לעפרה

1.    

יש לי חברה. קוראים לה עפרה. עפרה היא אישה חכמה ממש, שעובדת עם טכנולוגיות חינוכיות, והיא סקרנית, קראנית, חיובית, מגניבה, מכינה ריבות ומתלבשת יפה, שזה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש מבנאדם אחד. אני קוראת לה חברה, למרות שאף פעם לדעתי לא נפגשנו בלי ענבר (סליחה, עפרה, אם כן. אני אישה בגיל העמידה, אין לי זיכרון יותר), פשוט כי כל פעם שנפגשנו היה לי ממש חשוב לשמוע מה יש לה להגיד, וממש רציתי להיות חלק מהחיים שלה, ולדעתי היא חשבה את אותו דבר עליי. זה אף פעם לא קרה, כי לא יודעת למה, אבל היא חברה שלי.

2.    

אני רוצה לחזור לכתוב פוסטים בבלוג, אבל אז אני חושבת:
לא, חמודה, את לא תכתבי פוסט בבלוג. אם יש לך זמן לכתוב פוסט בבלוג, אז תשכתבי את הרומן שלך. הרומן שלך הוא מה שחשוב כרגע בענייני הכתיבה, כי כשאת תפרסמי אותו, כולם יידעו שאת כותבת ממש יפה, ויהיה לך הרבה זמן לכתוב. חוץ מזה, רומן זה חשוב ובלוג זה לא. כולם יודעים את זה, חבל שצריך להזכיר לך את זה כל הזמן.

3.    

אני כבר לא גרה בישראל שמונה שנים. שמונה שנים זה כמעט עשור. הייתי בת 28 כשלא גרתי באילת עשר שנים, והרגשתי שאולי מעולם לא גרתי שם. הייתי בת 45 כשלב היה בן עשר, וחשבתי שאולי מעולם לא הייתי לא-אימא. ובכל זאת, אני אף פעם לא חושבת שאולי לא הייתי ישראלית. כן חשבתי שאולי אני כבר צריכה לכתוב באנגלית. הקהל פה יותר גדול, אני לא יותר להתמודד עם כל הפוליטיקות של הביצה הספרותית בעברית (כאילו אי פעם יכולתי) כי אני כבר לא שם, והמלים שמגיעות לי לראש הן רובן בעברית, אבל חלקן בהחלט לא. אז איך אני יכולה לכתוב פוסטים בעברית?

4.    

ובכלל, איך אני יכולה לכתוב פוסטים לישראל? אני חיה פה את החיים הרגילים שלי, שאני תמיד חיה, ואתם שם, בתוך החרא מרובה השכבות הזה.

5.    

ומצד שני, כבר סיימתי לכתוב את הרומן שלי, ולשכתב את הרומן שלי, ולערוך מחדש את הרומן שלי, ודי, הוא מוכן. אני שולחת אותו עכשיו לסוכנים ספרותיים, כי פה אי אפשר פשוט לשלוח להוצאות. נכון לעכשיו, כתבתי אותו ארבע פעמים, שלחתי אותו ל-14 סוכנים ספרותיים, שניים אמרו לא, וכל ה-12 האחרים עוד לא אמרו כלום. ומה שחשוב עכשיו במקום לכתוב פוסט מטופש בבלוג שלך זה לשלוח אותו לעוד סוכנים ספרותיים, כי זה מה שהיית עושה אם היית רצינית.

6.    

רוצה לדעת מה זה רצינית? למדתי דואלינגו במשך 854 ימים. נראה אותך עוקף את הרצינות הזאת.
(זה נדב לימד אותי להשתמש בדואלינגו כדי לקנות מוניטין רציני.)

7.    

ואם כבר, אז בטוח אני צריכה לכתוב באנגלית, כי אחרי שמישהו מהסוכנים הספרותיים (זה שם באמת נורא למקצוע, ועוד יותר נורא שזה בתצורה זכרית, כי בעצם אני שולחת רק לנשים. אני לא יודעת אם נשים אוהבות אותי יותר מגברים, אבל אני מדמיינת שכן) יסכים לקרוא את כל הרומן, ואחרי שהם יקראו את כל הרומן ויבינו שהם בעצם אוהבים אותי ואת הכתיבה שלי, אבל לפני שהם יבינו שהם רוצים להתחתן איתי ולהביא איתי ילדים-ספרים, הם ירצו לראות שיש לי נוכחות במדיה החברתית או באינטרנט, ומה אני אראה להם? את הבלוג המעפאן הזה? את הסיפור האמיתי? זה לא יעזור לי בחיים, נכון? אני צריכה לנצל את הזמן הזה כדי לייצר נוכחות אינטרנטית באנגלית.
(כאילו למישהו שהוא לא בן 20 היה אי פעם כוח לעשות משהו רק כדי לייצר נוכחות במשהו שלא מרוויח כסף).

8.    

ואז התכתבתי עם ענבר היום, כי היא בלונדון, והיא אמרה שעפרה שואלת מה שלומי, כי אני אף פעם לא כותבת יותר אז היא לא יודעת מה קורה, אז רציתי להגיד: היי עפרה!
אני סבבה. יש מלא דברים חדשים, אבל תתעדכני מענבר כשהיא תחזור, ואני אכתוב פה.
את לא חייבת לקרוא ובטח לא חייבת להגיב, אבל אני אדמיין שאת קוראת ומתעניינת. 

9.    

אולי אפילו אני אשנה את השם של הבלוג ל:
לעפרה.
ואולי הוא יהיה גם באנגלית. מי יודע. 

10. 

כי בעצם זה לא בשביל עפרה. או בשביל הסוכנים (עכשיו, בראש שלי, הם כמו גונבי הזמן ממומו). או בשביל אף אחד. רק בשביל הזרם הזה של המחשבות, שיש לו כיוון סופסוף.