4839 דקות

563 דקות

17 דקות – יש איזה מבחן

מרץ 23

אולם הקומה התחתונה – בית הספר היסודי הית׳ברוק

הבאתי את לב לערב הסרט החצי סמסטריאלי (כתבתי עליו פה, למתעניינים), שלחתי אותו לקומה העליונה לראות סרט, ואני עמדתי בין ההורים האחרים, באורות מעומעמים, עם משקה אלכוהולי כלשהו ביד, לועסת דוריטוס, ועסוקה בחיברות.

אימא של איילה (כתבתי עליה פה, למתעניינים) דיברה עם אימא אחרת (אני אמורה לדעת את השם של הבן שלה, אבל כל מה שאני יודעת זה שהיא ממש יפה) על מבחן כלשהו שעושים בתחילת כיתה ו׳, שבעזרתו ממיינים את התלמידים לבתי הספר התיכוניים.

שתי האימהות, שהילדים שלהן היו בכיתה ו׳, דיברו בהתלהבות על איזה בתי ספר הן רצו, איזה בתי ספר הן קיבלו, כמה סבל סיפק המבחן לילדים שלהם, מה אפשר לעשות, ואיך הכל יהיה בסדר. הן היו נרגשות בכעשרים וחמש רמות מעל האירוע המנומנם שהוא ערב סרט. צד אחד בי, הצד של המהגרת, מייד רשם לעצמו את שמות בתי הספר לבדיקה במועד מאוחר יותר. צד אחר בי, הצד של המתנשאת, אמר לעצמו: פחחחח, סתם אימהות היסטריות. צד שלישי בי, הצד של הסופרת, הקשיב היטב ושאל שאלות ישירות שלא אמורים לשאול, כי הייתה שם דרמה. צד נוסף בי, הצד של הנהנתנית, אמר להן: בהצלחה, ויצא לתור אחר שיחות משמימות פחות.

240 דקות – מהו המבחן

מאי 23

סלון המשפחה, דרום לונדון

יש מסים שמהגרים משלמים שכולם יודעים עליהם וחושבים עליהם (הריחוק מהמשפחה ומהחברים, הירידה במעמד החברתי, הריחוק מעגבניות שיש להן צבע וטעם ולא עולות חמישה פאונדים למאתיים גרם), אבל יש מס אחד שהוא סמוי יותר מהעין והוא נוכח גם אחרי הרבה שנות הגירה: פעם בכמה זמן מגיע נושא שכל המקומיים יודעים עליו הרבה, ואת יודעת עליו אפס מוחלט. והפעם: התיכון.

רשימת השאלות היא אינסופית: איזה בתי ספר יש באיזור? מה לומדים בהם? מה ההבדל ביניהם? איך מתקבלים אליהם? איך יודעים להבחין בין בתי ספר טובים לאלו שלא? ממה מורכבת תעודת  בגרות באנגליה? האם יש חטיבת ביניים? סכנות של גיל ההתבגרות הן זהות, אבל בטוח שפה יש כאלו משמעותיות יותר ממה שהיו באילת לפני מאתיים שנה, וכאלו שפחות – מה הן? איך זה מרגיש ללמוד בתיכון פה? מה הטקסים שכולם עוברים ואת לא יודעת עליהם כלום (לא נראה לי שיוצאים פה לטיול של״ח)?

יש אימהות שפונות עם רשימת השאלות הזאת לאימהות אחרות. אני מבינה את היתרון. זה מפטפט, זה נחמד, אפשר לשתות קפה, אפשר להעמיק חברויות באיבוד עשתונות משותף, אפשר ללמוד איך לעגל פינות. אבל זהו ערוץ שמספק מידע כל כך חלקי, מוטה, ועתיר בפרטים לא חשובים, שרק לעיתים נדירות הוא מקור המידע הראשון שלי. הייתי רוצה להיות האימא שכותבת בקבוצה של האימהות: מתלבטים לגבי תיכון. מישהי יודעת מה כדאי? ואז אשכרה מאמינה למה שאומרים לה. אולי הייתי רוצה. לא בטוח.

האימא הזאת פנתה עם רשימת השאלות שלה לאינטרנט. ואחרי ארבע שעות לערך חזרה עם:

  1. המבחן – מבחן פסיכומטרי שכולל חלק של מלים וחלק של צורות שנעשה בתחילת כיתה ו׳. יש מכוני הכנה כמו במבחן פסיכומטרי. האינטרנט טוען שרק ההורים העשירים מתכוננים.
  2. בתי הספר שיכולים להיות רלוונטיים אלינו – שלושה שמות.
  3. השיטה – הילד, שהוא בן 10 בזמן המבחן, מקבל תוצאה והתוצאה הזאת משפיעה על שש השנים הבאות בחיים שלו. יש תיכונים ציבוריים שממיינים לפי המבחן. יש כאלו שיש להם כיתות מיוחדות לילדים מיוחדים (חכמים, מנגנים, ספורטאים), שיש להם מבחנים נוספים בנוסף למבחן. יש בתי ספר grammer, שהם הכי נחשבים בין הציבוריים, אבל יש אותם רק בפרברים והאימא הזאת לא יכולה לגור בפרברים. יש בתי ספר רק לבנים (מה????). יש בתי ספר של הכנסיה האנגליקנית (נשבעת שבראש שמעתי את השיר אל המעיין וצחקתי לעצמי).
    המבחן הוא מדד אחד. עליו נוספים: האם לילד יש אח בבית ספר? כמה קרוב אתם גרים לבית ספר? האם בית הספר היסודי מחובר לבית ספר תיכון כלשהו והילדים בו הולכים ישירות לתיכון?
    כל בתי הספר שנחשבים טובים בדרום לונדון סובלים מתחרות עזה (מידע מאוחר יותר: 8 ילדים מתחרים על מקום אחד בערך).
  4. באוקטובר 2024 רושמים שישה בתי ספר שהם ההעדפה של ההורים ומוסרים לידי מנהלת הרובע.
  5. במרץ 2025 מקבלים תוצאה אחת, שהיא המקום שהילד קיבל.
  6. מרץ-ספטמבר 25 בוקה ומבולקה של הורים לא מרוצים שעושים כמיטב יכולתם לעבור בית, לערער, לצעוק, להתחנן, לאיים וכל דבר באמצע.

האימא הזאת הבינה שהדבר הזה הולך להיות מציק במיוחד. הלכה לשתות ג׳ין עם הבעל.

600 דקות – ימים פתוחים

יוני 23 – ספטמבר 24

בתי ספר בדרום לונדון

יום פתוח בתיכון הולך ככה:

  1. הרשמה – שבועיים עד שלושה חודשים לפני מועד היום הפתוח מתפרסם באתר בית הספר לינק להרשמה ליום הפתוח. יש יום פתוח או שניים ביוני, יום פתוח או שניים בספטמבר.
  2. כינוס – 200-300 הורים וילדיהם הרלוונטיים ושאינם רלוונטיים אבל אי אפשר להשאיר אותם לבד בבית מתאספים באולם הספורט/תיאטרון. המנהלת הנרגשת מספרת על האתוס של בית הספר. סגן המנהלת ואחראי הפדגוגיה מספר על המגמות המיוחדות בבית הספר. המורה לספורט/ המורה הקולי בין המורים מספר על הפעילויות של אחר הצהריים בבית הספר. מקבץ תלמידים נרגשים מאד מקריא טקסטים שכתבו המורים על איך זה להיות תלמיד בבית הספר הזה (אף פעם לא אומרים: משעמם פה לאללה. יש מורה אחד סבבה, להיסטוריה. אבל יש אותו פעם בשבוע. האוכל בקפיטריה הוא בסדר, במיוחד בימי שישי כשיש פיש אנד צ׳יפס. אני מת לעוף מפה). תלמידים נבחרים מדגימים נגינה על כלי כלשהו.
  3. סיור – כל הורה / כמה הורים מקבלים ילד או שניים. הילדים הם בני 11-13, ויש להם ביד דף עם הוראות. הם לוקחים את ההורים לסיור בבניינים, ואז אומרים: זאת הכיתה של מתמטיקה. זאת הכיתה של ספרות. זאת הבריכה. הם עונים על שאלות כמיטב יכולתם (יכולתם לא תמיד מאד ורבלית, והם תמיד תמיד ממלמלים). בכיתות יש תצוגת תכלית של המקצוע: מחברות מתמטיקה. פוסטרים עם משוואות. מודלים מתמטיים תלת ממדיים. ואת המורה למתמטיקה (שאשתו לא מתה, יש לקוות), שעונה על שאלות. מי יודע מה יש לשאול את המורה למתמטיקה או לספרות או לספורט? לא אני.

520 דקות –  לא להפריע

דצמבר 23 עד ספטמבר 24

סלון המשפחה, דרום לונדון

בבית המשפחה הזאת הוחלט שלב ילמד למבחן עם אבא שלו. אבא שלו בזבז על זה הרבה מאד זמן ומשאבים נפשיים, אבל זה הבלוג שלי ולא שלו, אז אני הקדשתי רק עשר דקות בערך בכל פעם שהם למדו כדי להגיד לעצמי: זה לא שלך! את לא תתערבי! את לא תנחמי אותו כשאבא שלו מתרגז עליו! את לא תנחמי את אבא שלו כשלב ממציא עוד תירוץ למה הוא לא יכול ללמוד עכשיו! את לא תציעי מורה פרטי! את לא תציעי מכון הכנה! את לא תתערבי, אני אומרת לך!

אני לא התערבתי ואני הקשבתי יחסית בסבלנות לתסכול של שני הצדדים משני הצדדים. שני הצדדים עשו כמיטב יכולתם לא להרוג וכן ללמוד. צד אחד היה כבר בן 11.

1287 דקות – ציבורי מול פרטי

הנצח

בכל מקום

ההורים שלי מורים. בבית שלי האמינו מאד מאד מאד מאד מאד בחינוך ציבורי. אני מאמינה נלהבת בחינוך ציבורי ואין לי שום דרך לדעת כמה אקטיבית היא הבחירה שלי בזה.

אצל נדב מאמינים בחינוך על פי הצרכים של הילד.

במשך הרבה ערבים אני ונדב דנו בשאלה האם אנחנו רוצים לשלוח את לב לבית ספר פרטי. זאת הייתה נראית לי שאלה מהותית, שתשפיע באופן ניכר על העתיד של לב, ולא היה אכפת לי לי להשקיע בה זמן. היה בהם יופי, בערבים האלו, שבהם למדנו איך לריב בנחמדות, איך לריב בלי לריב, איך לריב בלי נחמדות, כמה זמן אפשר לדחות את הריב עד שמישהו יוצא מהחדר. דברים חשובים לזוגיות, שלא קירבו אותנו כלל להכרעה בעניין.

623 דקות  – מטרחנים את רשת התמיכה

ספטמבר 24 עד היום

לונדון+טלפון

במשך כל הזמן הזה דיברתי עם אנשים על השיטה הזאת, שהיא כל כך משונה, ובסופה יש, פחות או יותר, הגרלה. זה היה ממש משעמם, ואני מתנצלת בפני כל החברות שלי שטרחנתי אתכן עם זה.

900 דקות – אבל למה?

ספטמבר 24 עד היום, לא כולל

הקומה העליונה, בית המשפחה, דרום לונדון

לפחות 30 ימים ש בהן בזבזתי לפחות 30 דקות בארבע בבוקר כדי לדון עם עצמי למה זה כל כך חשוב לי.

״הרי את יודעת שהוא חכם, עקשן, אמיד ובעל תשוקות מספיק כדי שיהיה בסדר, בשביל שזה לא יהיה ממש משנה באיזה בית ספר הוא ילמד.

את יודעת שהוא לא את, ולא יחרימו אותו, ירביצו לו, יזרקו עליו אבנים בבית ספר, נכון?

את יודעת שדברים רעים קורים בבתי ספר טובים וגם הפוך, נכון?

אז מה את רוצה? את רוצה שליטה? את יודעת שהוא נועל נעליים מידה 39 וגדול מדי לשבת לך על הברכיים, נכון? אז אין יותר שליטה, חמודה. אין. נגמר הסיפור הזה.

אז מה את רוצה? את רוצה לדעת שיהיה בסדר? אני מצטערת, בדיוק נגמר היהיה בסדר.

אז את רוצה מה שנשאר לך: אשליה של שליטה? ובשביל זה כל המהומה? מה אני אגיד לך, בסדר״.

630 דקות – מבחנים ותשובות

ספטמבר-אוקטובר 2024

דרום לונדון

ואז היה צריך להסיע אותו למבחנים המיוחדים למגמות השונות, להחזיר אותו מהמבחנים המיוחדים, להרגיע אותו לפני, להרגיע אותו אחרי, ולנחם אותו ואותנו כשהוא לא התקבל לאף אחת מהמגמות המיוחדות.

שיא האבסורד: אחרי שקיבלנו תשובות מבתי הספר הציבוריים שלא יהיה לו מקום בכיתות של המצטיינים במשהו, שלחנו אותו למבחנים בשני בתי ספר פרטיים, כדי שאם לא נקבל שום דבר מהרשימה שלנו תהיה לנו תעודת ביטוח. ככה שכל הדיונים שניהלנו בעד ונגד בתי הספר הציבוריים בכל מקרה היו לשווא.

22 דקות רפרוש

ואז הגיע היום של התוצאות: אתמול.

נגיד רפרוש זה שלוש שניות, ביליתי לפחות 22 דקות לרפרש את המייל.

התוצאה: בית ספר כל כך גרוע, שהוא אפילו לא היה ברשימה שלנו.

מסקנה

כל הזמן הזה, שמסתכם ב-4,839 דקות לערך, הוקדש לאסטרטגיה ותכנון של הגרלה. אני מתבאסת על בית הספר של לב, אבל יותר מהכל אני מרגישה מטומטמת.

והבית ספר של לב: הוא מקום די גבוה ברשימת ההמתנה של אחד מבתי הספר. יהיה בסדר.

3 תגובות בנושא “4839 דקות”

  1. אני מניח שאני לא מגלה את העולם לאף אחד, אבל אני תמיד נגנב מלראות איך ילדים מכפילים ומשלשים את הדרישה להיות תפקודי, שממילא קרובה לבלתי נסבלת מלכתחילה

  2. הסיפור האנגלי המשונה הזה הוא גם בלתי נסבל. מאחת שכ-ל השכבה של הילדה שלה קיבלה מקום באותו בי"ס שכונתי, חוץ מהילדה שלה.

    ואז הגישה עתירה, שהיא סוג של חיבור שמבוסס על ערכי בי"ס, שבו צריך להסביר למה ביה"ס לא עומד בהם וצריך לקבל ילדה כזו או אחרת.

    ואז בשלב שבו דנים על העתירה, התפנה מקום והילדה התקבלה.

    ושנתיים אח"כ ביה"ס הודיע שהוא עורך שינויים בשיטת הקבלה, כי היא לא הוגנת. ויישם את אחת הטענות שנכתבו לעומק בעתירה.

  3. וואווווו
    איזה רשומן אכזר במיוחד.
    לי יש שני מקורות:
    הראשון זוג חברים שלנו שהיגרו לפני כ- 30 ויותר שנים ללונדון[היום קוראים לזה "רילוקיישן"], גבר בזוג יש אזרחות בריטית – הם נשארו. הילדים שלהם למדו ב"סאמר-היל" כל השלישייה- אז אני מניח שהם חסכו לעצמם.
    בסדרה "עוצר נשימה" ישנן סצינות שעוסקות בבחירת ביה"ס הבא, המבחנים שעל התלמידים לעבור.
    נדמה לי שבישראל קצת "רימו" את השיטה, בטח בבת ים. הפלא ופלא כל התלמידים מהרמה הגבוהה שעפ"י אזורי הרישום היו צריכים להגיע לתיכון בו עבדתי מצאו דרכם לתיכונים העירוניים היוקרתיים. 😉

השאר תגובה