קרע באישיות

1.

נכון האנשים האלו שלא יוצאים ביום שבו הם צריכים לקום מוקדם או שיש להם משהו חשוב ביום שלמחרת בשעה כלשהי? לא אני.
מכירים את האנשים האלו שאם יש להם רעיון לשיתוף פעולה עם מישהו, הם חושבים עליו שבועות וחודשים לפני שהם פונים לבנאדם השני ושואלים אותו מה דעתו? לא אני.
מכירים את האנשים שאם יש מישהו או מישהי שהוכיחו שהם לא ראויים לאמון, הם לעולם לא יתנו בהם אמון שוב? לא אני.
מכירים את האנשים שלא יקחו את המשפחה שלהם למדינה חדשה, בשפה חדשה, שבה הם לא מכירים כמעט אף אחד, אלא אם כן יש להם משהו מובטח ומסודר, או לפחות ניצוץ של הבטחה, במקום אחר? לא אני.
מכירים את האנשים שבכל פעם שהם לוקחים את הסיכון הם חושבים עליו? הם מעריכים את הגודל שלו, את ההשלכות האפשריות שלו? הם חושבים גם על תוצאות חיוביות אפשריות, ועל הסיכוי שהסיכון הזה יביא איתו. על דרכים להעריך את הסיכוי מול הסיכון. הם מנסים לכמת, לבחון, למזער נזקים, להגדיל את הסיכויים, להתייעץ. לא אני.

משתפת פעולה

זה השם בעברית שמצאתי לנו ביני לביני: משתפות פעולה (הרגע הקודם בסיפור כאן).
כל יום שני אנחנו מדברות. לכל אחת יש עשר דקות לספר מה היה בשבוע שעבר ומה היא מתכוונת לעשות השבוע. כל אחת מאיתנו מקפידה לשים ברשימה לא רק דברים שצריך לעשות אלא גם דברים שמרחיבים את הלב והנפש.
עד כה, הדברים שחשבנו עליהם בשביל להרחיב את הנפש היו משותפים, וכך יצא שהיינו ביחד בתערוכה ושאנחנו הולכות לעוד אחת ממש השבוע.
עברו רק שלושה שבועות, אז מוקדם לומר, אבל מסקנות ביניים של הניסוי עד כה:
אם חושבים רגע, ומדברים על זה רגע, אפשר אולי להיות רגועים לרגע.

2.

כי מהי זקנה, שהיא כמובן הצעד לפני המוות? האם זהו עניין של עור? של סקס? של ספה? של חשבון בנק? של משכנתא? לא. זו עמידה במקום. הסתיידות. עצמות פריכות. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
ומהי הערכת סיכונים? עמידה במקום. חשש. חוסר פעולה. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
מ.ש.ל.

סיפור לידה

אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית.
הלכתי עם אורי, מנטור הסטנדאפ שלי בעיר, והוא אומר שיש לה ספיישל שווה בנטפליקס.

3.

יש תחושה משותפת בין שני דברים גדולים – לידה והגירה – שעשיתי בשנים האחרונות. התחושה מתבטאת בכאב. כאב גדול, בלתי נסבל, שמתרכז בין הגרון ללב לבטן, והוא עמוק וחד וקבוע. הכאב הזה מריץ בראש ללא הרף את המילים: מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת להביא ילד לעולם? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? יש לך עכשיו ילד פה, לבד, רק את והוא, והוא שוב בוכה. את לא יודעת מה הוא רוצה. אם הוא עייף, כרגע קם. אם הוא רעב, כרגע ינק. אם צריך להחליף לו חיתול, נראה שהכל בסדר. ואין עם מי לדבר שלא דיברת כבר. ואין על מי להפיל את האחריות. זו את. זו אשמתך. ואחריותך. ואת. מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת לקחת את הילד שלך שהבאת לעולם ולשים אותו ליום שלם במקום שבו הוא לא מבין דבר? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? את לא יודעת איפה לשים את הכאב של הבכי שלו בבוקר. של הפנים שלו, עדיין רטובים מדמעות, כשאת אוספת אותו. של הבעל שלך, חוזר אחרי יום שלם של לימודים בשפה חדשה, עם מאה איש חדשים, בדרך לעתיד לא ברור. של עצמך, שאין לך בנאדם אחד להתקשר אליו, שלא נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממך. אין על מי להפיל את האחריות הזאת. זאת אחריותך. ובאשמתך. זאת את. מה עשית????!
זאת תחושה איומה, בדיוק כמו הרגע בסרטים מצויירים שבהם הגיבור מבין שהוא רץ אל מעבר לקצה הצוק, האדמה נשמטה, ועכשיו זה רק הוא ואלוהי הדיו. צריך כוחות של ברזל כדי לזכור שהתחושה הזו לא נצחית, שהיא דבר חולף. וצריך זיכרון של ברזל כדי לזכור שהייתה סיבה לכך שעשית את מה שעשית. וצריך אמונה של ברזל בעצמך כדי לדעת שאם עשית את זה, הייתה לכך סיבה טובה.
אחרי שמגייסים את כל צבאות הברזל הללו, אפשר לחשוב מהו בדיוק הקרע הזה בלב? מה מתקיים משני צידי הקרע? אני חושבת שמדובר בקרע של אישיות. בתוך הפאזל המפואר שהוא את צריך לפנות מקום לפיסה חדשה, שכתוב עליה ״אימא״ או ״מהגרת״, וכדי לעשות את זה צריך לחתוך קצת בפינות של כל שאר האישיויות שלך, וזה כואב. זה אחושילינג כואב.
כן, בסדר, זה תהליך שהוא גם מרפא. ומגדל. ויוצק תחושת חיות עצומה, שמגרגרת בך לזמן ארוך. שמעתי.

ועכבר

בעודנו יוצאים מהסטנדאפ בדרך הביתה, ראינו עכבר חום מגעיל מגעיל מגעיל מתרוצץ על הרציף של התחתית. קשה לי להסביר את האדישות שבה אנשים בלונדון מתייחסים לעכברים. מבחינתם זה יותר יומיומי מג׳וקים בקיץ בתל אביב. קשה לי יותר להסביר כמה אני שונאת אותם, וכמה מספיק שאני רואה קצה של זנב ארוך כדי להרגיש גל גועל עצום ותחושת אין אונים מרפת ידיים. התרחקתי. משכתי בכתפיים. וחשבתי: לפחות זה לא בבית שלי.
חזרתי הביתה. הלכתי לשירותים. נחשו מי הציץ עליי מהפינה? שתי נקודות!! עכבר חום מגעיל מגעיל.
מה עשיתי? אני אגיד לכם מה עשיתי? הרמתי את המכנסיים תוך כדי שאגה מקפיאת דם שיצאה ממני בלי להתכוון וברחתי מהמקלחת, תוך שאני טורקת את הדלת אחריי.
מה הוא עשה, העכבר החום המגעיל מגעיל? אני אגיד לכם מה הוא עשה. הוא ברח מהמקלחת, מתחת לדלת שסגרתי אחריי!!
מה אני עשיתי? רצתי למעלה, לחדר השינה, סגרתי את הדלת אחרי, שמתי את השמיכה מעל הראש, ולא יצאתי ממנה עד הבוקר.
נדב הצייד האמיץ יטפל בזה, אין מה לדאוג. בינתיים אני בבית קפה. ייתכן שאשן פה. אעדכן.

4.

לחיפוש עבודה יש פוטנציאל גדול להפוך לחיפוש אישיות. כי הוא מעורר את כל השאלות הגדולות: מי אני? מה אני עושה עם הזמן שלי? מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי? איפה אני רואה את עצמי באמת בעוד חמש שנים? מה אני רוצה להשיג? מה כבר השגתי?
לא חשבתי שאני יכולה להתמודד שוב עם הכאב הזה, עם הקרע באישיות. מעט מדי זמן עבר מהפעם האחרונה, שגם היא הייתה קרובה מדי לזו שלפניה.
ועל כן, ביני לביני, החלטתי לעשות משהו חדשני: להיזהר. להיזהר עליי.
לשים לב מתי שליחת קורות החיים הופכת ממשימה משמימה למשימה מעוררת חרדה, ולעצור.
לשים לב מה הם הימים שבהם קשה לי יותר להיות בבית לבד, ולצאת מהבית. או לקבוע עם חברים. או לדבר בטלפון עם מישהו.
לחשוב על דברים אחרים, יפים ומעוררי השראה, שאני יכולה למלא בהם חלק מהימים שלי כדי שלא להישאב לתעלת ״חייבת למצוא עבודה״ באופן בלעדי, ולבצע אותם.
ללכת לרוץ יותר, לא כי אי פעם אהיה כבר כוסית יותר, אלא כי אי ודאות עושה שמות בדיבור שלי עם הגוף שלי. להגיע לחדר כושר ולהבין שבעצם היום האימון הוא רק עשרים דקות, כי זה מה שהגוף שלך יכול.
לחשוב מתי אני צריכה לדבר עם אנשים על הקשיים שלי, ולמצוא את האנשים הנכונים בזמן הנכון לדבר איתם על זה.
לדעת מתי אני צריכה להיות עוד עם עצמי, גם אם ביליתי את כל היום עם עצמי.
לדעת מתי אני צריכה לשבת מול הטלוויזיה שעתיים ולאכול שלוש חתיכות בקלוואה אמיתית מטורקיה שהאורחים החמודים שלנו הביאו לנו, ולעשות את זה.
לדעת מתי שעתיים זה לא מספיק, וארבע אולי ישביעו אותי.
לדעת מתי אין לי יכולת לקרוא ספרים אמיתיים, ולא לחשוב "אוי ואבוי, אני כבר ממש סתומה".
לא להסתכן, לא להתרברב, לא ״לא אכפת לי״, לא ״לא משנה״, לא ״מה כבר יכול לקרות״, לא ״הכי חשוב זה לנצל כל דקה כדי למצוא עבודה והשאר יחכה לזמן אחר״.
לא. רגע. לחשוב קצת עליי. ולעטוף בצמר גפן. לא לתמיד. לא עד המוות. לא בחנק. לרגע. בעדינות. בתשומת לב.
קונספט כל כך מרענן, תאמינו לי!