סיפורים על עצמי שאני צריכה להפסיק לספר וסיפור אחד שלא

לכבוד הכריסמס הבעל המושלם שלי קנה לכל המשפחה מנוי למאסטרקלאס (למי שלא מכיר, זה אתר ובו סלבריטיס מלמדים אנשים לעשות דברים בעזרת סדרה של סרטוני וידיאו קצרים, באיכות הפקה שגורמת לקורסרה להיראות כמו חבורה מהמתנ״ס באילת). באחד הערבים ישבנו לראות את הקורס של אסתר פרל (למי שלא מכיר, חחחחחח. כאילו יש מישהו שלא מכיר את אסתר פרל. יש מישהו שלא מכיר את אסתר פרל?) והיא מדברת שם (שוב) על העובדה (תיאוריה? שלה? כלומר, כמובן נגזרת של המחשבה הפסיכולוגית מראשיתה, אבל מה שלה פה בעצם?) שאנחנו מגיעים לכל מערכת יחסים עם קורות החיים היחסיים שלנו, שכוללים את כל מה שחווינו על מערכת יחסים מאז מערכת היחסים הראשונה שלנו עם ההורים ןהמשפחה (שהיא כמובן האב-טיפוס שנגדו אנחנו מודדים כל מערכת יחסים) וכל מערכות היחסים האישיות והמקצועיות שלנו בדרך. 

אחת השאלות שהיא שואלת כדי לעודד את התלמידים שהם אנחנו (אין, אגב, שום בעיה במערכת היחסים שלנו) היא: איזה סיפור שאתה אוהב לספר על עצמך כבר לא נכון. זו שאלה מצויינת בעיניי, כי נורא קל לחשוב על עצמנו בדיוק את אותם דברים שחשבנו על עצמנו מתמיד – יש כבר דרך לחשוב על זה ודרך לספר את זה ודרך להתמודד עם זה, אבל וואללה, אנחנו לא אותו בנאדם כבר, אז למה שהסיפורים האלו יהיו נכונים.
השבוע אני בת 47, והחלטתי שזה זמן טוב להיפטר מכמה סיפורים לא רלוונטיים (מעניין אם אפשר לפרסם נרטיבים אישיים באתרים שמוכרים יד-שנייה. בכל זאת, סיפור יד שנייה מסופרת זה דבר ששוה משהו, לא?). יש עוד כמה שהם לא נכונים בעליל, אבל עדיין לא בא לי להיפטר מהם. 

1. מעטים מכירים אותי באמת 

עוד דבר שאסתר פרל לימדה אותי היא הטיית המורכבות. ההטייה הזאת אומרת שאני חושבת על עצמי בתור בנאדם מורכב, עם צדדים שונים באישיות שלא בהכרח מתיישבים זה עם זה (כמו שנהוג לומר עליי בחוגים מסויימים: אישה של ניגודים), ואילו הזולת, הזולת העלוב והעצוב, הוא נוטה להיות דבר אחד. הוא נוטה לרגוז. או שמא הוא דווקא בחור שמח. היא בחורה שאוהבת לעזור לאחרים. וההיא בחורה חרדתית. זה מאד נוח, לחשוב עליהם בתור הדבר האחד הזה, ולנבור בתוככי נימי נפשי בכל תכונות האופי שאני נאלצת לסחוב עימי, אבל ברור ברור ברור שהם בעצמם גם נוברים בנימי נפשם ומגלים שם אוצרות ועומקים שלא ישוערו.
אם מסתכלים על הזולת בתור דבר אחד, קל גם יותר להציב אותה בתור שחקנית משנה בדרמה של החיים שלנו, ולדעת שהיא מתאימה שם בול, או להתרגז עליה כי היא לא ממלאת את תפקידה כראוי, למרות שבבירור היא בחורה שמחה, אז למה דווקא ביומולדת שלנו היא בכתה? 
זו הטייה חמודה מאד, שמוכיחה סופית שאנחנו בעצם כולנו עדיין ילדים קטנים ואגואיסטים. הייתי מצפה שידברו עליה בלי הפסקה, אבל אני שמעתי עליה לראשונה בקורס הזה.

2. קשה נורא להרגיז אותי

בחיים המקצועיים שלי, כך אני אומרת לעצמי, כבר ראיתי הכל. אני עובדת במקצוע שלי כבר 15 שנה, וכבר ראיתי אתרים נופלים בדיוק ביום ההשקה. ראיתי בוסים שמשנים בהרף מחשבה דבר שהושקעה בו עבודה של חודשים. ראיתי אנשים שלא יודעים לכתוב משפט עובדים בניסוח מודעות, שהן צורה שמחייבת שליטה מירבית ביצירת נרטיב במאה ומשהו תווים. ראיתי אנשים שאין להם מושג איך הנפש האנושית פועלת מנסים לגרום לחדר מלא בנפשות לעשות משהו. ראיתי איוולת. תחמנות. רשעות. טיפשות. אוזלת יד.
ולכן, כך אומר הסיפור הרגיל שלי, קשה להרגיז אותי. אני יודעת מראש שמונים אחוז מהקשיים שפעולה מסויימת תיתקל בהם. והעשרים אחוז הנותרים לא יפתיעו אותי במיוחד, כי אני צופה את קיומם הכללי ואת המימוש הספציפי שלהם כבר ראיתי מתישהו איפשהו. 
זה נשמע משכנע עבור עצמי, אבל האמת היא שזה לא נכון. כל פעם שאני נתקלת בבזבוז זמן, אני רוצה לצרוח ולרצוח. כל פעם שמישהי טיפשה גורמת לי לעבוד יותר ממה שאני אמורה, אני צריכה לנהל עם עצמי שיחה צפופה כדי לא להגיד לה את זה. כל פעם שאחד הלקוחות שלי לא עושה את הדבר שאני חושבת שהוא נכון רק בגלל עצלות ארגונית, אני שוקלת להתפטר ולאכול עוגיות בתור מקצוע.
האמת האמיתית היא: קל להרגיז אותי. אני בן אדם נוח לרגוז. אני פשוט עובדת מהבית, אז רק נדב יודע את זה.

3. אני לא עושה קנאה

אני לא מקנאת בחברים שלי כשיש להם חברים אחרים. אני לא מקנאת כשהילד שלי מעדיף את ההורה השני שלו. אני לא מקנאת לבעל שלי. אני לא מקנאת בעושר של אנשים אחרים. אני לא מקנאת בטיולים של אנשים אחרים. אני חושבת שקנאה היא דבר נורא ואיום, ממש התחתית של התחתית של חבית הרגשות האנושיים, ושהיא נובעת תמיד מהשוואה בינך לבין הזולת, ולכן אימנתי את עצמי הרבה הרבה שנים לא להשוות. בכל פעם שנדמה שבראש שלי מתגבשת השוואה, אימנתי חלק אחר במוח שלי לצאת עם סוסים ופרשים, ולשלוח חצי לעג שיהרגו את ההשוואה הזאת באיבה, כי לעולם, אף פעם, בשום מצב אי אפשר לדעת את מכלול הנסיבות שהובילו מישהי להיות עשירה ולעולם, אף פעם, בשום מצב אי אפשר לדעת באמת את המחיר שהיא משלמת על זה. 
אבל עכשיו, אחרי שסיימתי לכתוב את הספר השלישי שלי, ועוד לא מצאתי מישהו שיפרסם אותו, ואחרי שאת הספר השני אף אחד מעולם לא פרסם, אני מקנאה. אני מקנאה בכל ספר שנמצא תחת ידיי באותו רגע (אפילו 4 שעות עבודה בשבוע, שהוא רב מכר ארוך שנים, שכתוב כל כך גרוע, שפעם השלכתי עותק שלו לפח במו ידיי). אני הולכת בחנות ספרים ומקנאה בכל סופרת שעומדת מאחורי כל אות שהודפסה אי פעם. אני קוראת משפטים יפים בספרים ומקנאה במי שכתב אותם. אני קוראת משפטים גרועים בספרים ומקנאה במי שכתב אותם ובכל זאת פורסם. אני קוראת ביקורות ספרות ומקנאה בסופרת ובמבקרת. אני מדברת עם חברים וחברות שלי על הספרים שלהם ואני שמחה בשבילם באמת ומקנאה בהם באמת.  אני לא כל כך מצליחה לקרוא ספרים. אני לא מצליחה לשמוע ספרים. אני והספרות ברוגז, ובלב הברוגז שלנו נמצאת הקנאה שלי.
זה לא תמיד היה ככה. הדעת נותנת שזה לא תמיד יהיה ככה. זה מצב ביניים שנובע ממצב ההמתנה הבלתי נסבל שבין סוף כתיבת ספר לבין פרסומו, או בין סוף כתיבת ספר לתחילת כתיבת הספר הבא (הרגע שבו תשומת הלב חוזרת פנימה, ולכן סוף סוף נגמרת ההשוואה הארורה), ואני ממש מחכה שהוא יסתיים כבר. 

ואחד שלא

הבעל שלי מושלם. זה סיפור שאני מאד אוהבת לפרט עליו והוא תמיד נכון. 

התמונה בראש העמוד: גיל 47, אילוסטרציה.