בלוני הליום

פליקס באומגרטנר

פליקס הוא צנחן שיום אחד, באוקטובר 2012, טיפס על בלון הליום שטיפס בעצמו עד הסטוספירה, ואז, אחרי שקשקש קצת עם מרכז הפיקוח, פליקס קפץ. הוא עמד על בלון ענקי מחוץ לכדור הארץ וקפץ, ומבלי להיעזר במנוע כלשהו שבר את מהירות האור בגופו. 

אני מנסה לחשוב על מה קרה שם למעלה, אצלו בסטוספירה שבתוך הראש שלו, כשטריליון אנשים מתבוננים בו, והוא צריך פאקינג לקפוץ לתוך פאקינג כדור הארץ? האם הוא חשב: יא-אללה, איזה גבר אני! סחטיין עליי! תכל׳ס לא האמנתי שאני אצליח לשכנע את האנשים מרד בול לעשות את זה, אבל אחרי מיליון פגישות, שש שנים של אימונים ועוד שני מיליון סוגים של יחסי ציבור, אני פה. מדליק, האמת. קר לי, נראה לי שאני אקפוץ כבר. או שהוא חשב: מיי גוד, אני עומד למות. זו תהיה הקפיצה האחרונה הקריירה שלי, כי אין שום סיכוי שבנאדם רגיל, עם גוף של בנאדם רגיל, שלא חי בסרט מצוייר, יכול לקפוץ לתוך כדור הארץ. איזה דביל הייתי. אני לא הולך לעשות את זה. אני פשוט לא הולך לעשות את זה. אין לי ברירה אלא לעשות את זה עכשיו. אולי אני אמדוט כדי להוריד את הלחץ. 

איך מרגיש שחרור מוחלט כל כך מכל מה שמקובל והגיוני?

יום שני 12:15

כל יום שני בעשר ורבע בבוקר אני נכנסת לכיתה 105 במתנ״ס של לונדון. אתי מגיעים לחדר 14 אנשים שכותבים רומן והמורה שלנו: שרה לייפציגר. בשעתיים הקרובות אנחנו הולכים לעשות אחד משני דברים: להעיר זה על עבודתו של זה (במקטעים של 2,000 מילה) או לשמוע משרה הרצאה קצרה ממש פלוס תרגול אודות אחד מעמודי התווך אל אומנות הכתיבה.

כל יום שני ב-12:15 בצהריים אני נפלטת מכיתה 105 במתנ״ס של לונדון לתוך קובנט גרדן. סביבי יש מיליון אנשים שנכנסים ויוצאים ממיליון חנויות. חלקם תיירים בבירור, חלקם תיירים פחות בבירור ומיעוטם הם אנשים עובדים שאין להם זמן להתבונן בעיניים פעורות בכל המתקפה הויזואלית-קפיטליסטית שמתרחשת סביבם והם פשוט הולכים בקצב של אנשי לונדון כדי להגיע למקום כלשהו.

איך מרגיש בלון הליום? כמוני, הולכת בתוך כל זה, ותמיד נתקעת ליד הדוכן הבלתי אפשרי של מאפי קינמון סקנדינביים שעושה ריח בכל הרחוב, אבל בוחרת בכיסן סינגפורי חם ופריך ובתוכו קארי עוף עם ביצה (אין שום דרך להסביר כמה זה טעים).

פליקס באומגרטנר 2

לב היה אז בעניין של חלל, והקשיב בעניין לכל סיפור רלוונטי; הסרטון שבה אותו לגמרי (ואולי זו הייתה הנקודה האחרונה ששכנעה אותו שמילא פליקס, אבל אין ספק שאבא שלו הוא הגבר המושלם ביקום (בצדק!)). בשנתיים שהגיעו בעקבות אפריל 2016 ראיתי את פליקס קופץ מהבלון לפחות את מספר הקילומטרים שאור עובר בשנייה, שעומד על כ-300 אלף. 

יום אחד בשנת 2016, נגיד שזה היה באפריל, נדב חזר אחרי שבוע בסן פרנסיסקו עם הרבה מתנות ללב, שהיה אז בן שלוש. שוקולד, וגם טושים, ועוד שוקולד, בטח היו גם מדבקות, וסרטון וידיאו אחד: פליקס באומגרטנר קופץ מהסטוספירה.

בהתחלה, תהינו ביחד האם גם הפעם הוא יקפוץ. אחר כך עקבנו בעניין אחרי כל זה זווית שהגוף של פליקס מגיע אליה. אחר כך התפצלנו: לב ראה ואני בהיתי בחלל החדר, תוהה כמה ארוך יכול להיות סרטון בן 1:31 דקות להיות. אחר כך דקלמנו ביחד כל מילה מהסרטון בזמן אמת. אחר כך התחלנו לחבר שירים על פליקס (הלהיט שלנו: אסטרונאוט מתרסק על האדמה, מתרסק, מתרסק ונוחת על קקטוס! זה לא נשמע משהו, אבל הלחן, הו הלחן!). ואחר כך, אי אפשר היה לראות את זה יותר! אי אפשר! לא מעוניינת לראות את פליקס אף פעם! וזה היה הרגע שבו לב מצא את הסרטון היפה ״עשר הקפיצות הגדולות של פליקס״ שנמשך איזה 12 דקות מענות במיוחד, עבור כל מי שחשבה ש-12 דקות זה משך זמן שהיא יכולה לסבול בו הכל. 

איך מרגיש שעבוד מוחלט לרצון של מישהו אחר? כך.

יום שני 12:15

• אופציה א׳ – הקבוצה הגיבה בצורה חיובית על משהו שכתבתי – זה לא שאכפת לי מה הם חושבים, אבל ראית איך הם הגיבו בדיוק כמו שרצית שהם יגיבו? הם אולי לא יודעים את זה, והם חושבים שהם מעירים על כמה הוא נחמד או כמה הוויכוח הזה משכנע, אבל בעצם מה שרצית זה שהם יחשבו שהוא לא נחמד והוויכוח הזה לא משכנע. את חייבת להמשיך לכתוב
• אופציה ב׳ – לא דנו בסיפור שלי היום – לא שאכפת לי מה הם חושבים, אבל היום היה קצת משעמם. כאילו, ברור שאני שם גם כדי ללמוד על דברים אחרים, ולומדים גם מכתיבה של אחרים וגם ממחשבה על צדדים ספציפיים של מעשה כתיבה, אבל תכלס הייתי יכולה לא לבוא היום וזה לא היה משנה. 
• אופציה ג׳ – הקבוצה דנה בסיפור שלי והם העלו נושאים שחשבתי שהצלחתי להתגבר עליהם – הם פשוט טועים! לא צריך להעמיד פנים שלא אכפת לי מה הם חושבים, כי זה ברור שהם טועים. אבל הם צודקים. זה ברור שאני לא מספיק טובה, בטח לא באנגלית. בכל מקרה, נדמה לי שהיום אקח גם את המאפה קינמון, אין לי שום כוונה לכתוב בעתיד הקרוב. 

איך מרגיש שעבוד מוחלט לדעותיו של המון אחד? גם כך.

(ברור שזה לא שעבוד ולא מוחלט ולא צריך להיות דרמטיים.)

לסיכום, שיר

שמתנגן לי בראש כל פעם שמדברים על החלל