1.
במים הרדודים רובצים ההורים, כמו סוסי יאור בצבעים עליזים. הם מדברים על בית הספר שמתחיל בקרוב, על חופשות קיץ, על העבודה. הם די מרוצים, כי המים בטמפרטורה מושלמת, והם סוף סוף הגיעו למעמד הבכיר בבריכה: ההורים שצריכים להיכנס למים עם הילדים, אבל לא צריכים לעשות כלום חוץ מלשכשך, ומדי פעם לצעוק להם שלא יתרחקו.
במים היותר עמוקים מתרוצצים הילדים: לב, הקטור, דקסטר ומיילו. הם חזק ב-"כוח פיג'יי", והם מחליפים ביניהם מי תהיה ינשופונת, הדמות הנשית היחידה בסדרה, ומי יצעק יותר חזק: Cause in the night, we saved the day. בסוף הם מתפשרים על זה שכולם יהיו גקו, "ילד גיבור על בעל חליפת לטאה פעילת לילה. בעל יכולת הסוואה, כוח מוגבר והידבקות למשטחים" (ויקיפדיה). (מישהו חייב לערוך את הערך הזה!).
אבא של הקטור הוא רופא מרדים. הוא גבוה. הוא בלונדיני. השיער שלו תמיד מסופר כמו שצריך. הדיבור שלו רך במידה. הוא באמצע תהליך הכשרה שנמשך 16 שנים, והוא מסביר שהוא התחיל ב-2004 כאילו הוא מדבר על אתמול. הוא נראה כמו שרוליק של הבריטים, מרוב שאי אפשר להבדיל בינו לבין קפטן נבחרת אנגליה במונדיאל. קוראים לו פול.
אבא של דקסטר הוא שף והוא במקור מאוסטרליה. הוא בחור חתיך וסטלן, כמו שאפשר לצפות מאוסטרלים, שמדבר ממש לאט ורק את הדברים הברורים מאליהם. קוראים לו אדם.
פתאום אדם דאג. דקסטר התרחק, ואדם אומר שהוא לא יודע לשחות, וכדאי שהוא ילבש מצופים. פול, חניך מצטיין של בתי ספר פרטיים באנגליה, האיש שיכול בגפו להבהיר איך נשמעת בריטיוּת, אמר: Getting No Air Is a Strong Motivation to Stand-Up in the Pool.
2.
חדר אחד, עשרה מטר על שלושה, הקירות שלו צבועים ורוד, שהוא בכמה טונים צעקני יותר מוורוד בזוקה. על הקירות, לוחות לבנים, מלאים בטבלאות של משימות. בתוך החדר, צוות השיווק והמכירות של Boring money. שישה אנשים, שרק אחד מהם הוא גבר, שמגיעים בשמונה וחצי לעבודה, והולכים בחמש וחצי (בריטים אומרים: Eight half או Five half, וכל פעם שהם אומרים את החצי הפיסח הזה, בלי ה-ו', אני שמחה, לא יודעת למה). הם עושים את שלהם במחשבים שלהם, ולא מדברים כמעט. בענייני עבודה, לפעמים הם מחליפים כמה משפטים. אשת המכירות, שהיא בחורה אירית חמודה ביותר שאני רוצה להיות חברה שלה, מדי פעם מלחששת לטלפון. מלבד זאת, שקט, עובדים. יום אחד התרגזתי על מישהי בליבי כי היא הקלידה יותר מדי ברעש. אין הפסקות צהריים. ואין הפסקות קפה משותפות. ואין הפסקות השעה-ארבע-נמאס-לי-בואו-נדבר. פשוט עובדים. ביום שישי בשעה ארבע, מישהו פותח בירות, יין תוסס וג'ין טוניק, כולם אומרים צ'ירז, וחוזרים לעבוד, עם דרינק ביד.
3.
יוצאים מהבית, פונים שמאלה, והולכים כמה דקות בעלייה. ואז יש סופרמרקט ענקי מימין. יורדים במדרגות מסריחות נורא שאני שונאת. לא חייבים לרדת בהן, אבל זו דרך קצרה יותר. מגיעים לחניון ואז לרחוב. מעבר לפינה יש קפה קטן, שקוראים לו Café Ole, והכיעור שבשם הזה מכה בי כל פעם. ואז מגיעים ל-Clapham Junction. 17 רציפים של רכבות לכל כיוון. התחנה העמוסה ביותר באירופה, כך טוענים השלטים בה.
מהרגע הזה, אין לי גוף. גם לאחרים אין גוף. הגענו לתחבורה הציבורית. אל-מקום, שבקצהו מחכה העבודה, או הבית. באל-מקום יש יותר אנשים מכפי שראוי, אבל הם כולם רק רוצים להגיע לעבודה, או הביתה. הם לא דוחפים. ולא ממששים. ולא תופסים יותר מקום ממה שהם חייבים. הם מכווצים את עצמם, וסוגרים את כל החושים האפשריים. העיניים עצומות, אם אפשר. אם לא, תקועות בעיתון או בספר או בטלפון. האזניים מלאות באזניות מגדלים וסוגים שונים. נגד חוש הריח אין מה לעשות. חוש הטעם במצב ניתוק. הם מחכים, כדי שמשהו יקרה והם יגיעו לעבודה, או הביתה. בדרך הם יורדים או עולים, ברגל, במדרגות נעות, במעלית, הולכים ברחובות, מחליפים אמצעי תחבורה, אבל הם לא שם. הגוף שלהם הוא חלק מהמכונה הגדולה שנקראת תחבורה ציבורית, והראש שלהם הרחק, במקום בטוח יותר.
4.
בשבוע הראשון בעבודה הייתי במשימה: למצוא את הדרך שלי. בינתיים, כל מה שאני יודעת הוא: Getting No Air Is a Strong Motivation to Stand-Up in the Pool.