קוראים לה אדריאן דיינס. היא בחורה בת בערך חמישים, ויש לה מגפיים שאני הייתי רוצה גם. זה סימן מצויין בשבילי לזה שאני אוהב אותה. כלומר, הפוך, אם היו לה נעליים שאני לא אוהבת, ובמיוחד אם היו לה נעליים שאני חושבת שמדגישות מגרעות שלה והיא בכל זאת נועלת אותן, הדרך אל חוסר-אהבה בינינו הייתה סלולה. אידיוטי, אבל עובד בשבילי. ובכל מקרה, לה היה מגפיים שרציתי, וסוודר שנראה טוב עליה, והיא נראתה נינוחה והיא התחילה לדבר.
מולה עמדה כיתה של כעשרים נשים וגברים מבוגרים, שהחליטו שהם רוצים לכתוב. אף אחד מהם, עד כמה שידוע לי, לא פרסם ספר מעולם, ואני משערת שהם נעים איפשהו על הרצף בין אני-כותב-כל-יום-מחברת-חלום לבין אני-יודעת-שאני-רוצה-לכתוב-אבל-מעולם-לא-העזתי-לכתוב-שורה-שלא-הייתה-מחוייבת-המציאות.
גם אני הייתי שם, באוניברסיטת ווינצ'טסר באנגליה, אחרי שלושה סשנים של סדנאות כתיבה. האחת עסקה בבניית דמות שהיא מספיק עמוקה כדי שכל אחת, גם הקוראת, תוכל לחשוב שהיא קיימת במציאות. השנייה עסקה בהבדל בין פרוזה לשירה, ובין הרעיון של לקדם עלילה והרעיון של לתפוס רגע אחד בזמן בצורה מדוייקת ככל האפשר. השלישית, שבאמת הייתה מחפירה, עסקה בכך שדמויות אינן נעות בוואקום. הן נמצאות במקום מסויים עם נוף מסויים וריח מסויים ויש שם מזג אוויר מסויים, וכדאי לדבר על כך בכל פיסת ספרות שכותבים. אחלה. בקיצור, הרגשתי שאולי הגעתי למקום של מתחילים, ואני עוד לא מתקדמת, במיוחד לאור העובדה שהתחלתי לכתוב באנגלית, שהיא שפה נחמדה, אבל פיתוליה עוד זרים לי, אבל בהחלט לא מתחילה.
ואדריאן התחילה לדבר, ומה שהיא אמרה היה בערך ככה: יש את העלילה, אלו האירועים שמתרחשים בסיפור. היא הוציאה מהתיק חוט, ומתחה עוד ועוד חלקים ממנו, והוסיפה: העלילה מתקדמת מאירוע א' לאירוע ב' לאירוע ג', והיא חשובה, היא הבסיס של כל דרמה. אבל כדי שמשהו יזוז מנקודה א' לנקודה ב', מה שאנחנו צריכים זה לא להיות דן בראון. אנחנו לא צריכים עוד ועוד טריגרים עליליתיים שישאירו את הקוראת במתח ויחייבו אותה לדעת מה קרה אחרי אירוע א' ולפני אירוע ב'. מה שאנחנו צריכים הוא לצלול למטה, היא הפילה את סליל החוט אל הרצפה מותירה אחריה שובל של חוט צמר כחול, אל תוך העומק הרגשי של כל אחת מהדמויות.
וכאן אתם מתחילים להיות בני אדם, היא אמרה. מה שיש לכם לתרום לסיפור הוא ההבנה העמוקה של כל אחת מהדמויות והמניעים שלהן, מלוא הגיאוגרפיה הנפשית שלהן, על פי מה שאתן יודעות על העולם. כי מה שמעניין בספרים הוא הקונפליקט הרגשי שמתקיים לא בין הדמויות לבין עצמם אלא בין הדמויות לבין הקוראת. כדי שקונפליקט רגשי יתקיים ביו הדמויות לבין הקוראת – קונפליקט מכל סוג: אהדה, שנאה, יריבות, קנאה – הגיאוגרפיה הרגשית צריכה להיות חשופה כמו הנוף שבו נוסעות הדמויות בעולם הסיפור.
למשל, היא אמרה, האירועים בתחילת הסיפור כיפה אדומה הם: סבתא חולה ולבד ביער. אימא רוצה לשלוח לה אוכל. אימא שולחת את הבת ליער. אימא מציידת את הבת באוכל, כיפה אדומה ובולטת, ואזהרה מהזאב שהיא יודעת שמתגורר ביער.
אבל מה הגיאוגרפיה הרגשית מאחוריהם? אם סבתא גרה לבד ביער, הרי שאימא גדלה שם כנראה. היא יודעת על הזאב. היא יודעת שהוא מסוכן. היא יודעת גם שאימא שלה חולה וזקוקה לעזרה. ובכל זאת, היא בוחרת, במקום ללכת לשם לבד, לשלוח שם את הבת שלה. ולא סתם, היא שולחת אותה בכיפה אדומה, שהיא בולטת למרחקים. מה הביא אותה לעשות את הדבר הזה שבבירור מסכן את הילדה שלה רק כדי שהיא תוכל להימנע מללכת לבקר את אימא שלה?
אולי יש שם סיפור בין-דורי של התעללות בילדים. ואולי היא רוצה שכיפה אדומה תכיר את הזאב מגיל צעיר כדי שתוכל להתמודד איתו בגיל מבוגר יותר. ואולי בזמן שהאימא גרה לבד ביער כילדה היא התיידדה עם הזאב והיא יודעת שאם היא תשלח את הילדה בכיפה אדומה הוא יידע שהיא הבת שלה, והיא רוצה לדאוג לילדה שלה לחבר שיכול לשמור עליה?
בספר שלו "על הכתיבה", סטיבן קינג אומר שכל הספרים שלו מתחילים בסיטואציה בין שני אנשים או יותר, שאותה הוא רוצה לחקור. מה קורה לסופר מפורסם כשהוא נתקל במעריצה הוליד את מיזרי, נגיד. הספר שלו הוא כל מה שאני חושבת עליו בשעות הפנאי שלי לאחרונה.
ואני יודעת את זה, את עניין הגיאוגרפיה הרגשית, אבל האופן שבו היא הסבירה באופן הכי גרפי שיש את ההבדל בין פני השטח העלילתיים ובין העומק הרגשי, והאופן שבו היא התחברה למה שסטיבן קינג אמר, ואולי רק היא הייתה האישה הנכונה בזמן הנכון, פשוט גרמו להנהן בהתלהבות גוברת, ולחשוב: וואו, אני מכירה את הדמויות שלי, אבל האם אני באמת מכירה את הדמויות שלי?