רגשות – 2

1.

לאחרונה הקשבתי לפודקאסט שנקרא Invisibilia וחוקר את הכוחות הלא-נראים שמעצבים את ההתנהגות האנושית (בהמלצת עבגד. תודה!). העונה האחרונה הוקדשה לרגשות, ודובר שם על כך שנהוג לחשוב על רגשות בתור משהו שמגיע מהפנים של הבפנים שלנו, משהו חזק מאיתנו, אותנטי לחלוטין, שאי אפשר להתנגד לו, רק להקשיב או להתעלם ממנו. אבל למעשה, כך הן טוענות בעקבות שורה של מומחים, רגשות הן תוצר תרבותי בדיוק כמו כל דבר אחר.

נשמע לי הגיוני לגמרי. נגיד, אם חושבים על חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס, הכחשה-זעם-מיקוח-דיכאון-קבלה, האם הם תקפים גם בתרבויות שבהם מקובל להאמין בגלגול נשמות? אני לא יודעת, אבל נראה לי הגיוני שמשהו מהותי מאד משתנה שם. או נגיד, הילד שלכם ואתם משחקים עם ילד אחר. הילד השני לא נותן לילד שלכם בצעצוע שלו. אתם רוצים להרוג אותו, ברור, אבל מה שאתם מסבירים לילד שלכם זה שמה שהוא מרגיש נקרא תסכול או כעס, והוא חווה אותו כי מישהו לא רוצה לתת לו משהו, ואלו הדרכים המקובלות להתמודדות עם הבעיה הזאת נקודתיים. אם לא הייתם מסבירים לו מה הוא מרגיש וממשיגים לו אותו, אולי הוא היה מגיע עם תחושה אחרת לגמרי?

השתיים מהפודקאסט מספרות גם על האנתרופולוג רנטו רוזלדו שיצא ביחד עם אשתו שלי לחקור שבט לא ידוע ביערות הגשם בפיליפינים. הם נתקלו שם במילה שנקראת Liget (כמו שהוא מסביר שם, מבטאים את זה כמו לי+gut, התחושה שמישהו עוקר לך את הבפנים). בהתחלה, רנטו ושלי לא ממש הבינו מה זה אומר, אבל בעקבות אסון נורא (שאני לא אגלה, כי באמת תקשיבו. הן חמודות ממש), הוא הבין שמדובר בתחושה עוצמתית מאד שמטעינה את האדם באנרגיה. לתחושה הזאת אין סמן חיובי או שלילי. היא לא טובה עד אימה או איומה עד כאב. היא פשוט עוצמה פנימית שקורית בעקבות אירוע מסויים. היא יכולה לגרום לך להיות העובדת המצטיין של החודש או לגרום לך לרצות לערוף ראשים (במקרה, השבט גם ידוע בכך שהוא ערף ראש של אנתרופולוג קודם).

ilnogot
בני ובנות השבט כפי שצולמו ב-1910 (מקור: ויקיפדיה)

2.

לאחרונה ההורים שלי היו פה, וחמש דקות אחרי שהם נכנסו בדלת, אחרי שאבא שלי עבר על כל רשימת המכולת שאבאים אוהבים לעבור עליה, שכוללת בירור המצב הכספי ויציבות מקור ההכנסה של כל אחד מההורים במשפחה, הוא פתאום שאל אותי: ואת מאושרת?

מתתי. כי זה בכלל לא התפקיד שלו. וכי מי בכלל יודע האם הוא מאושר? האם זה משהו שאפשר לענות עליו תשובה חד משמעית שמספקת אבאים? ובכלל, השאלה הזאת הרי לא מושמעת בחלל ריק. השאלה האמיתית והמלאה, שאף אחד לא שואל אם הוא לא אבא שלי, היא: האם עכשיו, אחרי שלקחת את כל המשפחה שלך לכל מיני מקומות רחוקים, והעברת את הילד שלך שתי שפות בשנתיים, ועברתם את מסע הייסורים של למצוא דירה ועבודה וגן, האם עכשיו את סוף סוף מאושרת?

אין לי מושג, וגם נראה לי לא פייר לתלות את כל האושר שלי בהצלחת ההגירה (הזמנית?) שלי. אלעד ציטט את ענת שוורץ, שעשתה סרט על צרפתים שבאו לישראל, והיא אומרת שם: "זה אולי הסיפור של כל מהגר, לפחות מהגרים מבחירה שהם לא פליטים ממדינה מוכת מלחמה. יש איזה משהו שחסר לך נורא בחיים: אתה מרגיש אבוד או לא מסופק או תקוע במקום, באופן שהוא קרדינלי. כשאתה עובר למקום אחר, אתה משליך את הפנטזיות של מי אתה רוצה להיות על המקום, ואתה מדמיין שזה מקום שבו אתה יכול להמציא את עצמך מחדש כי אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול להגיד שאתה כל דבר שאתה רוצה".

אז אני לא רוצה לדמיין את עצמי של לונדון כשונה מהותית מעצמי של ישראל, וגם לא יכולה להרשות לעצמי להיות נוסטלגית לישראל (אני לא מאמינה בנוסטלגיה בכלל), ועל כן, השאלה הזאת: האם אני מאושרת, היא שאלה לגיטימית, אני לא אומרת שלא, ואפילו מרגשת כשהיא מגיעה מאבא שלי, אבל התשובה עליה היא שאין לי תשובה, בדיוק כפי שלא הייתה לי תשובה לפני שנה ולפני שנתיים ולפני חמש. ההתקדמות היחידה בנושא היא לפני עשור ידעתי שהתשובה היא לא! אבל שנות השלושים שלי היו העשור הטוב ביותר בחיי.

3.

בארוחת הפרידה מההורים שלי – שהתרחשה במסעדה צרפתית בלונדון, ובה הבן שלי אכל מולים ללא עזרה, אבל לא זכר שהיה במגדל אייפל (לפני פחות משנה!), ללמדך שתסכול הורי הוא על-דורי – אמרתי לאבא שלי שחשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני לא יכולה לתת לו תשובה, בעיקר בגלל שהגירה היא המון דברים ביחד. ואז אבא שלי, האיש מרשימות המכולת הכלכליות, אמר לי: אני יודע. מדינה חדשה זה להרגיש שאתה לבד, אבל אתה מחליט הכל. וזו, אני חושבת, המהות.

IMG_1358
ההורים שלי (נו, בדרך כלל אני חסה עליכם מבחינת חשיפה. זה יחסית מתון)

4.

אז אני רוצה להציע מילה חדשה לתיאור רגש שהוא לא חדש, אבל מורכב מהרבה רגשות ביחד, שליליים וחיוביים.

המילה הזאת היא בִּלְבַדְאָת.

בִּלְבַדְאָת הוא הרגש שאת מרגישה כשאת* בלבד מחליטה על גורלך. לרגעים, זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך, כי יש לך תחושת ניצחון עצומה על המסלול הקבוע שבו תמיד מצפים מאיתנו ללכת בו, ועל המקומות היפים שהבאת אותך להיות בהם. לרגעים אחרים, בִּלְבַדְאָת יכול להוביל לדיכאון כבד, כי אותך יש לך וזהו. אין מי שיעזור לך, אין מי שייעץ לך ואין מי שיחליף אותך בהיותך את לשום רגע. וזה יכול להיות מאד בודד, כבד ומייאש.

* חלקנו בנות מזל מספיק כדי לחלוק את התחושה הזאת עם אדם אהוב או אפילו עם משפחה גרעינית אהובה עד מאד.

18 thoughts on “רגשות – 2”

  1. רגשות זה דבר יותר גדול מכולנו לכן אנחנו משתדלים לשלוט בהם ולא לתת להם להוביל. אכן נדידה גורמת להתפרצות של הרבה רגשות ריגושים שמחה ועצבות. כיוצאים למסע כזה צריך לקחת בחשבון את התופעות הנלוות, להתגבר ולהמשיך קדימה כי קדימה הוא תמיד הכוון הנכון.
    בהצלחה בהמשך הדרך כי רק להצלחות אנו מייחלים

    Liked by 1 person

      1. Kirsty Allsop היא location location location
        היא מרתה סטיוארט של הבריטים מינוס עבירות מס פלוס רקע בנדלן. חוצמזה היא גם מתוקה ממש ולכן היא טובה יותר מנייג'לה. ערוץ 4.

        אהבתי

      2. יו, אני חייבת להתחיל לראות טלוויזיה, אה? אבל אני כל כך עמוק בנטפליקס, שהפרסומות האלו נראות לי מופרכות ממש.

        אהבתי

      3. כן לגמריי האפליקציה של ערוץ 4 לא הכי נחמדה אבל יש שם גם את ההמשך לthis is England נדמה לי ועוד דברים טובים. רובי קולטריין בnational treasure לדוגמה.

        אהבתי

  2. מעולם לא הבנתי את התשוקה לאושר. אושר תמיד נראה לי כמו תופעת לוואי אפשרית של חיים משמעותיים. בתור מטרה הוא מעולם לא שכנע אותי. קצת כללי מדי וחלול. בלבדאת זה יפהפה.

    אהבתי

      1. ניסיון נוסף להסביר את עצמי. אני לא נגד אושר. אושר זה נעים מאד. אבל זה אפקט. אי אפשר לשאוף לאפקט (כלומר, אפשר הכול, אני רק מנסה להסביר למה זה לא משכנע אותי), כי אפקטים לא קיימים בפני עצמם. אפשר לשאוף למה שגורם להם.

        אהבתי

      2. אני מבינה למה את מתכוונת, אני חושבת, עד המשפט האחרון. מה ההבדל בין לשאוף לאושר לבין לשאוף למה שגורם לך אושר?

        אהבתי

  3. את צודקת. בנוסף לבעיית האפקט (שתמיד מטרידה אותי כשאנשים אומרים שהם רוצים להיות מאושרים, כי זה כל כך לא קונקרטי, ואני כנראה קונקרטית עד העצם, כל מה שלא מתויג אצלי כאוויר חם) אני באמת קצת מזלזלת באושר. אם זה בא בעקבות משהו שממילא רציתי לעשות, אז יופי, אבל בעומק לבי זה לא קריטריון לשום דבר. חופש זה פי אלף שווה.

    Liked by 1 person

    1. כן, חופש זה מדהים. אבל אף פעם (בת מזל שכמותי ועיוורת מבחירה) לא באמת הרגשתי איום על החופש שלי, אז בשבילי הוא לא שאיפה, אלא אוויר לנשימה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s