חמישה דברים יפים (וסוגריים)

דבר יפה מספר 1

"אחת הסיבות לכך שזקנה נחשבת לא מעניינת ומוגבלת היא שאנחנו מתקשים מאד לא להמשיך לשפוט אנשים על פי הנורמה השלטת בחברה המערבית של 'יעילות'. בחברה כזאת, כדי להצליח, אדם צריך כל הזמן לשאוף להשיג, ועליו לפתח אופקים רחבים יותר ויקרים יותר. כאשר שופטים על פי הערכים האלו, חייהם של אנשים זקנים יותר ייראו לעיתים קרובות פחותים, ואולי אפילו יישפטו ככישלון. התפקיד היצרני הברור נעלם עם אובדן העבודה. בנוסף, עבור נשים, הערך של תמיכה באנשים אחרים – טיפול בילדים, בהורים או בקרובים מבוגרים – עלול להגיע לסיומו כאשר הילדים מתבגרים וההורים או הקרובים מתים. אנחנו זקוקים לדרך חלופית לפירוש הזקנה, מסגרת אחרת להבנת ופירוש היעדים של אנשים זקנים. מסגרת אשר לא תכיל בתוכה השוואה בלתי מפורשת עם יעדים מוקדמים יותר בחיים… מסגרת התייחסות אלטרנטיבית כזאת תכיר, למשל, בכך שעונג יכול להגיע לא רק מ"להשיג", אלא גם מחברות בבית קפה, מחופשה עם אנשים דומים לך, או מקורס שנלמד למען הלימוד, ולא למען הישג כזה או אחר. בקיצור, למען הסיכוי להיות מוערך כאדם, ולא כיצרן".

את המלים היפות האלו כתבו ג'אנט פורד ורות סינקלייר, שהן אחיות שלי בלב, למרות שהן בבירור יותר סוציאליסטיות ממני, והן כתבו אותו בשנות ה-80 בבריטניה של מעמד הביניים, בזמן שאני בדיוק נאבקתי על מקומי בגן לוסי באילת. הספר פורסם במסגרת ההוצאה The Women's Press, שהוציאה ספרים פמיניסטיים בשנות ה-70 וה-80 בלונדון. אני לא רוצה לחשוב כמה נשים לוהטות היו במרתפי ההוצאה הזאת, וכמה אני לא הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון.

(סוגריים)

סגר. לא לגמרי. לא כמו בפעם הראשונה. אבל הכל סגור. בחוץ משתולל זן חדש של קורונה. לב בחופש של שלושה שבועות. אסור לצאת מלונדון. בשלוש וחצי חושך. כל היום גשם. כשלא גשם, אז סתם קר. ילדים לא יכולים להיפגש בפנים. בחוץ בוץ. אנחנו גם בחופש. יש לנו הרבה אוכל במקרר, הרבה אלכוהול במדף שליד המקרר, אינטרנט שלם, הרבה ספרים לכל גיל ובשתי שפות, אורות כריסמס, שני לפטופים, שני טלפונים, אייפאד, טלוויזיה, שלושה זוגות אוזניות, שלושה אפליקציות ואתרים בתשלום לכושר ויוגה, חדר שינה הורים עם שולחן עבודה ואם הכל מסודר יפה יש בו מקום למזרן יוגה לא כולל הוצאת ידיים או רגליים מתחומי המזרן, חדר שינה ילדים עם מיטת קומותיים ואם הכל מסודר יפה יש גם מקום להרכיב פאזל תלת מימד של האצטדיון של מנצ'סטר סיטי, סלון שמחובר לפינת אוכל שמחוברת למטבח – אין בו מקום לכלום. אבל כלום – ואמבטיה.

דבר יפה מספר 2

לב היה בן שבע בשבוע שעבר, ולרגל יום ההולדת שלו הוא ביקש – אחרי אינספור הצעות אחרות שנפסלו בגלל הקורונה והחורף והעובדה שהוא מתעקש להזמין ליומולדת שלו רק את ארבעת החברים הקרובים לו ביותר – לקחת את כולם למוזיאון המדע לראות סרט תלת מימד.
אחרי טיפהל'ה שקרים לבנים בקופה, נכנסנו עם חמישה ילדים בני שבע – פחות או יותר – לראות סרט תלת מימד על מסך שאמרו עליו שהוא גדול יותר מארבעה אוטובוסי קומותיים מונחים זה על זה. זה סרט בן שעה שבו מבקרים בתחנת החלל הבינלאומית, מסתכלים על כדור הארץ מבחוץ, מבכים על מותו בטרם עת, ומסיימים בנימה אופטימית אודות היכולת שלנו להניע לפעילות אנושית גלובלית כשאנחנו רוצים. אין מה להגיד שגם אני הרגשתי בת שבע כשהספירה אחורה לפני הסרט התחילה, וכל המספרים התקרבו אל הצופה באשליה אופטית מושלמת, ואז היא מצאה את עצמה מרחפת בחלל, בינות כוכבים ואפילה. קצת אחר כך חזרתי לגיל האמיתי שלי, והסתכלתי על הילדים האלו, שהם פאקינג ברי מזל לגדול בלונדון, שהיו כל כך מאושרים ופעורי פה, וזה היה עוד יותר כיף להישען אחורה וקצת להיסחף לקראת אפילה וכוכבים.

(עוד סוגריים)

אז החלטנו להעמיד פנים שאנחנו בבקתה בהרים. הכל מסביב שלג. קר נורא. אין אנשים אחרים. אפשר לצאת לטייל, אבל לא תמיד יש בשביל מה.
אנחנו בבקתה הדמיונית שלנו כבר שלושה ימים.
לפעמים זה כיף, כי זה פותר אותנו מהצורך להיות יעילים או הורים טובים או רזים או נורא נורא מסודרים.
לפעמים זה מרגיש כמו פתיחה לסרט דני, שבסופו אני מגלה שלנדב יש משפחה שלמה אחרת (אלוהים יודע איפה הוא מוצא זמן להתגנב אליהם).
לפעמים זה מרגיש כמו פתיחה לסרט פולני, שבסופו מישהו יהיה קבור בשלג, ומישהו אחר יכין ריבת תפוחים מעורבבת בטיפת דם.
לפעמים זה "החיים יפים".

דבר יפה מספר 3

אני מודה שמעולם לא שמעתי על נילס פרהם לפני כן. נדב שם את הסרט ואמר: הוא יכול להיות גאון או שהוא יכול להביא את העצבים עם הצפצופים שלו. בואי נראה מה הפעם. ואז נילס פרהם, מוזיקאי גרמני שידוע – כך מסתבר – בתור מי שמחבר בין מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית – מתחיל לנגן על חמישים סוגי קלידים שונים, על לופר, ועל לוח בקרה של דיג'יים. המוזיקה יפהפיה, הקהל באקסטזה, והמצלמה מתעדת את האירוע מבפנים, בצורה מאד ברלינאית – כאילו זרוקה שם באמצע הבמה, אבל בעצם מאד מוקפדת – כך שלמרות שהיינו בבית, על הספה, כרגיל, בעצם היינו בחוץ, בברלין. הגעגועים!

דבר יפה מספר 4

קודם כל צריך לגלגל את הלשון את השם: Saidu Tejan-Thomas Jr. בתעתיק לעברית זה נשמע בערך: סעיד טיג'אן תומס ג'וניור. עכשיו תוסיפו לזה מבטא של כושים (אני יודעת. זו לא המילה הנכונה!). עכשיו תהפכו אותו בראש שלכם לבן שלושים פחות או יותר. תוסיפו לו כמה שנים טובות באקדמיה, במחקר על ההיסטוריה של העבדות והשחורים באמריקה. ועכשיו אפשר להתחיל לדבר על הפודקאסט הזה.
סעיד הולך לדבר עם שחורים אחרים על האופנים שבהם תנועת Black lives matter השפיעה על החיים שלהם בשנה האחרונה. על ההפגנות. על המעצרים. על המוזיקה. על החברות. על ההקרבה. על הפחד. בניגוד לבדרך כלל, הוא לא בחור לבן, ליברלי ויהודי שבא מהרדיו לראיין את האקזוטי. הוא אחד מהם. הוא יודע את כל הביטויים הנכונים. הוא גדל במקומות הנכונים. אבל הוא גם רהוט ומראיין סבלן ואמפתי. התוצאה היא – אגב, לא לגמרי שונה מנילס פרהם – שהמאזינה מועברת מהרחובות שבהם היא הולכת שוב ושוב ושוב, שחפים לרוב מאלימות והגזענות בהם היא בריטית ומנומסת, אל רחובות ניו-יורק, אל שוטרים עם אלות שלופות, אל צעירים עם אידיאלוגיה שמתכנסים בבתים ושותים ומדברים פוליטיקה. הודות לפלאי סעיד והטכנולוגיה היא שוב במקום אחר, כזה שהיא בכלל לא יכולה להתגעגע אליו.

(סוגריים אחרונים)

לפעמים כל כך הרבה מקומות מתכנסים אל תוך הבית שלנו, ואני מרגישה כל כך מבולבלת מרחבית, שאני מתחילה ממש לשנוא את ההישארות שלנו בבית כבר כל כך הרבה זמן.
לפעמים אני מרגישה כל כך בת מזל שיש לי את המקום הזה, שמאפשר לי להישאב לכל כך הרבה מקומות אחרים, ואת המשפחה הזאת, שמקבלת אותי באהבה עם הראש שלי תקוע בעננים, שאני מתחילה ממש לשנוא את ההישארות שלנו בבית כל כך הרבה זמן, כשיש לי כל כך הרבה עננים להראות להם.

דבר יפה מספר 5

צריך להתחיל עם קורי, אולי. קורי הוא ניו-יורקי. הוא בן שלושים וקצת. הוא רזה. הוא לבוש בחולצה שחורה ומכנסי ג'ינס. הוא מרצה לאמנות ורסטורטור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. והוא מלמד אותי ואת נדב, דרך קורסרה, אודות ה-New York School, אסכולה של ציירים ומבקרי אמנות בניו-יורק של שנות החמישים והשישים, שעסקה הרבה באבסטרקט, בחוויה של הצופה, בחוויה של האמן, וכללה – כך אומר הערך בויקיפדיה למרות שקורי אף פעם לא דיבר על זה – בעיקר הומואים. אף פעם לא ממש הבנתי אבסטרקט, אבל קורי מדבר יפה על שכבות של צבע ועל גירודים של סכין ועל האופן שבו האמנים האלו דמיינו את החוויה של הצופה (הוא לא מדבר על כמה כולם היו גברים שעסוקים ממש מממש ממש בעצמם ובחוויה של עצמם כדרך לדבר על אמנות, אבל זה שם). הוא נע בין הסטודיו – שבו הוא מדגים איך ג'סון פולוק או דה קוניג או רות'קו משתמשים בצבע ובקנבס – לבין המוזיאון – שבו הוא מדבר על אותם דברים, אבל לצד היצירות האורגינליות. זהו הוא עולם שבו אני חיה, ביחד עם נדב, במנהרה משונה בין העבר להווה.