רעבתנות

תקציר הפרקים הקודמים

פיטרו אותי. מצאתי מישהו לעבוד איתו בתור יועצת שיווק. התחלתי. זה היה גרוע בשבילי. המחשבה היחידה שהצלחתי לחשוב הייתה: פאק דיס שיט, אני בת 42, זה לא בשבילי. התפטרתי. חשבתי שאני אתחיל לעבוד בחברה אחרת, בתפקיד שרציתי, עם אנשים שנראים נחמדים. חיכיתי וחיכיתי לתשובה. בסוף הגיעה תשובה. היא הייתה שלילית. אז אני מתחילה הכל מחדש, את שליחת קורות החיים, את הדיבור עם המגייסים, את הראיונות, את החולצה הלבנה המגוהצת. הכל.
בתוך כל זה יש לי מלא זמן פנוי. גם אם מנכים את זמן האימהות, את זמן ניהול הבית, את זמן החרדה, את זמן הספורט, את זמן חיפוש העבודה ואת זמן הדיכאון הפשוט, יש לי מלא זמן פנוי. אז אני פשוט בולעת סיפורים. הנה כמה מאלו שבלעתי לאחרונה

ימים נוראים


עינב טוב הלב הזמין אותי לראות איתו הקרנה חגיגית של ימים אחרים, בפסטיבל הקולנוע של לונדון. אני משערת שמי שגר בישראל שמע על הסרט הזה, אבל מדובר בסרט שעוקב אחרי יגאל עמיר, בתקופה שקדמה לרצח רבין, ועד הרצח עצמו. הסרט מציע נרטיב יחסית הגיוני, שאומר משהו כמו: יגאל היה ועודנו בנאדם, ולכן יש מגוון סיבות שדווקא הוא, ודווקא אז, רצח את יצחק רבין. אם אנחנו רוצים להראות את מגוון הסיבות הזה, אז נקודת המבט של יגאל צריכה לעמוד במרכז הסרט, ודרכה נתבונן בעולם סביבנו ונקריין אותו.
חלק מהסיבות נשמעות מפחידות עד היום, כמו המנטרה שיגאל חוזר עליה לאורך כל הסרט ומקבלת חיזוק מהרבה אנשים סביבו: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל, שהיא השילוש הקדוש של הציונות הדתית הלוחמנית בסרט. יש כמה סיבות שנשמעות כמו קיטש הוליוודי קלאסי, של אימא שמאמינה בבן שלה יותר מדי עד שהוא חושב שהוא המשיח שיגאל את כולם. ויש כמה סיבות כל כך מקושקשות, שלא לגמרי הבנתי למה הן מקבלות זמן מסך כל כך רב, כמו היחסים של יגאל עם החברה שלו שלפני מרגלית.
התוצאה בכללותה היא כל כך אפקטיבית, כל כך ישראלית, כל כך אפוקליפטית, וכל כך נטועה במציאות שהיא בדיונית אבל אמיתית, שברגעים האחרונים של הסרט, קיוויתי שהוא לא ילחץ על ההדק. הוא דווקא כן לחץ, ולכמה רגעים חזרתי ממש ליום שבת ההוא, שחזרתי מסרט בקולנוע עם חברה, ושמעתי מה שקרה, ואחרי כל הסטיקרים של נוער מרצ שחילקנו ביחד, הרגשתי את האדמה רועדת.

דרך צלחה, נוח


בערך בזמן של רצח רבין הייתי בתקופה שחשבתי שכל בנאדם צריך שתהיה לו רשימה מוכנה של ספרים שהוא הכי אוהב. אחרי הרבה דיונים ולבטים הגעתי לשילוש הקדוש שלי, מקורי כמו הדוק מרטינס הכחולות מטאליות שהיו לי והייתי בטוחה שאין לאיש מלבדי בעולם:
1984.
התפסן בשדה השיפון.
יומולדת שמח, נוח.
יש לי תואר שני בספרות, ועל כן אני יכולה להוכיח כל טענה שאני רוצה. ואני יכולה לכתוב עכשיו 1000 מילה, או 5000, שידברו על המניעים הנסתרים ועל סיבות העומק לרשימה הזאת, אבל הסיבות האמיתיות, לפחות מה שאני זוכרת ממרחק הזמן, לכך יומולדת שמח נוח היה שם הן כאלה: זה היה ספר מצחיק (תמיד פולני היה ברשימת עשרת הגדולים, רק כדי להראות את סוג ההומור שהיה לי אז). זה היה ספר על פילוסוף בטלן, ארוך רגליים, שמסתובב בתל אביב (כל מה שאי פעם רציתי להיות). זה היה ספר על אישה שלא רוצה ילדים (זה מה שהייתי, ואולי עדיין).
דרך צלחה, נוח, הוא הספר השלישי בסדרה, והוא מספר על אשתו של נוח, על הסרטן שהיה לה, על המוות שלה, על הדרך שבה המשפחה המצחיקה הזאת מתמודדת עם הסרטן שהיה לה, ועל פילוסוף אחד בטלן, ארוך רגליים וקצת שמן (אני גם לא בת 17 כבר), שבתגובה למוות של אשתו, ולתקופה הארוכה שבה חיה עם סרטן (זו באמת לא אישה שאפשר לכתוב עליה ״נאבקה במחלת הסרטן״. אשתו של נוח תמיד עשתה מה שהיא רצתה, והיא בהחלט לא נאבקה. היא חיה. והסרטן חי איתה. עד שהיא הפסיקה לחיות), הוא עוזב את שני ילדיו הבוגרים בארץ, ונוסע להודו, כדי להתעמק בפילוסופיה יוונית, לברוח מהמקומות שהוא מכיר, ולמלא את עצמו בדברים אחרים, זרים, שוחקים, מסתירי מציאות. נו, אפילו נוח, אדם שידוע ביכולות ההתעלמות שלו מהמציאות, לא יכול להתעלם מדבר כזה. אבל הוא בהחלט מנסה. והוא עדיין מצחיק. ועדיין יודע להסביר רעיונות פילוסופיים מורכבים כך שישמעו כאילו הם רכילות מהשכנה. ועדיין מציע נחמה אחת פשוטה: אם אתה אדיש לקלישאות, אתה יכול להשתמש בהן כרצונך.

Judy


ג׳ודי גארלנד הייתה ילדה שחקנית, שנגרסה במגרסות הוליווד באחת התקופות הקשוחות ביותר שלה. היא ישנה באולפן. היא הייתה נתונה למרותו של מפיק הוליוודי שהיה חזק כמו אלוהים. היא לא אכלה כמו שצריך. היא לא ישנה כמו שצריך. חייה היו תלויים בכדורים שונים שוויסתו את מצב הרוח ואת הגוף שלה. היא הייתה אישה בעולם אחושילינג של גברים. ואז היא גדלה להיות כוכבת בקנה מידה שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל היא עדיין הייתה גם הילדה שהיא הייתה, ועל כן היא הייתה כוכב פגום. הסרט עליה מתמקד בשנה האחרונה לחייה, ובסיבוב ההופעות שהיא עשתה בלונדון, ממש רגע לפני שהיא מתה. רנה זלווגר משחקת אישה כל כך מוכה, שאפשר להאמין לכל דבר שהיא עושה, ולבכות בנחת על כל צער אנושי שהוא.

גרנטה 148


גרנטה הוא מגזין הספרות שאני הכי אוהבת בעולם. זוכרות שפעם, לפני האינטרנט הארור, אפשר היה לסמוך על מישהי חוץ מעצמך שתסנן החוצה את הזבל ותגיש לך מבחר של דברים שהם מספיק מפתיעים כך שאת לא היית מגלה אותם בעצמך, וגם מספיק איכותיים, כדי שלא תצטרכי להתייאש מכך שכל מי שקרא איזה אות בחיים שלו חש צורך גם לכתוב אותה (כולל את עצמך כמובן)? אז זה מה שגרנטה עושה. זה מגזין ערב כרס למדי, ובו הרבה סיפורים קצרים, קצת שירים (דילגתי לגמרי) ויומן מצולם אחד. הם כולם ראויים וכתובים היטב. הם ערוכים היטב. הם יפים למראה. מוטבע עליהם תו תק של איכות, כזה של פעם, גם אם לא כולם לטעמי.
אבל היה שם סיפור אחד שבלט מעל כולם. סיפור על רוסיה בתחילת הקומוניזם, ועל ההתפכחות מהחלום, ועל האופן שבו כל אחד, אם הוא רוסי מספיק, יכול למצוא לעצמו את הדרך להתקמבן בתוך הקמבון הכללי שהוא רוסיה הסובייטית. זה סיפור יפה ועצוב ומצחיק במידה שווה, ומה שהכי טוב, אפשר לקרוא אותו גם באינטרנט הארור הזה.
https://granta.com/the-line/

Losers


באופן טבעי במצב הרגשי שבו אני נמצאת, שבו אני תמיד פסע אחד מלהיות הלוזרית הזאת שלא מוצאת עבודה, ועל כן היא יכולה לאסוף את הילד שלה כל יום בשלוש ורבע עם סנדוויץ׳ ובננה, ולהקדיש זמן משותף לאפיית פאנקייקס עם קישוטים של צעצוע של סיפור 4, אני מזדהה מאד עם סיפורים של לוזרים. וזו סדרה דוקומנטרית מושלמת של נטפליקס, עם פרקים בני חצי שעה בערך, שכל אחד מהם מתמקד בלוזר אחד, או בסיפור אחד של לוזריות, ואיך בעצם כולנו תמיד פסע אחד מלוזריות, ופסע אחד, שווה בגודלו, מניצחון גדול.

Hurt body & other stories / Carmen Maria Machado


אוסף של סיפורים קצרים שיצא ב-2017 וכתבה כרמן, שאני לא יודעת עליה כלום מלבד העובדה שמדובר בספר הראשון שלה. כרמן היא קוסמת של מלים, באמת, והיא מצליחה ליצור עולם שלם בתוך כמה פסקאות. ואז היא נוקשת באצבע צרדה ומעלימה את העולם המציאותי תחת עולם מדומיין. ואז היא מוציאה מהשרוול מפית רטובה, מנגבת את הדמיון, ומשאירה זכוכית מלוכלכת, שהיא חציה מציאות חציה בדיון. לקול מחיאות הכפיים של הקהל היא מכניסה יד לתוך הזכוכית, משמיעה קול נפץ, ומראה את היד שלה, נקייה מדם, ועמוסה בעקבות זכרונות שהיו או לא היו. זה התיאור הכי מדוייק שהצלחתי לסיפורים שלה, והם יפים עד כדי אנחה.
אפשר לשמוע אותה מקריאה את אחד מהם פה, באדיבות גרנטה:
https://granta.com/granta-reads-carmen-maria-machados-husband-stitch/

Northanger Abbey

זו טירת לימסור באירלנד. אפשר לשכור אותה להנאתכם הגותית, ושם צילמו את הסרט

האנגלים אוהבים מסורת, הם אוהבים את הריח שלה כשמזליפים עליה בושם כדי לרענן אותה. ועל כן הן אוהבים ליצור סדרות של ספרים שמחדשים ספרים שכבר היו. כתבתי על שייקספיר פה, אבל יש גם סדרה שעושה קאברים לג׳יין אוסטין.
קראתי ספר אחד של ואל מקדרמיד, שמחדשת את Northanger Abbey. אני אוהבת את ואל מאד מרחוק מאז שתרגמתי ספר שלה לעברית. אבל הספר הזה הוא גרוע כל כך, שקראתי אותו וכל עמוד נשפתי בבוז, ואמרתי לנדב: אני לא מאמינה שאני קוראת את החרא הזה. אז הוא אמר לי: אז תפסיקי! ואני אמרתי: לו, זה חרא כל כך מרהיב שאני חייבת לקרוא אותו. אני חייבת להבין איך נכשלים בכזאת יסודיות. אל תקראו את הספר הזה.
אבל אז קראתי את ג׳יין אוסטין המקורי באותו שם, וזה ספר כל כך מעולה, שבו גייין אוסטין עושה משהו שהיא לא עושה בספרים אחרים: היא מנסה להיות מצחיקה. בספרים האחרים היא רק מתארת בהומור אנגלי יבש מיובש את החיים סביבה, והחיים סביבה הם מצחיקים, ועל כן הספרים שלה הם מציאותיים ומצחיקים. בספר הזה היא מתמקדת בז׳אנר ספרותי – גותיקה – ומשתמשת בכל הכישרון שלה, וברוך השם לא חסר לה, כדי לחקות אותו ולעשות ממנו צחוק. התוצאה היא שילוב בין קורס מזורז בגותיקה אנגלית של המאה ה-19, דיון מעמיק בהשפעה של ספרות על החיים ורומנטיקה בשקל עשרים. דרך מעולה להעביר ארבע שעות בדרכים, בהנחה שמקשיבים לספר קולי.

התמונה בראש הפוסט:

  • כותרת: untitled‏
  • יוצר: DRAW‏
  • תאריך: 2013/2013‏
  • Physical Location: Rua das Murtas, Lisboa, Portugal‏
  • מיקום יצירה: Rua das Murtas, Lisboa‏
  • Technique: Graffiti‏
  • Description: Three melting faces with crazy eyes looking for something in dispair .‏
  • סוג: Graffiti‏
  • זכויות: © CML | DPC | José Vicente 2013‏
  • אמצעי: Wall‏

2 תגובות בנושא ״רעבתנות"

  1. 1984 והתפסן בשדה השיפון בהחלט נמצאים גם ברשימת הגדולים שלי, וגם העותק של 'תמיד פולני' מרוט כל כך מקריאות חוזרות ונשנות, והוא בקטגוריה של קישון מבחינת היכולת שלו (עדיין) להצחיק אותי עד כאב בטן. לגבי השאר אני רושמת לפני. קצת איבדתי לצערי את הסבלנות לספרים.

    Liked by 1 person

להגיב על עידית פארן לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s