שבקושי ראינו אותו. ככה יצא שלי ולבן שלי היו כמה ימים של חופש ביחד, וכל החברים שלנו פה נסעו למקומות אחרים. שיחקנו. המצאנו. רצנו. התחבקנו. אכלנו. קראנו. הדבקנו. גזרנו. הרכבנו. שתינו. ישנו. העמדנו פנים. קפצנו. נסענו. חזרנו. ועברו שלוש שעות, אני נשבעת. אז ראינו טלוויזיה ביחד. מלא טלוויזיה. מלא מלא מלא טלוויזיה. אני יודעת. זה לא חינוכי. זה מנוון. זה לא מתאים. אבל הברירה הייתה בין לסגור את לב בחדר לבין לראות טלוויזיה ביחד.

הבעיה העיקרית עם לראות טלוויזיה היא שהיא הופכת את המוח שלך לעיסה. אני לא רוצה לחשוב מה קורה במוח של לב, אבל במוח שלי הפסיקה הפעילות לחלוטין. זו אווירת חופש רקובה, שאני שונאת. על העיסת מוח הזאת נוספה עיסת רגשות אשמה בלתי ניתנת להתרה – באמת, איזו מין אימא אני?

הדבר היחיד שיכולתי להגיד לעצמי כדי לא להיכנס לפאניקה היה: אחרי שהוא הולך לישון, את חייבת לעשות משהו. משהו שיכניס את הכל לפרופורציות. משהו שיחזיר אותך אל השפיות. גזרתי פאזל אידיוטי וזה סידר הכל.

maxii
התמונה הזאת וגם תמונת הפתיחה היא מתוך תערוכה יפה מאד מאד שיש ב-MAXXI  ברומא, שנקראת freedom of movement, והיא מספרת על האצן השחור הראשון שזכה באולימפיאדה. הוא עשה את זה באיטליה הפאשיסטית, והוא רץ יחף. אגב, אתגרים גדולים

4

הוראות השימוש של פרק לחיים הן: החיים הם סדרה של פרוייקטים שאין דרך להצדיק אותם מלבד היותם.

הוראות השימוש של מורקמי לחיים הן: קחי על עצמך אתגרים. אם את לא מצליחה, תגדילי.

אני הולכת להקשיב להם.

מחשבה אחת על ”פאזל. ריצה“

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s