חריטות על גלגל העין

1.

הייתי בת 20, אחרי צבא, והייתי בתאילנד. עם חברה. באי קו-סאמט. גרנו בבקתות על הים, שהיו אפופות לטאות וחול, וביום רבצנו על החוף, חצי בצל, חצי בשמש, קראנו ספרים ואכלנו אוכל תאילנדי לתיירים. אבל הרגע שאני מכוונת אליו קרה מוקדם בבוקר. התעוררתי ראשונה, כמו תמיד, אבל לשם שינוי, לא חיכיתי שמישהו אחר יקום, לא חיכיתי שיהיה יום באופן רשמי כדי להתחיל אותו, לא תהיתי מה כתוב בלונלי פלנט שאנחנו צריכות לעשות היום. לבשתי בגד ים, ירדתי בשביל הקצר, ראיתי שאין איש בסביבה ונכנסתי למים, שהיו חמימים כראוי ולא מפחידים כראוי. אחר כך יצאתי מהמים. לא היו לי לא טלפון, לא מגבת, לא קרם הגנה, לא ספר, לא מים, לא אבטיח, לא כלום. נשכבתי על החול והקשבתי לגלים והרגשתי את השמש מייבשת אותי.

2

ממש לפני השינה אני לא אוהבת לחשוב על היום שהיה לי. אם אני חושבת על היום שהיה לי תמיד יש לי משהו להגיד לעצמי. בזה היית סבבה. את זה לא היית צריכה להגיד. את זה דווקא כן היית צריכה להגיד. לא הספקת את זה. מחר תעשי את ההוא. חפירות. זה לא טוב לשינה. זה טוב לערות. ממש לפני השינה אני אוהבת לחזור למשהו שחרוט לי בגלגל העין. משהו שהצליח להסתנן מעבר לכל מנגנוני הביקורת, משהו שהיה כל כך טוב, והתבוננתי בו כל כך לעומק, שאני לוקחת אותו איתי. נגיד, תאילנד, כשהייתי בת 20, והלכתי לשחות לבד מוקדם מוקדם בבוקר.

3

הדירה שלנו באהרונסון הייתה הדירה שהכי אהבתי בחיים שלי כאדם בוגר. בחדר השינה שם היו חלונות גדולים, שהשקיפו לעבר הבית ממול, אבל אם הוצאת את הראש מהחלון וכמעט נפלת החוצה, אפשר היה לראות טיפה של ים. אף פעם לא עשינו את זה, כי על החלונות הגדולים היו תלויים וילונות גדולים וכבדים, שהדיירים הקודמים הכריחו אותנו לקנות בהרבה כסף, ומאז צברו אבק וטינופת במשך כל שהותנו שם. באהרונסון, כל פעם לפני השינה, עצמתי את העיניים וחשבתי על וילונות לבנים קלילים, שמתנפנפים ברוח קלה. ידעתי שהם ביוון, למרות שבפעמים הקצרות שהייתי ביוון גרתי בכלל במלון, מאחוריהם היה החוף בתאילנד, אפילו שזה לא הגיוני.

הדברים שחרוטים על גלגל העין לא קבועים שם לנצח. הם מטשטשטים לאורך הזמן (יש כאלו שאני שומרת במיוחד לימים קשים, שאני יודעת שיהיה לי קשה להירדם), מצ'תקמקים עם השימוש, וחדשים נוצרים. לא לעיתים קרובות. אי אפשר לעיתים קרובות.

4

תמיד חשבתי שזה קשור בים. בנוף. באיזה שקט של טבע והווה. ואז קראתי את זה.
כתבה: שרון אולדס. תרגמה: שירה סתיו (בקרוב, ספר שלם של שירים כאלו!)

shira

5

ואז הבנתי שגם הרגליים של לב חרוטות שם, על הגלגל. לא יודעת למה דווקא הן. הן רכות ועגולות, ולא דומות במאומה לא לאלו שלי ולא לאלו של נדב, והן כל כולן שלו, טופפות בבית במהירות, מקפצות על המיטה, ומטפסות על הכתפיים של נדב, וסקרניות סקרניות ועדינות עדינות. וככה מצאתי את עצמי עומדת רבע שעה ב-C&A ליד הדוכן של השש תחתונים בתשע יורו, כי לא יכולתי להפסיק לדמיין את הרגע הזה בבוקר, שבו צריך לנזוף בו בעדינות שיפסיק רגע לחלום ולפטפט ויכניס את הרגליים הקטנטנות שלו לתחתונים, כדי שאפשר יהיה להתקדם עם הסידורים של הבוקר, ואחת אחת הן מושחלות למקומות המתאימים ואפשר לנשק אותן, רוב הפעמים, ופשוט לא הצלחתי להחליט האם הוא יאהב יותר את התחתונים של ספיידרמן או של ספידי מקווין, כי כפות הרגליים שלו בראש שלי היו כה רכות ולא החלטיות. ורק אחרי כמה דקות ארוכות התנערתי ונזפתי בעצמי: אין לזה שום חשיבות. אפס. את קונה לו תחתונים כל שלושה חודשים. והלכתי לקופה עם ספיידר מן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s