22>44>66

אני בת 22

מה הייתי
בימים, הייתי סטודנטית למדעי התקשורת וספרות עברית. בשעות אחרות באותם ימים עבדתי בחדשות נענע. זה נשמע כמו עבודה עיתונאית, אבל בעצם רק קראתי דברים בהרבה מקומות וכתבתי אותם מחדש בעמוד אינטרנט. כשלא למדתי ולא העתקתי, תרגמתי ספרי בלש מאנגלית לעברית (חשבתי שהם מהנים, אבל מהסוג הזול. התברר שהיו שם גם שני סופרים ממש נחשבים בז׳אנר).
בלילות, לא כתבתי. בלילות הייתי בת 22 שגרה בדירת שותפים ברחוב בן יהודה 147 בתל אביב בקומה רביעית בלי מעלית, במחיר מופקע של 400 דולר לחודש. היה לי חבר וטוסטוס, ומעל המיטה היה לי מדף ספרים. פעם הוא קרס וקמתי באמצע הלילה מספרים שנשרו עליי (עלינו?) בזה אחר זה, בגשם כבד. מדי פעם הייתי עושה קניות בשופרסל אונליין. לא היו תמונות וזה היה לוקח שעתיים וחצי לערך, אבל בסופן מישהו היה מעלה את כל בקבוקי הקולה האלה לקומה הרביעית.

מה רציתי
רציתי ממש להיות אקדמאית. כשהייתי הולכת מהבניין של מדעי התקשורת, שהיה נחמד אבל הרגיש שטחי, דרך האחורה של בניין משפטים אל הקפטריה של גילמן, שהיה השער לעולם שלי, פנטזתי על היום שבו אצליח להוכיח את עצמי כבנאדם ראוי לכל שפע החוכמה שבאקדמיה. הייתי ממש בטוחה שאם רק מישהי יפנה חמש דקות כדי לדבר אתי אני אצליח להוכיח שאני חכמה מספיק ומבינה מספיק, ושערי גנעדן ייפתחו ואוכל לבלות את כל ימי בתוך חדרי הסתדרות מאובקים ומלאי ספרים, מקופלים זה אל תוך זה אל תוך זה לנצח.
אם לא אקדמאית – או אפילו טוב יותר: לצד אקדמאית – רציתי להיות משהו בהוצאת ספרים. זה היה בימים שעוד לא כתבתי ספרים (מחשבה משונה) ועל כן רציתי להיות מתרגמת או לקטורית.
רציתי גם שאורי יאהב אותי לנצח. לא רציתי להתחתן וגם לא בדיוק חשבתי שנהיה ביחד לנצח (מה כבר ידעתי על הנצח), רק לא רציתי שניפרד.

על מה ויתרתי
האמנתי אמונה שלמה במחשבה שאני יכולה להיות מה שאני רוצה להיות, אם רק אתאמץ מספיק, אבל היו שני דברים שידעתי בוודאות כואבת שהחמצתי את הרכבת; ראשית, לעולם כבר לא אגור בחו״ל כמו שההורים שלי עשו וכמו שאחותי עשתה, כי המקצוע שלי שייך יותר מדי לעברית ולישראל. זה בהחלט גרם לי להרגיש כמו בנאדם פחות מוצלח. שנית, לעולם כבר לא אהיה רקדנית בלט. המחשבה הזאת בהחלט גרמה לי להרגיש שמנה (מצד שני, כמעט כל דבר גרם לי להרגיש שמנה).

ממה פחדתי
חד משמעית, הפחד הגדול ביותר עבורי היה שאבזבז יותר מדי כסף, או שלא ארוויח מספיק כסף ואצטרך לחזור לגור עם ההורים שלי. הם גרו באילת, המקום המשמים ביותר עלי אדמות עבורי!
פחדתי גם שאורי לא אוהב אותי (צדקתי).
פחדתי שאני טיפשה מדי וכל החלומות האלו שלי, שמבוססים על השכל שלי, יתמוטטו. (מעניין איך הצלחתי להיות כל כך עיוורת לעולם, שדבקתי בכזאת עוצמה בדיכוטומיה הנאיבית בין חכמים לטיפשים)

על מה התענגתי
לנסוע על הטוסטוס.
לאכול טוסט בפאב השופטים.
ללכת לים.
ללכת למסיבות (כל עוד הייתה מוזיקה ישראלית).
לקרוא ספרים.
לתרגם.

מייל שכתבתי למשפחה שלי וגם לשרה ב-2005, אחרי שקניתי את האופנוע החדש הראשון שלי. כבר הייתי בת 27, אבל עדיין בת 22, כמו שאפשר לקרוא.

אני 44

מה אני
מנהלת שיווק בסטרט אפ (המהדרין יאמרו scale up, שזה אומר שזה לא שלושה אנשים בחדר שלהם בבית של הורים, אלא חמישים אנשים במשרד. זו הבחנה חשובה אם אתה נמצא בעולם המטורלל של הסטרטאפים).
סופרת במשרה חלקית ביותר.
אימא.
אין לדעת מה הסדר הנכון של הדברים האלו.

מה אני רוצה
אני רוצה לדעת לשלב את כל הדברים האלו בסדר הנכון.
מעוניינת גם לקחת את המשפחה שלי ולטייל בארצות-הברית שנה, לחזור לגור בלונדון לכמה שנים, ואז לצאת לטייל עם המשפחה שלי בדרום מזרח אסיה שנה.
שנה חופש מכל זה, שבה אני והמשפחה שלי נגור בווילס, ואני רק אכתוב ואכין פאי תפוחים ומרק סלמון ותפוחי אדמה.
שכל החברים שלי והמשפחות שלי יעברו לגור בלונדון. לא חייבים באותו רחוב, אין צורך בכל הצפיפות הזאת, אבל קרוב. חצי שעה נסיעה מדלת לדלת.
אני רוצה להיות סופרת באמת, כזאת שכותבת במשרה מלאה, ועושה הרצאות, וכשהיא עולה על הבמה יש בחורה אחת, במושב ההוא משמאל, שמתרגשת לראות אותה.

על מה ויתרתי
אני כבר לא אהיה אקדמאית. למרות מה שהילדה מלמעלה חשבה, זה לא קשור לחוכמה. זה קשור לאיך מתנהגים ומדברים וכותבים במקום מסויים. אני לא התאמתי אליהם והם, אם להיות כנים ושחצנים, לא התאימו אליי, ואחרי הרבה כאב לב נפרדנו. לא כידידים.
אני עדיין לא אהיה רקדנית בלט.

ממה אני מפחדת
שיום אחד נדב ייעלם והכסף שאני ארוויח לא יהיה מספיק ואני אצטרך לקחת את לב ולחזור לגור איתו אצל ההורים שלי.
מזה שיום אחד לא יהיו לי יותר חלומות.
אני מפחדת גם שמשהו רע יקרה ללב, אבל אני כל כך מפחדת מזה, שאני לעולם לא חושבת על זה.

על מה אני מתענגת
אתמול, אחרי שיעור דרמה של לב, ישבנו כולנו בקפה של התיאטרון שבו מתקיים החוג שלו. לב ונדב עשו משהו ביחד במחשב של נדב. אני עשיתי משהו שקשור בכתיבה במחשב שלי. קרן שמש נדיבה חצתה את החדר באלכסון. אכלתי עוגת פיסטוק פטל. היה לי ממש כיף.
אחר כך ישנתי צהריים אולי שלוש שעות. היה לי גם ממש כיף.
תוך כדי שישנתי אימא אחת באה לקחת את לב לישון אצלם. אני ונדב נסענו לפגוש חברה בבר ליד גרין פארק, מקום שאליו אנחנו לעולם לא יוצאים. שתינו יין מרשימת יינות מופרכת. הקשבנו הרבה לחברה הזאת שהיא בכלל לא כמוני. ואחר כך אפילו המשכנו למקום נוסף (!) בסוהו (!), בירת המקומות שאנחנו לעולם לא מגיעים אליהם בלונדון. היה שם דיג׳יי ובחורות לבושות כמו בסרטים והגברים המתאימים לצידן. היה לי ממש כיף.

מחשבה 1

אם מסתכלים על הבחורה בת 22 שהייתי והאישה שאני היום אפשר למצוא קווי דמיון והמשכיות, אבל אפשר גם, באותה קלות, למשוך את קווי האי-דמיון וחוסר-ההמשכיות. הרעיון הזה של ״אני״ שממשיך איתנו לאורך כל החיים הוא מרגיע במובנים רבים, אבל גם אידיוטי. לפעמים אני אוהבת לחשוב עליי כעל הרבה אנשים שונים.

אני בת 66

(אני בת 88 היה עובד טוב על פי חוקיות אחרת, אבל אין לי שום דרך, אבל שום דרך, לחשוב עליי בת 88).

מה אהיה
בטוח אהיה גם סופרת.
אימא זה כבר לכל החיים.
אנשים שכבר לא עובדים, על פי מה הם מגדירים את עצמם? משהו לשעבר? זה נשמע לי עצוב מדי.
איפה אני אגור זו שאלה מאד מסקרנת. אולי בווילס, אולי בישראל, אולי בפרובנס.

מה ארצה
לב יהיה בן 30. בטוח ארצה דברים בשבילו. שימצא את העבודה שהוא רוצה. שייפרד כבר מהחברה המעצבנת שלו, או שדווקא יימצא חברה. שיעבור לגור לידי, או שיעזוב כבר את הבית. אם אפשר יהיה לשלוט בחיים שלו בלחיצת כפתור זה בטח יהיה נחמד לכמה זמן, עד שיימאס לי מזה שהוא לא עצמאי מספיק.
נדב יהיה בן 60. הוא בטח יחשוב שזה זמן טוב לקנות מכונית ספורט פתוחה ולטייל בה בכבישים של ווילס מהבוקר עד הצהריים, לעצור לאכול איפשהו ולחזור הביתה, לקרוא ולבשל. נשמע לי שאני ארצה את זה בשבילו ובשבילי.
ואני? כל מה שאני יכולה לדמיין זה ימים ארוכים ולבנים שנמתחים אל האינסוף, ובהם אני חופשיה ממטלות ופנויה להחליט מחדש כל יום מה בא לי לעשות בו.

על מה ויתרתי
ויתרתי על הרעיון שאגור במלא מלא מקומות בעולם.

ממה אפחד
בטוח בטוח שאפחד שייגמר לי הכסף ואצטרך לחסוך בצורה קיצונית. אני לא חושבת שלחזור לגור אצל ההורים תהיה אופציה אבל.

על מה אתענג
קמפרי, כי כל הזקנות בעולם חייבות לאהוב קמפרי. תכל׳ס, משקה מעולה וגם ורסטילי.
קצת ג׳וינטים, בשביל קלות הדעת.
אוכל שלא עושה צרבת או כאב ראש או נפיחות בבטן.
להרגיש את הרוח בשיער במכונית הפתוחה שלנו.
ריכוז עמוק שבו אוכל לכתוב בנחת.

11 תגובות בנושא “22>44>66”

  1. כמה זה מפתיע שבלוג אישי כמו שלך הוא כבר מדיה דאשתקד וכמה כיף לקרוא בו.

    I contain multitudes כתב וויטמן אם כי בכיוון קצת אחר אבל הפוסט הזכיר לי.

    ומזל טוב!

  2. מאוד יפה. איגרת אל עצמך. חוששת שבגיל 66 השיער כבר לא מאוד מתנפנף…וקמפרי אפשר לשתות תמיד. מוזמנת לשתות איתי אם תגיעי לביקור מולדת.( יחד אנחנו בנות 99) .

  3. אוהבת קאמפרי מהפעם הראשונה שטעמתי אותו, לפני 22,
    וממשיכה, קצת אחרי ה66.

    את חמודה ואני אוהבת אותך. נשיקות.

להגיב על גיל שליט לבטל