שלושה שבועות בלונדון

1.

עד כמה נמאס לי? היום הלכתי לנעול נעליים, רגע לפני שיצאנו מהבית, וניצלתי את השתי דקות האלה כדי להתייפח בשקט, בלי שלב רואה אותי. ואני לא משתמשת במילה להתייפח בקלות. אני מתכוונת ממש לכל העניין: דמעות, סנטר רועד, קולות משונים, ותחושה פנימית של קיר שאי אפשר לחצות אותו.

לונדון: הפארקים

כשבאתי לפה לביקור מקדים לפני כמה חודשים, הדבר שהכי הדהים אותי היו הפארקים. פארקים בכלל הם דבר חדש בשבילי. בישראל, פארקים היו המקום שהוא רחוק מהעיר, המקום שבו נמצאים ההורים והילדים, המקום הפרברי, המקום שאליו נאספים הרבה חפצים שמביאים בטרחנות רבה מהבית, ריח של מנגל, ודשא שתמיד מעקצץ ברגע הלא נכון. אבל מאז שאני בניס, פארקים הם גם המקום שבו אפשר לעשות פיקניק מושלם, אז הגעתי למפגש עם הפארקים של לונדון מעט רכה יותר.

והם פאקינג מדהימים. 47 אחוז מהעיר לונדון היא ירוקה. אז בתוך כל הטרפת הלונדונית הזאת של אפור באוויר ובניינים חומים ואדומים ואפורים, ואינסוף אוטובוסים ורכבות ומוניות וטריליון חנויות ומסעדות, ויותר אנשים ממהרים ממה שהעין האנושית מסוגלת להכיל, כמעט בכל רגע נתון, אפשר ללכת שני רחובות ימינה או שמאלה, ולהגיע לאיזה דשא, שמוקף בעצים, והוא שקט ונעים ואם גם לא יורד גשם, אז הוא מזמין אותך אליו, לנשימה אחת עמוקה של התמקדות.

ואם במקרה יש לך גם ילד, השינוי הוא מיידי. איך שלב רואה דשא, הוא מתחיל לרוץ בשמחה. ואם במקרה בדשא הזה יש גם מתקנים, אז זה בכלל לא משנה לו שכל היום רק אמרו לו: עוד רגע, אנחנו צריכים לעשות משהו, תיכף נסתכל ותיכף נשחק איתך. אם יש שם מתקנים, ובכולם יש מתקנים, הוא ישר מסתכל עליי ושואל במבט: אפשר? ואני אומרת לו: ברור, ובמשך כמה זמן שלוקח לו לחקור את המתקנים האלה הוא לגמרי באלמנט שלו. ואם את אימא של לב, אם לב באלמנט, את לגמרי סבבה.

001

2.

זה הכל מתחיל בהתמצאות. זה לא קל להתמצא בלונדון גם אם באים לחופשה, אבל אם יש לך שבועיים שבהם את אמורה גם לפתח התמצאות בסיסית בעיר, גם להכיר את השכונות כדי להבין איפה את רוצה לגור, גם לראות דירות להשכרה וגם לנסות לשער מי השכנים החדשים שלך, כדי שלא ייצא שתחתמי חוזה בשכונה שבה את לא רוצה שהילד שלך יילך לגן, וכל זה במרחק הגבלה חמורה על מספר הדקות שאת מוכנה שהבעל שלך ייסע כל יום לעבודה וחזרה ממנה, כדי שלא תצטרכי להסתפק בשאריות של בעל שחזר הביתה אחרי שדרס אותו הפיל של התחתית, אז מה שאת מקבלת זה אישה משוגעת.

אם במקרה האישה המשוגעת הזאת גם יותר אוהבת מכל הדברים בעולם לעשות כיף, אז את מקבלת אישה שבמשך כמה שעות ביום עובדת, אחר כך רואה דירה, אחר כך גוררת את הילד שלה לאיזה פארק, אחר כך גוררת אותו לאיזה משהו שגם מבוגרים אוהבים, ואחר כך באה הביתה ומתה, כי עדיף לה למות מאשר לחשוב שהיא מבזבזת את כל הימים שלה בסידורים ובירוקרטיה.

שמתי לב לזה בעיקר בריצות שלי (אגב, עיר מושלמת לריצה). אחרי הקילומטר הראשון, שכולו מוקדש לתלונות אינסופיות כלפי עצמי שאני עושה את הדבר הזה, מגיעים הקילומטר השני והשלישי שהם הקילומטרים שבהם אני רצה הכי בשמחה, ואז יש לי זמן למה שקוראים בחוברת המדבקות של לב: הדבקה חופשית. ובשלב ההדבקה החופשית, הראש שלי נשמע בערך ככה: וופינג, כן, זה קרוב, זה מעל הנהר, זה במזרח, זה ליד וויט צ'אפל, זה מלא בכושים ובאנשים שעובדים בהייטק, אבל לא ראיתי שם ילד אחד, ולא וויט צ'אפל שזה ממש קרוב לוואפינג אבל גם קרוב להאקני ששם דווקא נראה בסדר, אבל המתווכת ההיא ג'וי אמרה ש-rough, אבל כל אלו דווקא בסדר בשביל נדב, אבל אנחנו עכשיו גרים בוויט צ'אפל ועוד לא מצאתי בית קפה אחד נורמלי לשבת לעבוד בו, אבל זה בסדר, אני בטוחה שיש אותו ועוד לא גיליתי, וגם אם לא אמצא, אז זה בסדר, אני גם ככה כבר יותר יודעת לעבוד מהבית ואם אני אצטרך, אז אני אלמד לעבוד מהבית בכלל, אבל יש גם את הדרום, קלאפהאם ופקהאם, וקלאפהאם אמורה להיות ממש טובה לילדים וגם קרובה לסיטי וגם טובה בשביל בתי קפה שאפשר לעבוד בהם, אבל עוד לא הצלחתי למצוא שם דירה לראות, וגם אורי אומר שיקר שם, אבל זה בסדר אני כבר בסדר עם יקר, העיקר שיהיה משהו, אבל גם יותר רחוקה מהסיטי מהאקני נגיד, ששם כבר ראיתי גן מדהים ללב, ואז מה אם ג'וי אמרה ש-rough, אבל בעצם לא ראיתי דירה אחת נורמלית לראות בהאקני, אבל אולי זה אומר שהיא פשוט יותר יקרה וצריך לשנות את החיפוש כדי לראות שם משהו נורמלי, ויש גם את פקהאם שהגענו לשם די בטעות פעם אחת, ושתינו שם בירה חמודה, אבל זה בטח היה רחוב אחד, ואיך אפשר לדעת אם הרחוב הזה מייצג משהו, אבל באמת צריך לחפש גם שם, כי זה גם לא כזה רחוק מהסיטי, אפילו שמהקנרי וורף זה די רחוק, וגם זה קרוב לפארק שלב אוהב ממש שהלכנו עם טל, אבל נדב הולך מחר לראות דירה בוופינג, אז אולי בעצם גם וופינג זה בסדר, ומחר יש לו גם ראיון עבודה, ושימצא כבר עבודה כדי שנוכל לדעת לאיפה הוא צריך להגיע לעזאזל.

וזה רק בזמן שלוקח לי לרוץ קילומטר.

לונדון: הרחובות

יש פה כל כך הרבה רחובות שאין בהם כלום, שזה לא מפסיק להדהים אותי. כן, יש רחובות עם מקומות שתיירים אוהבים לראות, ורחובות שנועדו לתושבי השכונה ויש בהם סופר (Tesco) ובית מרקחת ומספרה וחנות כרטיסי ברכה (מה הקטע עם כרטיסי ברכה? חשבתי שאף אחד כבר לא נותן כאלו) וירקן ועוד סופר (Sainsbury) וספרייה ומתנ"ס, אבל יש גם רחובות, והרבה ממש מהם, שאין בהם כלום חוץ מבתים. ראיתי את זה בכל שכונה שהיינו בה: אפשר ללכת עשרים דקות ולא לראות שום דבר חוץ מבתים (ופארק, כמובן).

מצד אחד, וואו, איזה שקט ואיכות חיים בתוך העיר הגדולה הזאת. איזה כיף שיש כל כך הרבה רחובות שרחוקים ממסחריות. מצד שני, אלוהים, איזה מוות. המחשבה שאתה יכול לגור במקום שבו אתה נדרש להליכה של עשרים דקות כדי להגיע לסופר או לסימני חיים אחרים חוץ מעצמך, היא מחשבה איומה וקשה מנשוא.

635
גלריית וויט צ'אפל (עוד לא אמרתי כלום על מוזיאונים, שבאמת אני מקנאה בי עליהם)

3.

בעצם, עזבנו את הבית האחרון שהיה שלנו (בערבון מוגבל, כמובן, כל תחות ביתיות שיש לנו בשנה האחרונה היא בערבון מוגבל) בסוף יוני. מאז היינו בשלוש דירות איירבנב, אצל ההורים שלו, אצל הדודים שלו, אצל אחותי ועוד כמה לילות חטופים אצל חברים.

באופן מאד עמוק, אני לא יכולה לראות יותר חפצים של אחרים, כיור של אחרים, ספרים של אחרים, את האופן שבו כבלים חשמליים תמיד מכערים בתים של אחרים (אצלי הם לא מפריעים לי), ואני חייבת כבר להגיע למקום שבו כל הפעולות הן אוטומטיות בשבילי: אני לא צריכה לחפש איפה המתג של האור, אני יודעת בדיוק את מספר הצעדים בין סל הכביסה למכונת הכביסה, אני יודעת בדיוק מתי החליפו סמרטוט על השיש ובעיקר יודעת איפה יש סמרטוט חדש כדי שאוכל לזרוק את הקודם (שנאה וותיקה שלי, סמרטוטים), ואני יודעת לכוון את הברז של המים במקלחת בלי לתהות קודם באיזה צד הקרים ובאיזה צד החמים, ולמה לעזאזל זה בכיוון ההפוך מההיגיון.

אני חייבת בית משלי, שבו אוכל להגיע בסוף היום או באמצע היום או בתחילת היום, ולהרגיש בנוח, לגמרי בנוח. אני חייבת בית משלי כדי שאני אוכל לעשות את הבלגן שלי, שאותו אני אוהבת מאד, אבל משתדלת להסתיר אותו בכל מקום אחר. אני חייבת בית משלי כדי שאני אוכל לתת לו לעשות את הבלגן שלו. אני כל כך אוהבת לבלגן איתו, גם.

לונדון: הסופרים

הדבר הראשון שאהבתי מהרגע שיצאנו מישראל הוא הסופרמרקטים. בצרפת הם מדהימים ממש, וגם שיטת הקנייה הצרפתית דורשת ביקור די יומיומי בסופר, כי לפחות בניס לא אמורים למלא את הסל ככה שלא תהיה בסופר שבוע. אתה קונה את הירקות והפירות והדברים הנחוצים ליומיים שלושה והולך הביתה. וככה יוצא שיש לך הרבה זמן להתענג על כל הגבינות והחמאות והיינות והממתקים וסוג האוכל המוכן.

בלונדון, הסופרים הם פחות מדהימים מהצרפתים (סליחה על ההתנשאות), אבל יש בהם כמות ג'אנק בלתי נתפשת. ברור שרוב הזמן זה מבאס אותי, כי אני חושבת על אוכל בריא ועל חינוך וככה, אבל ברגעים מסויימים, הו אלוהים, אני כל כך הולכת לטעום את כל הזבל הזה בשנים הקרובות!

nadav
(נדב צילם)

4

אבל האמת האובייקטיבית היא שאנחנו פה שלושה שבועות, והגשנו הצעה כבר לשתי דירות (הבירוקרטיה הנדלנית פה היא מעבר לכוחות התיאור שלי), ואנחנו במצב סבבה. ועוד לא אמרתי מילה על למצוא גן לילד שאמור שוב ללמוד שפה חדשה וכבר חודשיים נמצא עם ההורים שלו.

3 thoughts on “שלושה שבועות בלונדון”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s