פוסט (באיחור) ליומולדת של לב

התחלה

לפני ארבע שנים, באמצע הלילה, אמרתי בקול רם: נדב! (לא, לא ככה באמת. קראתי לו בשם החיבה שלו, שהוא לא ציבורי). ונדב התעורר מייד והתיישב ואמר: מה! בלי סימן שאלה. ואני אמרתי: ירדו לי המים! בלי סימן שאלה בכלל. לראשונה מזה כמה חודשים שהכל היה ברור. ואז שנינו ישבנו במיטה, והרגשנו בפליאה את הנוזל המוזר שכלל אינו דומה למים, מלבד יכולת הזרימה שלו, נוזל מתוך הגוף שלי. והתחבקנו רגע, כדי לחגוג את הרגע האחרון שלנו ביחד לבד, והלכנו לעניינים של הלידה.

לא ארזתי לו מטבעות למכונות של השתייה כמו שממליצים לעשות ברשימות הכנה ללידה, כי לא הרגשתי שהוא אימבציל שזקוק לאימא, וכי ידעתי שיש לו כרטיס אשראי, כמו שהיה לו כבר הרבה שנים. הוא בתמורה לא קנה לי שום שמן לשום עיסוי ושום שקדים ואגוזים ותמרים, כי הוא הרגיש שלא הפכתי לאימא טבע רק כי בתוך הגוף שלי נוצר ילד, וכי הוא ידע שאם דווקא יתחשק לי שקדים ואגוזים ותמרים, אני יולדת בתוך בית חולים שהוא בעצם קניון, וכאמור, יש לו כרטיס אשראי.

בחוץ, סערה בס' רבתית. גשם. רוח. ברד. כבישים חלקים. מדרגות בוגדניות. מחשבות דוהרות. ואישה אחת, שמנמנה וחלקלקה, מנסה למצוא את דרכה למושב המכונית. בתוך האישה יש ילד, פעם יהיו לו שם ואישיות, אבל באותו רגע הוא רק יצור, שמנסה למצוא את דרכו אל העולם ואוחז בדלת למנהרת הכאב. פעם בכמה רגעים, היצור מושך בידית הדלת לכאב, והאם נופלת למטה. במנהרה שלה אין פלמינגו ורוד ולא מלכה עורפת ראשים. רק חושך ושקט וחלל ריק מאנשים, מופלא בדרכו, מסקרן ולא בלתי נעים. בכל פעם שהיא צוללת אליו היא נושמת נשימה עמוקה, אוטמת את הראש והאוזניים להפרעות חיצוניות, ומתמסרת אל המרחב המוזר והחדש הזה, עד שהילד מרפה מידית הדלת, והיא חוזרת אל העולם החיצוני, שבו יש כל מיני אנשים נחמדים מאד שמנסים להקל עליה, למצוא את המוזיקה הנכונה, להפחית מעט את הכפור שנושב מבחוץ.

קורים כל מיני דברים, כולם שגרתיים, בלתי חריגים ולא מעניינים, והיצור נכנס עם האישה לתוך אותה מנהרה, והם מגיחים ממנה החוצה ביחד, ומאותו רגע, הוא הופך להיות ילד והיא הופכת להיות אימא. הוא בוכה בקול, כי הוא עבר ליקום חדש, ועוד אין לו בו מילים. והיא לא בוכה ולא מדברת אליו ולא שרה לו, כמו שדוחקים בה מסביב לעשות. היא שותקת, כי היא עברה כרגע ליקום חדש, ואין לה בו עדיין מילים.

lev

חגיגה

מאז, כל שנה חוגגים לו יומולדת, והוא מתוק וחכם ורגיש ויפה תואר ואין שני לו ומצחיק נורא ומשורר, אבל פה זה לא הבלוג שלו. ולה, משום מה, לא חוגגים, למרות שזה בכלל הבלוג שלה. והגיע הזמן.

ביום ההולדת שלי לאימהות אני רוצה להגיד תודה לכל מיני נשים שלימדו אותי להיות אימא.

אימהות היא לא one size fits all. כל אחת צריכה לחצוב את דרכה אל האימהות שלה, ובדרך היא צריכה לעבור ברגל, יחפה, בלי מפה, בגדים תרמיים או הגנות חיצוניות, דרך הפסגות הגבוהות והמושלגות של ספרי ההדרכה, שעומדים על גב הנורמות החברתיות, שעומדים על גב המסורות התרבותיות, שעומדים על גב הרפואה המודרנית, שעומדים על גב הידע האימהי הקדום, שעומדים על גב המדינה שבה נולדת וגדלת והמדיניות הרפואית-ציבורית בה, שעומדים על גב הזוגיות הפרטית שלך וחורבותיה, שעומדים על גב הילד הפרטי שלך והאישיות שלו, שעומדים על גב האישיות הקטנה והשברירית שלך, שעומדים על גב היכולת שלך לחקור את הגבולות באותו רגע נתון בחיים שלך, שבו נגלו אלייך פסגותיה המושלגות של האימהות.

הדרך שלי לעשות זאת הייתה לעצור לפעמים במרחבים המושלגים והבודדים, והתינוק כמובן על גבי, ולצעוק צעקה חלולה וחסרת מילים, אבל רבת כאב, ולהקשיב להדים שעולים מן ההרים. ההדים שלי הגיעו מחברות שלי שכבר ילדו, או ממי שכבר ילדו ולא היו חברות שלי, אלא סופרות. וההדים האלו הזכירו לי שאם זו הדרך שלי, הרי שיש דברים שאני טובה בהם ודברים שאיני טובה בהם, וכל עוד אזכור לעשות הרבה מהדברים שאני טובה בהם, ולהמעיט ככל האפשר בדברים שאיני טובה בהם, מבלי להתחשב בדמות האימא האידאלית המטופשת שמתעקשת לצוף מול העיניים בכל רגע, הרי שהכל יהיה בסדר.

מה הסדר הנכון להודות לא אדע, ובכל מקרה אימהות אינה דבר דבור על אופניו, אלא יותר ערבוביה בלתי פוסקת, שבה לפעמים יש קצה חוט שמתבהר במרחק כתמרור אדום בוהק, אז הנה כאן, בפסקה אחת:

תודה לחלי, שפגשה אותי מאה ימים לערך לפני האימהות, והקשיבה בסבלנות ובחיוך לבלבול שהפלישה לגופי יצרה אצלי, ואמרה לי: תכתבי את זה, וכך נתנה לי רשות אינסופית לחוות את הכל בדרך שלי, דרך הפילטרים שאני יוצרת במציאות, בדיוק כמו בכתיבה. תודה לדבראל, שאיתה אפשר לדון ברצינות הראויה בכל דבר, ואפשר לסכם כל דיון על אימהות במלים הכי מנחמות בעולם: זה יעבור. תודה לטל ומיכל על פעם אחת במיוחד, בקפה אחד, עם ילד אחד שכל הגב שלו מלא בקקי ואימא אחת שבוכה עד אין קץ. תודה לאימא שלי, על העזרה ועל כך שלא היו לה שום עצות חד משמעיות שנגדן אולי הייתי צריכה להילחם. תודה לאימא שלו, על העזרה ועל כך שלימדה אותי שאין שום דרך שבה אני יכולה לקלקל שלא בכוונה את האור בעיניים שלו ושלי ושלה. תודה לאן למוט, שילדה הרבה שנים לפני, כך גיליתי בפליאה לא מזמן, וכתבה את הספר: Operating Instructions: A Journal of My Son's First Year, ששמחה כל כך להתבוסס איתי, בלילות ההנקה, בשלולית הטינופת שהיא האימהות בתחילתה. ותודה לארנה קזין, שגילתה לי על אן למוט בספר שלה: אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה. ותודה כל הפמיניסטיות הצרפתיות, האנגליות והאמריקאיות, מהגל הראשון, השני השלישי ועד האחרון של הפמיניזם, שלימדו אותי שאכן יש כוחות שפועלים נגדי כדי להכריעני, ואכן, יש לי את הכוח לעמוד מולם. תודה. יש מלא ג'ין טוניק, וכל האוכל שצריך בעולם כדי להכיל כמה שיותר ממנו.

2 תגובות בנושא ״פוסט (באיחור) ליומולדת של לב"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s