1.

בספר "לא ספר בישול", שכבר כתבתי שכדאי לקרוא, אביר אומר שמה שהלשון שלנו אוהבת זה שילובים של טעמים. תנו לנו מתוק, וזה אחלה. אבל תנו לנו מתוק ומלוח, זה כבר שמיימי. טענה דומה שמעתי השבוע בנטפליקס, אצל גברת אילסה קרופורד, מעצבת פנים שמככבת בפרק של הסדרה אבסטרקט (אישה מאד חמודה, שהיא רוק סטאר בעולם עיצוב הפנים, והסטודיו שלה בלונדון. יום אחד אולי היא תעצב את הבית שלי). היא אומרת שאנחנו לא יודעים את זה, אבל החומרים שמהם עשויים החדרים שאנחנו שוהים בהם, משפיעים עלינו, ושכדי לגרום לנו להרגיש בבית (זו המחמאה העליונה מבחינתה), תמיד צריך לשלב בין חומרים קרים לבין חומרים חמים. לא טענה הכי מהפכנית, אבל נדמה לי שהיא הייתה ממבשריה (או לפחות כך יוצרי הסדרה רוצים שאחשוב).

לחשוב / למיין – זורז' פרק

אני פריקית של זורז' פרק. הוא לא שם זין על אף אחד, ופשוט כותב את מה שנראה לו ראוי לכתיבה, באופן שנראה לו ראוי לכתיבה. הוא מקפיד להתחשב בקורא, כשבא לו. ומקפיד להתעלם מן הקורא, כשפחות בא לו. זה בערך כמו שמדריך בקבוצת הנוער של אמנות הפיתוי יראה קבוצת נערות, ויעשה את מה שאומרים להם לעשות: להקטין את החלשות ולרומם את החזקות (או שזה הפוך?), יצליח להביא בחורה אחת לפרוש מכולם וללכת איתו, ואז יגיד לה: יודעת מה, עזבי, לא בא לי על כל זה. רוצה אולי לבוא לקציצות וסלט אצל אימא שלי?
הספר לחשוב / למיין הוא לא בשביל כולם. אנשים רגילים שלא נפלו באמנות הפיתוי של פרק לא באמת ירצו לקרוא אותו. אין להם סיבה גם. כי זה לא ספר טוב. זה ספר לאנשים שכבר נפלו בשבי, ועכשיו הם יכולים לקרוא את הספר הזה כדי להבין איך בנוי השבי שלהם. אבל מי שכן נמצא בשבי, הו, איזה ספר כיפי! איזה חמוד פרק!

2.

אני חושבת שאפשר להכליל את אותה טענה גם על שיטוט עירוני. כמו מר קו, אני אוהבת לצאת מהבית, ושדברים יקרו (לא סתם הוא מקועקע על היד שלי).

אם אני עולה על אופניים ליד הבית ספר של לב, בדרך למשרד, אז הדרך מתחילה בנחת ואין בה אירועים מיוחדים, ואז אני מגיעה לצומת ענקי, שיש בו כאלף מסלולים, שמונה מאות אלף רוכבי אופניים, ועוד מאתיים אלף מכוניות. אני נוסעת בשביל האופניים שנמצא, בניגוד לרוב שבילי האופניים בלונדון, דווקא על המדרכה, ולא באמת יכול לקרות לי משהו נורא. אבל כל פעם שאני עוברת שם, אני מרגישה בסכנה. זו סכנה מהסוג המושלם: סכנה מגודרת. כזו שמאפשרת להרגיש בו זמנית את דקירות הפחד ברקות ואת נעימות המגננה בלחיים.

אחרי הצומת הנורא קורים שני דברים. הראשון הוא ירידה, נעימות שאי אפשר להתנגד לה אם את רוכבת באופניים. השני הוא שהנוף נפתח. במקום בניינים גבוהים וכעורים, שלידם ניצבים עוד שלדי בניינים גבוהים וכעורים שתיכף יצמיחו גם הם עוד מאתיים אף מכוניות ומאתיים אלף רוכבי אופניים, מגיע הנהר. וכך, בעודי מתגלגלת בנחת בירידה, אני מביטה בתמזה, בבניין הפרלמנט, בבתי סירות, ובברווזים, והדבר היחיד, אבל היחיד, שאני יכולה לחשוב עליו הוא: איזה מזל יש לי שאני גרה בלונדון! כל יום.

עשר דקות אחר כך, כשאני מגיעה לתחנת העגינה של האופניים, בתשעים אחוז מהפעמים אין מקום. ואני צריכה לנסוע לתחנת העגינה השנייה, מאתיים מטר אחר כך, ולפעמים גם לתחנת העגינה השלישית, עוד מאתיים מטר אחר כך. כל העניין לוקח שתי דקות, ובשתי דקות האלו אני מתרגזת רוגז עמוק על מתכנני פיזור האופניים של לונדון, שאיזה מן סתומים הם שיש להם את כל מכשירי המעקב של העולם, ועוד לא הצליחו להבין שיש גם אנשים שמגיעים לעבודה באיזור הזה מוקדם בבוקר, ולא רק פאקינג תיירים. כל פעם שאני מגיעה למחשבה הזאת – פאקינג תיירים – מייד יש בערך עשרה אחוז בראש שלי שחוזרים ל: "איזה מזל יש לי שאני גרה בלונדון!"

אחרי שעגנתי, והורדתי את הקסדה, ואת המעיל, ואת הכפפות, ושתיתי שלוק מים מהתיק, ונשמתי רגע, מימיני נמצא הלונדון איי. מעולם לא הייתי בו, ואין לי שום כוונה, וזו נראית לי אטרקציה תיירותית מן המיותרות שיש, ובכל זאת, מדובר בגלגל ענקי! ואי אפשר שלא לחשוב איזה דבר זה שמישהו חלם ובנה!

ככה סתם, נסיעה לעבודה, וכל כך הרבה שילובים של רגשות.

קתרזיס

אחת הסיבות שאני שונאת את הספרות ואוהבת את ז'ורז' פרק היא הקתרזיס. איזה דבר מושלם זה: הכל התחיל טוב, משהו רע קרה, הגיבורה עשתה משהו כדי להתמודד עם המשהו רע, ואז מגיע הרגע שבו המשהו הרע נפתר. הוא פשוט נפתר. לא אולי. לא בערך. לא מי יודע אם הסרטן שלך נגמר, גברת, אנחנו יודעים שכרגע הכל נקי. לא מי יודע אם לא יבוא תיכף גל שני של קורונה. לא מי יודע אם להתגרש היה הדבר הנכון, כי כרגע אין כסף והילדים מבולבלים והלב עוד כואב. לא. שום דבר מהשטויות האלו אין בספרות. יש פשוט סוף טוב. דברים נפתרים, והקוראת מחייכת.

בחיים, לעומת זאת, וגם אצל ז'ורז' פרק, אין קתרזיס. פשוט אין. יש נקווה לטוב. יש בואו נדפדף הלאה. יש מי יודע. אם לא הייתה את הספרות, ולא היינו מודעים לאפשרות של קתרזיס, החיים שלנו היו כל כך הרבה יותר טובים!

3.

הבעיה עם הפאקינג לוק דאון – שנמשך, מיינד יו, כבר שלושה חודשים! – היא שאין בו שילובי רגשות. יש בו את הבית שלי, אותי ואת נדב ואת לב. הם יפים ואהובים, ומספקים רק רגשות טובים שאינם הרפתקה כלל!

הבעיה 2 עם הפאקינג לוק דאון היא שנדמה שאיש אינו מעוניין או אינו יכול לספק קתרזיס. נכנסנו לסגר בקול תרועה מפוחדת, והיציאה מהסגר נעשית בצעדים כל כך איטיים ומדודים, שנדמה שהיא תימשך לנצח, ולא ככה בונים סוף לספר!

הבעיה 3 עם הפאקינג לוק דאון היא שהוא חייב להיגמר כבר.