אז איך את?

אני מציקה לנדב כבר שנים בעניין הזה: אני רוצה לא לעבוד! אני רוצה לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי! קיבל קידום בעבודה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. עבר לעבודה חדשה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. הלך ללמוד תואר שני במנהל עסקים? אני שמחה כי מתישהו הוא יגיע לעבודה חדשה ואני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. שנים זה כבר ככה. 

(רק למען הפרוטוקול והסדר הטוב אציין שאני בנאדם שלם ולא דמות בספר, ולכן אני יכולה לשמוח בשני אופנים נפרדים: אחד בשבילו ואחד בשבילי. זה לא שאני זונה שחושבת רק על עצמה. (כאילו, אולי כן. מי יודע מה גודל הדבשת על הגב שלי?)(אבל נראה לי שמישהו היה כבר אומר לי.))

והנה הגיע הרגע. אני לא עובדת ואני יכולה לכתוב את הספר שלי!

ועכשיו? איך את עכשיו?

ומאותו הרגע שהפסקתי לעבוד, לפני שלושה שבועות ויום, נדמה שכל מה שהמוח שלי מצליח לייצר הוא המחשבה הטורדנית הבלתי פוסקת שהיא: ועכשיו? עכשיו עכשיו, איך את עכשיו? את כבר נהנית? את נהנית מספיק? את נהנית יותר מדי? את נהנית רק כי את צריכה ליהנות? זה מפריע לך שאני שואל, כי אני רק רוצה לדעת איך את עכשיו? ועכשיו עכשיו? כי אם את נהנית, אז זה טוב, אני אהיה מרוצה ואני אשתוק, אבל אני רק רוצה לדעת אם עכשיו עכשיו, ממש הרגע, את נהנית? כלומר, מספיק נהנית? נהנית ברמה שווה את זה שאת לא בעבודה עכשיו? אבל גם פרודוקטיבית. כי אני רוצה שתיהני, אבל לא שתשבי על הספה כמו שייח ותשמיני בראש. אז תהיי פרודוקטיבית, טוב? אבל לא ברמה שייהרס לך החופש. בכל זאת, לקחת את הזמן הזה כדי לכתוב אבל גם כדי להתאושש מהזונות ההם. כן, אני יודע שאני לא אמור לדבר עליהם. אני לא. רק רציתי להגיד שאני יודע שאת צריכה להתאושש. אז תהיי פרודוקטיבית, אבל גם עצלנית. אבל במידה. וגם תעשי קצת יותר בבית. אבל לא יותר מדי. כי אז את סתם תהיי עקרת בית. ואת לא רוצה להיות עקרת בית. אז רק תעשי קצת יותר מהרגיל. ותכתבי קצת. ותעשי קצת ספורט. כדי שלא תשמיני בראש או בגוף. אבל הכי חשוב: תיהני! זה הכי חשוב. תיהני ותנוחי. אבל מספיק. תיהני מספיק בשביל להצדיק, טוב?

(כן. הקול הפנימי שלי הוא בזכר. זה דפוק, אני יודעת. ניסיתי כמה פעמים להסביר לעצמי שאני צריכה קול פנימי נשי, אבל אף פעם לא הצלחתי. אולי זה קשור לזה שהקול הפנימי שלי הוא כל כך תפקודי וניהולי, שהוא חייב להיות גבר.)

אם נדמה למוח הסתום שלי שאפשר לדעת האם אני נהנית כשהוא כל הזמן חופר על זה, אז אפשר למסור לו שלא. אי אפשר. 

מה שאפשר אולי לעשות, ואני בהחלט הולכת לעשות את זה עכשיו, הוא לפרוט את הדאגות לפרוטות שאולי יעזרו לי לענות על השאלה האם עכשיו עכשיו אני ממש נהנית במידה הראויה. 

דאגה I – אני אבזבז את הזמן שלי

מה אם אני פשוט אשב שם, על הספה, אראה טלוויזיה, אשתה קפה, ואנוח ולא רואה לעשות כלום או לראות איש במשך שלושה חודשים?

יש לנו זמן מוגבל על פני כדור הארץ, את זה כולם יודעים. אוליבר בורקמן, שכתב את הספר היפה ״ארבעת אלפים שבועות״ (שהוא מספר השבועות שיש לנו לחיות אם נחיה עד גיל 80) טוען שההבנה הזאת, שהזמן שלנו הולך ואוזל כל הזמן – גם עכשיו. כן, עכשיו עכשיו – היא האמת הבסיסית שמנהלת את החיים שלנו. אנחנו כל הזמן מנסות להיות יותר יעילות, יותר תקתקניות ויותר מוצלחות, ולדחוס כמה שיותר חיים לתוך החיים האחד שלנו, כי אנחנו לא יכולות להתמודד עם העובדה הפשוטה, החותכת: אין לנו לאן לברוח. תיכף נמות. כל פעם שאנחנו משככות את התודעה שלנו באמצעים שונים, כך הוא טוען, אנחנו עושות זאת כי אנחנו בורחות מפחד המוות. כל פעם שאנחנו מנסות לשפר את עצמנו זה כדי שנוכל להספיק יותר. וכל פעם שאנחנו נתקלות בעובדת מותנו הקרב, אנחנו מייד הולכות לשכך את התודעה שלנו. 

הפתרון? להתבונן לעובדות בלבן של העיניים ולהבין: אני הולכת למות. יש לי זמן מוקצב. אני לא יכולה לנצל אותו במיטבו, כי אין דבר כזה ניצול מיטבי של הזמן. אי אפשר לדחוס לתוך חיים אחד גם קריירה מספקת, גם תחביבים שהפכו לקריירה שנייה ושלישית, גם גידול ילדים מוצלחים, חברות עמוקה עם האנשים הטובים שחלפו בחיינו, טיולים בכל העולם, קצת יוגה, קצת גרנולה, ביקור במסעדות השוות בעולם, קריאת הספרים הטובים או אפילו רק הקלאסיקות, וגם זוגיות איתנה. זו פשוט דרישה לא סבירה, וזו דרישה שנזרקת לעברנו כל הזמן ומתוחזקת, מוכפלת ומהודהדת בדרכים שונות. 

איך אפשר ליישם את הפתרון? בזבוז זמן מסיבי!

במקום לנסות להיות יותר יעילה, דעי שאין דרך להיות יעילה. פתחי לעצמך תחביבים שלעולם לא יוכלו להצדיק את עצמם. תחביבים שלא יהפכו לקריירה שנייה, ולא לתחרות, ולא לשום סוג של הצלחה. נגיד, ללכת בטבע. נגיד, בשבילי, סריגה. נגיד, בשבילי, לרקוד בלט. נגיד, בשבילי, דים סאם (זה הדבר החדש שלי! קניתי סיר אידוי, ולקחתי מהספרייה ספר על דים סאם, וזה כל כך כיף! כי זה מלא התעסקות בדבר כל כך לא יעיל! וכי בסוף זה ממש טעים! וכי אני כל כך אוהבת לחוש את עצמי דימסמאית!)

אז איך אני? זה מפחיד לחשוב כמה מהחיים שלנו מועברים בניסיון להשתפר ולהצליח. עכשיו אני מנסה מאד לבזבז את הזמן שלי בדברים נטולי קו סיום. זה פחות קל משאפשר היה לחשוב.

דאגה II – אני לא אעשה עם עצמי כלום

בניגוד למה שכרגע הרציתי עליו בהתלהבות, הכתיבה שלי היא לא תחביב לבזבוז זמן. הכתיבה היא מרכיב משמעותי בזהות שלי, ואני רוצה להצליח בה. אני לא לגמרי סגורה עם עצמי מה ייחשב להצלחה עבורי. כלומר, כן, יש מטרות ברורות עבורי. אבל אלו מטרות גדולות, שאי אפשר לכוון אליהן מראש. אני צריכה עוד להגדיר עם עצמי מה הדרך שאני שואפת ללכת בה כדי להגיע למטרות האלו, אבל בינתיים המטרה שהצבתי לעצמי היא לכתוב שעתיים עד שלוש בכל יום. אני לא יודעת אם זה הרבה או מעט (וגם משתדלת מאד לא לדעת, אז אם אתם אנשים מאד מוכווני מטרה, בבקשה תכתבו את התגובה שלכם הנושא ואז תמחקו אותה), אבל זו נשמעת לי מטרה סבירה בשבילי. 

לפני שהתחלתי להיות לא-עובדת חשבתי שאני אצטרך לעבוד קשה כדי להגיע לשעתיים כתיבה ביום, פשוט כי מעולם לא עשיתי זאת לאורך זמן. חשבתי שבכל פעם שאני אלך לכתוב, אני אמצא לעצמי תירוץ כדי לא לכתוב. לשטוף כלים צריך. לבשל, צריך. להביא את לב מהבית ספר, צריך. לטייל בעיר, צריך. חשבתי שאני אשכנע את עצמי שאני צריכה יותר לנוח מלכתוב. שאני צריכה להתבטל. הרבה דברים יכולים להיות חשובים יותר מלכתוב ספר שאף אחד לא צריך בעולם. 

ובכן, אפשר לחייך. אני כותבת. כל יום לא תמיד שעתיים. לא תמיד יעילה אותו דבר. אבל כותבת. אפשר יותר. תמיד אפשר יותר. אבל כותבת. ואפילו מתבטלת. 

דאגה III – זה לא יהיה כיף כמו שחשבתי

אף פעם לא כתבתי בתור הדבר המרכזי של היום שלי, אז חשבתי שאולי אחרי כל שנות הכמיהה האלו, יתברר שאני בכלל לא אוהבת לכתוב. הסיבה שאהבתי את זה, כך חששתי שיתברר, היא שזה תמיד היה העיסוק הצדדי שלי. 

ובכן, אפשר לחייך. אני אוהבת מאד לכתוב. כל מיני סוגי כתיבה שונים מעוררים אצלי רגשות חיוביים מסוגים שונים, אבל בסופו של דבר, כתיבה היא הדבר שאני אוהבת לעשות.

דאגה IV – זה יהיה יותר כיף ממה שחשבתי

ומה אם אחרי שלושת החודשים האלו שהקצבתי לעצמי לכתיבה אני פשוט לא אצליח לחזור לעבודה? מה יהיה אם אני אצטרך לשנות את כל החיים שלי כדי ליצור מצב פיננסי שבו אני לא עובדת, ובכל זאת מצליחה לחיות חיים שאני אוהבת? ומה אם אחרי שלושה חודשים של להיות אדונית לזמן שלי, אני אגלה שאני פשוט לא יכולה לאסור את עצמי שוב באזיקי הניין טו פייב?

ובכן, מוח טיפש, אתה יכול להמשיך לחפור על זה. אין לי תשובות בשבילך.

דאגה V – זה פשוט יהיה פאקינג אותו דבר

ומה אם אחרי כל הדבר הזה שעשית, אחרי שהתפטרת, ואחרי שלא חיפשת עבודה, ואחרי שארגנת לעצמך סדר יום של פנסיונרית, ואחרי שפיתחת את כל התחביבים זוללי הזמן האלו, ואחרי כל השינויים הזעירים ופחות זעירים, תגלי ששום דבר לא השתנה במצב הנפשי שלך או במצבך בעולם, ואת פשוט פאקינג אותו דבר? 

ובכן, מוח טיפש, זה כנראה מה שיקרה. כנראה שאני לא אהפוך להיות ממי שאתה מציק לה כבר שנים למישהי אחרת, עם רגליים ארוכות וציצים קטנים, כמו שאתה רוצה. כנראה גם שאמשיך להיות זאת שחייבת לפקפק בכל דבר ומתעקשת לא להקשיב לך. אבל לאורך זמן, אולי, אם תסתום רגע ותסתכל סבלנות, אולי תראה שינוי קטן. אולי לא. לא יכולה להבטיח.

אז לסיכום

את נהנית? ועכשיו? ועכשיו עכשיו?

אני סבבה, מוח סתום. רק שאני צריכה 1338 מילים כדי להסביר את זה.