MacBook Air 13” / Apple
- Liquid Retina display
- Apple M2 chip
- 24GB unified memory
- 256GB storage
- Up to 18 hours battery life
- Touch ID
לפני כחודשיים, כשהשולחן הגדול עוד עמד וצפה אל החלון הגדול, אני והבן שלי ישבנו ללמוד. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ואנחנו הנחנו על השולחן שוקו חם, קפה פושר, מבחן פסיכומטרי לדוגמה ועט, והתחלנו להתבונן לעומק בטורים של צורות שהתגבשו, או לא, לכדי תבנית חוזרות וניתנות לחיזוי.
(למה ילד בן עשר צריך ללמוד למבחן פסיכומטרי? יש מבחן מיון בכניסה לתיכון בעוד זמן מה).
הדבר היחיד עד אותו רגע שלימדתי את הבן שלי ליד שולחן היה השפה העברית, כלומר קריאת השפה העברית, ושם יש לי יתרון כל-כך ברור עליו שאני חייבת להיות המורה. הפסיכומטרי האחרון שלי, לעומת זאת, התרחש לפני עשרים וחמש שנה שבהן עיצבתי את זיכרון האירוע לכדי עמימות נעימה, ומלבד העובדה שיש לי יותר ניסיון בעולם ובאופן שבו שאלות נבנות, אני והבן שלי יכולנו ללמוד ביחד.
עברנו שאלה שאלה והתבוננו בצורות. חלקן התבהרו יפה והצורה הבאה רקדה אלינו מן הדף. חלקן לב הבין לפניי והסביר בהתרגשות את התשובה. חלקן הבנתי לפניו, והתאפקתי בקושי ולא צעקתי בהתרגשות את התשובה.
יש לי ילד חכם וסקרן, וזו הייתה שעה יפה מאד של נחת הורית, לימוד מהנה ואהבה.
מבעוד מועד הבטחתי שאם השעה אכן תהיה כזאת, אעזור לו לעצב כרטיסים לאליפות העולם במשחק כדור שהוא המציא שתתקיים בחצר בית הספר שלו ביום שישי. עייפים וטובי לב ארזנו את המבחן, הבאנו מחשב, הכנו קפה חדש ותה, וישבנו לעבוד על העיצוב. הכל התקדם כראוי, כשלב רכן לעבר המחשב שלי, הצביע על המסך, ואיכשהו הכל התבלבל במוח העייף שלו, והוא שמט את כוס התה החמה והמלאה שלו על המחשב שלי, ששתה בשקיקה.
שניות של אלם שטפו אותנו, שבהן אני הרמתי את המחשב, היטיתי אותו בזווית מיטבית להוצאת נוזלים וחשבתי שתי מחשבות שוב ושוב ושוב: אבל היה כל כך כיף!; את לא תצעקי עליו! לב בהה בחלל, קפוא ומבועת. כשהשניות האלו תמו אני הנחתי את המחשב במקום אחר והלכתי להביא נייר סופג. לב צעק שיט! ורץ לספה לבכות בקול גדול.
היה נראה שהמחשב עדיין עובד ואני מיהרתי למהר את לב מחוץ לבית ומחוץ לטווח הצעקה שלי. אבל עד שלב חזר מהבית הספר אחרי צהריים כבר היה ברור שמחשבים ונוזלים נועדו להיות אוייבים ואני אצטרך מחשב אחר.
פצחתי במרתון מייסר של השוואות, חישובים וניסיון לחזות את העתיד. בחרתי ביקר. ביפה. במחשב שילווה אותי כראוי במשך שמונה או תשע שעות מהיום שלי, במחשב שמסמל את האמונה שלי בעסק החדש שלי.
Double Fastener Case S / Muji
- Colour: Blue
- Dimensions: 10×13.5cm
- Material: Outer Shell: Polyester 100%; Mesh: Polyester 100%
- Country or region of origin: Cambodia
- Weight: 20g
נשים מסתובבות עם טמפונים ותחבושות הגייניות (כן כן, לא כל הנשים ויש התקן תוך רחמי ויש תחתוני מחזור. בסדר. אבל עכשיו זה משפט משעמם ומקודם לא היה). אף פעם לא הבנתי למה אנחנו צריכות להביא את הציוד הזה איתנו לכל מקום, בזמן שבכל מקום יש שירותים עם נייר טואלט. כמה זה כבר עולה? באנגליה יש הרבה שירותים ובהם בקשה לתרום לעמותה שדואגת לביטחון וסתי לפליטות, אז אולי זה עולה הרבה. אין לי מושג, אבל זה תמיד מכעיס אותי.
נשים שצריכות להחליף טמפון באמצע יום העבודה או הבאר או המסעדה, צריכות לעשות ריקוד חמדמד כזה של להוציא מהתיק תיק קטן ובו הדברים שלהן או לקחת את תיק הגדול לשירותים או לעשות משהו שמסתיר את העובדה שהן הולכות לדאוג לרירית הרחם שהגוף שלהן מוציא.
אף פעם לא הבנתי למה אני צריכה להסתיר את זה, אז תמיד הסתובבתי בתיק עם טמפונים ותחבושות חופשיים בכיף שלי, וכשהייתי צריכה להשתמש בהם, עמדתי, הכנסתי יד לתיק, גיששתי אחרי המוצר המתאים, וידאתי שאפשר לראות מהו, הכנסתי לכיס והלכתי לשירותים. זו הייתה מרידה קטנה שלי נגד ההסתרה. אני אוהבת שרואים את התפרים של העולם.
הבעיה היא שטמפונים ותחבושות שזקוקים בתיק לאורך זמן תמיד מתפרקים לחלקיהם, וזה לא יעיל וגם לא במיוחד אסתטי. כשהיינו במדריד לפני זמן מה תקפה אותנו רוח צרכנות נדירה והלכנו לשופינג. במסגרת השופינג נכנסתי למוג׳י ורכשתי שקיק פלסטיק דו רוכסני ובו הנחתי את הטמפונים והתחבושות. זה היה אלגנטי. זה היה פשוט. זה פתר אותי ממוליכי פלסטיק נעים ונדים והייתי די גאה בעצמי.
Hajo Mini Backpack / Ucon Acrobatics
- Compatible for: Up to 16" MacBook Pro
- Dimensions: 44 x 28 x 10 cm
- Capacity: 12 l
- Weight: 850 g
- Main Shell Material: 36% Polyurethane (PU), 40% Polyester (PET), Calcium Carbonate 14%, 10% Wood Fiber
- Secondary Shell Material: 54% recycled Polyester (rPET), 46% thermoplastic Polyethylene (TPE)
- Lining: 100% recycled Polyester (rPET)
- Webbing Band: 100% recycled Polyester (rPET)
- Laptop Compartment: Upcycled Neopren (CR)
- Metal Hardware: 100% Iron (FE)
תיק גב הוא דבר חשוב מאד לעובדת העירונית. הוא צריך להיות גדול מספיק כדי להכיל את כל צרכיה מהבוקר ועד הלילה, אבל קטן מספיק כדי שהיא לא תיראה כאילו היא כורעת תחתיו. הוא צריך להיות בצורה הנכונה כך שלא תיראה כאילו היא מהעבר. הוא צריך להיות נגד גשם. הוא צריך להיות עם מספיק כיסים כדי שאפשר יהיה לחלק את חפציה בצורה הגיונית אבל לא עם יותר מדי כיסים כדי להטריח את העובדת יתר על המידה. הוא צריך להחזיק מעמד הרבה שנים כי למי יש כוח לניג׳וס הזה כל שנה. הוא צריך להיות עם רצועות נוחות שמחלקות יפה את המשקל על הגב.
בקיצור, תיק, מעיל ומשקפיים זה דבר שאני קונה פעם בכמה שנים ומסתובבת איתם כל הזמן. אי אפשר שאני אקנה תיק ואז אלך לוויוורק למחרת רק כדי לראות מישהו עם תיק שהייתי צריכה לקנות ולא ידעתי על קיומו.
ולכן, לפני שקניתי את התיק הוורוד בעל הראש המתקפל שלי ביליתי שעות רבות באתרי תיקי גב. אני רוצה להגיד שמדובר בקטגוריה מכוערת שאין שום צורך לבלות בה שעות.
12/1/2024
- המקום: תחנת הרכבת פדינגטון
- השעה: 16:22
- הנוכחות:
- נעמי – לונדונית למהדרין בשנות ה-60 לחייה, שלחוצה מאד לא לאחר את הרכבת שיוצאת ב-16:35 מרציף במרחק שלוש דקות הליכה ממנה
- אני – שרוצה קפה לדרך
- היעד: סופשבוע כתיבה בבית השני של הלנה, חברה של שתינו, בדבון שבדרום מערב אנגליה.
- האירוע, דקה אחרי דקה:
- 16:22 – מיטל הולכת להביא קפה ואומרת לנעמי: משאירה איתך את התיקים שלי. נעמי: בטח.
- 16:24 – נעמי רצה למיטל ואומרת לה: איפה התיק שלך? מיטל: איתך!
- 16:25 – נעמי למיטל: ״אוי לא, מיטל, גנבו לך את התיק. את השארת אותי אחראית על התיק שלך וגנבו אותו!״
כן, זה נכון. גנבו אותו. יחד עם כל הדברים שלעיל.
שנה אחת בניס 
וואי מיטל, מילא הלך הטמפון, אבל הלך המחשב החדש! מצטערת כל-כך.
אהבתיאהבתי
לאאאאאאא!
סדקת את ליבי ועוד מבלי שעשית אזהרת טריגר. צללתי אל האווירה הפינוקית המתקתקה והבאת עליי אובדן. נכון, יש דברים נוראים מאלה וכל זה ועדיין.
אהבתיאהבתי
סליחה
אהבתיאהבתי
יו, איזה חרא. אוף.
אהבתיאהבתי
אני אוהבת שאת רואה ומראה את התפרים של העולם
אהבתיאהבתי
❤️
אהבתיאהבתי
לאאאאאאאא!! אני לא מאמינה! כל כך התלהבתי מכל הדברים האלה…..וככה החברה המעופפת שלך איפשרה להם להיעלם???????
אהבתיאהבתי
בסוף, בסוף, בסוף – הכל חפצים.
אהבה של הבן חשובה יותר.
אהבתיאהבתי
מבאס מאוד אבל גם מעניין – איך נגמר? היא הציעה לשלם על משהו?
אהבתיאהבתי
שאלה טובה! היא הייתה מאד מאד מאד נסערת ועלתה על הרכבת בוכה בזמן שאני החלטתי להישאר בבית. אחר כך היא התקשרה להציע חצי מהכסף של המחשב ואמרה שאם לא ארצה את הכסף, היא תתרום אותו לאן שתגיד.
אהבתיאהבתי
סיפור קצר מושלם
אהבתיאהבתי
טוב זה שהצלחת לא לצעוק זה מדהים, אפילו לא בבהלה, ואיזה באסה איף 😦
אהבתיאהבתי
ממש איף
אהבתיאהבתי
הלוואי היה פיקשן. תודה 🙂
אהבתיאהבתי
אההההההההההההההההההה!
אהבתיאהבתי