25 דקות

5 הדקות הראשונות

כשיוצאים מהבית שלי, עוברים את תחנת הדלק וחוצים את הכביש, מגיעים לפורטל, שער לעולם אחר. לא כולם רואים אותו, ואני לא יודעת מה בדיוק הקריטריונים כדי להצליח כי גם אני לא תמיד במובחרים, אבל במקרים שכן, רגע אחד את חוצה שלולית קטנה מלאה בבוץ, וברגע אחרי את בנרניה.

משמאל נפרש כר דשא גדול, שבו מסודרים בסדר אקטיבי משתנה אבל קבוע האנשים שעושים ספורט במתחם TRX (זה עדיין דבר שמותר להגיד?), אחריהם הילדים של הבתי ספר הפרטיים שעושים ספורט, אחריהם בעלי הכלבים שחוצים את הדשא באלכסון בעקבות הכלבים והבעלים האחרים, ואחריהם שדרת עצים שמסתירה שביל הולכי רגיל ושביל אופניים.

מימין כביש רגיל בהחלט.

ומולך, אם עצרת רגע להסתכל, שביל רחב מוקף בשדרת עצים שעומדים בשורה ישרה, והענפים שלהם משתרגים ויוצרים קשת שמכבדת את כל מי שבא תחתיה. אני חושבת שהעצים הםLondon plane, שזה שם טיפה מעליב לעצים שבאמת קיימים כמו זבל בפארק ליד הבית, אבל הם לא סתמיים בכלל. הפליינס משתנים לפי העונה, וכמו אחרונת הפאשיניסטיות יש להם מיקרו עונות מושלמות: עכשיו הם בשלכת גמורה והם ערומים. אבל לפני שבועיים הם היו צהובים. לפני זה הם היו כתומים. במשך רוב קיץ הם ירוקים בגוון של בריאות מוחלטת ובסופו הם צהובים כראוי.

הקרקע גם היא משתנה לפי העונה. בקיץ היא סתם אדמה כבושה עם קצת חצץ עליה. בסתיו היא רטובה רטובה, עם מלא שלוליות, שלא מתייבשות לעולם. ובחורף היא סכנת מוות, כי השלוליות קופאות ויוצרות קרח, שזה הדבר הכי מפחיד בעולם ללכת עליו, אם אתה לא ילד בן 10. מה עם האביב? האביב הוא סתם סתיו בהפוך.

Healthy minds program

כשהמלחמה התחילה היה ניסיון של דיבור בישראל על כל מיני דברים שיכולים להרגיע, ואחד הדברים שדיברו עליהם היה מדיטציה. באיזו כתבה בעיתון המליצו על אפליקציה שקוראים לה healthy minds. זו אפליקציה שהיא אולי מדעית וכוללת ארבעה נושאים:

• מודעות – איך לאמן את המוח להיות נוכחת ברגע
• קשרים – איך להרגיש מחוברת לאנשים אחרים
• תובנות – איך תפיסת העצמי שלך משפיעה על הרגשות והתגובות שלך
• מטרה – מה הם הערכים והעקרונות שמניעים אותך לפעולה

בדומה לדואלינגו, כל חלק מורכב משיעורים קטנים וקלים לעיכול (עשרה שיעורים של 10 דקות בכל חלק), ואחריהן מדיטציות קטנות וקלות לעיכול גם הן (14 מדיטציות בכל חלק, בין 5 דקות לחצי שעה, תלוי מה בא לך). את יכולה אפילו לבחור את הקול שהכי מדבר אלייך (אני team Jay). והסנסציה האמיתית: את יכולה לבחור אם את רוצה לעשות את כל זה בישיבה על כרית מדיטציה כמו בדרישות הקלאסיות (כלומר, אין לי מושג אם אלו הדרישות הקלאסיות. ככה נדמה לי. אולי הקלסיקונים יותר גמישים ממה שאני חושבת) או תוך כדי קיפול כביסה, נסיעה באוטובוס או הליכה בשדרה.

התחלתי עם האפליקציה בחוסר אמון מסויים, בדרכי בתחבורה הציבורית, וככל שהתקדמתי, הבנתי שהכי טוב לי בשדרה. בשדרה אני מתחילה, שומעת את ג׳יי אומר לי: תודה שחזרת אלינו, מסתכלת על העצים הפשוטים עושים מה שעצים פשוטים עושים, דורכת על האדמה שעושה את מה שאדמה עושה, ומשהו קורה.

10 הדקות שאחריהן

בסוף השדרה יש עוד פעם שלולית ענקית ושלט פרסומת גדול לאירועים הקרובים בפארק. עכשיו עדיין תלוי שם שלט על ליל הזיקוקים הגדול של תחילת נובמבר, שבמסגרתו חוגגים בכל שנה באנגליה את האיש שניסה לפוצץ להם את הפרלמנט. השדרה הראשונה נגמרת שם, וצריך להסיט את המבט מהעצים, מהעלים, מהמגפיים ומהסרט הפנימי שהמוח שלך בדיוק מקרין לך, כדי לשים לב לאופניים שחוצים במהירות את השביל. כמה צעדים ואת בשדרה הבאה.

השדרה הבאה היא אפילו יותר רחבה ויותר אפלה. במצפן הפנימי שלי היא נמשכת בערך קילומטר, אם הולכים עד סופה או כרבע שעה הליכה. הקרקע שם היא הרבה יותר חצץ והרבה פחות אדמה. העצים הם אותם עצים, ואפילו כשהם ערומים כמו עכשיו, הם מספקים הגנה טובה למדי מגשם ורוח. מצד שמאל יש חלל שאין בו דשא, והוא משתנה בהתאם לדרישות העולם הקפיטליסטי. עכשיו מתכוננים בו לכריסמס ויש בו fun fair, שזה שם חמוד לגיהנום.

בחלק הזה אני מקשיבה לג׳יי מסביר לי דברים על המוח שלי. כשהוא מסיים להסביר לי, אני עוברת למדיטציה, וההנחיה הראשונה, אחרי שמודים לי שהגעתי, היא לנשום כמה נשימות עמוקות. אני יודעת שזה בנאלי להחריד, אבל הכמה נשימות האלו, שאותן אני עושה כאחרונת האנשים המערביים בהוראת אדם זר באפליקציה בטלפון, הן לפעמים הנשימות הראשונות המכוונות של היום שלי, ואחריהן יש בי שלווה שאני לא יודעת לשחזר בסיטואציה אחרת.

You are here

כשסיימתי את התכנית של healthy minds הייתי בלחץ. קרן עושה מדיטציה מודרכת בבקרים, אבל הבקרים שלי הם יותר מדי של אימהות מכדי להתפנות לזה. בשכונה שלי יש קבוצת מדיטציה כל יום רביעי, אבל אני מתביישת לבוא. מקומות אחרים לא הצלחתי למצוא. אז לא ידעתי מה יוכל לעזור לי להמשיך את ההרגל הזה.

אני מתביישת לחשוב על ההרגל שאני רוצה ליצור, לדבר עליו או לפנות לו מקום בלוח הזמנים האמיתי והמטאפורי שלי. כי אני לא בנאדם של מדיטציה, כמו שאני לא בנאדם של ריצה, וכן בנאדם של סיגריות, למרות שאני רצה לפחות פעם בשבוע כבר כמה שנים, אני משתדלת לעשות מדיטציה באופן קבוע ורוב הזמן אני בכלל לא מעשנת. לפעמים בתאדם צריכה לרמות את עצמה, כדי לפגוש את עצמה מהצד השני של המהלך.

אז מצאתי את you are here, ספר בודהיסטי של טיק ניאט האן, שעכשיו קראתי עליו בויקיפדיה שהיה נזיר בודהיסטי חשוב מאד. אני מכירה אותו דרך ספר קולי, במבטא בריטי לא מאיים, שבו הוא מסביר בשפה מאד יפה את עקרונות הבודהיזם, ופורט אותם לדרך חיים שמתאימה לי בול, שבה את כל הזמן שמה לב ושואלת שאלות, שזה מה שאני עושה בכל מקרה.

אני מקשיבה לכמה דקות מהספר, עד שאני מרגישה שכוח ההבנה שלי מתערפל, ואז אני מורידה את האוזניות, ואומרת לעצמי תודה שבאת. נשמי בבקשה כמה נשימות עמוקות. אני פחות משכנעת מג׳יי, ויש לי גם מבטא מזעזע באנגלית, אבל אני עושה מה שהתבקשתי.

עשר הדקות האחרונות

אחרי הכמה נשימות זה הרגע שבו מגיעים ל-Honest Tom, שהוא מוסד דרום לונדוני מצחיק ומקסים. זה food truck מהימים שבהם food trucks היו דבר באמת, ולא גחמה טרנדית, שמגיש המבורגרים שומניים, צ׳יפס ותה שחור של פועלים, שומני במידה שווה. הכל שם דוחה, אבל הקרוואן הזה ממוקם מול האגם של קלפהאם קומון, יש לידו ספסלים, והוא מושך אליו את כל השבורים של האיזור: שיכורים, דייגים (זה אגם בגודל מטר על מטר בערך), אופנוענים, ואופנוענים שיכורים שעצרו לדוג. אני אוהבת אותו, על אף שבחיים אני לא קונה שם אלא אם כן בדיוק השתעממתי למוות כשחיכיתי ללב שיסיים את הקריקט שלו שקורה ממש מעבר לפינה.

ואז אני הולכת לאורך האגם (עדיין מטר על מטר), ואם יש יום שמש אפשר לעצור רגע, ותוך כדי נשימה, להסתכל על הנצנוצים של האור שנשבר בתוך המים, שזה אחד המראות האופטימיים שאדם לונדוני יכול לחשוב עליהם.

בסוף האגם אני פונה שמאלה, והולכת לכיוון כיכר התזמורת, שאין בה תזמורות בדרך כלל, אבל היא מוכנה בכל רגע לקבל פני נגנים וקהל. זו כיכר מוגבהת, מוקפת בגדר אדומה מקושטת, שבה ילדים קטנים ממש מתרגשים לרדת ולעלות בקוריקנטים שלהם. אחריהם הורים עייפים צועקים: זהירות!

בכיכר התזמורת משהו שוב קורה, ואני תמיד חוזרת למציאות, ולא משנה מי מדבר לי באוזן.

How to listen

עכשיו עברתי לספר הבא של טיק. והגיע החורף.