1

בגדול, אני לא מאמינה למבוגרים. אני יודעת שאני כבר מזמן במבוגרים, ואני אפילו לוקחת עליי את האחריות הכרוכה בכך בגבורה גדולה (כן, מגיע לי פרס על זה), אבל אני עדיין לא מאמינה להם. במיוחד לא כשהם מדברים על ילדים. רובם, כשהם מדברים על ילדים, ולמרות כל גישת הילד-הוא-המלך של עשרות השנים האחרונות, פשוט מטייחים דברים. ובגלל זה, ממש לא האמנתי להם כשהם אמרו שילדים לומדים שפות בקלות. צ'יק צ'אק, את לא תשימי לב והוא ילמד צרפתית. הוא ידבר יותר מהר ממך. כמה חודשים וזה עובר.

2

כמה לב מדבר בעברית?

באחד מהמבצעים הנועזים שלו, כשהוא הלך על החלק התחתון של הגדר, שנמצא בגובה חמישה סנטימטר מהרצפה, והביט למטה בפחד אבל המשיך בגבורה עד סוף הגדר, אמרתי לנדב: הוא כזה בן.

לב: מה אמרת שם?

אני: כלום

לב: סליחה, אימא, חשבתי שאת מדברת עליי. לא שמתי לב שאת מדברת לאבא.

3

אני יודעת למה הם עושים את זה. זה כמו החופשת לידה. הם אומרים את זה כי הם צריכים להגיד משהו, כי הם לא יכולים פשוט לשתוק. בחופשת לידה, את מטורפת מהורמונים, דואגת לצרכיו של יצור תובעני במיוחד, שלא מדבר איתך (או בכלל), מסתובבת בבית בלי חזיה, או בחוץ בחזיה עם מגיני פטמות, לא מבינה איך זה קרה שנתלשת מהעולם הרגיל והמוכר שלך, עם כל הדברים שפעם מזמן עשית, לטובת כוכב הלכת אימהות, שבו אין יום ואין לילה, רק קקי גב נוזלי וגזים. אין להם איך לנחם אותך, כי אין איך לנחם, זה מעבר שאת צריכה לעשות בעצמך עם עצמך, אז הם אומרים לך: יום אחד את תשכחי שזה היה. זה עובר צ'יק צ'אק.

4

הדבר שהכי הפחיד אותי זה במעבר לצרפת (מלבד עניינים רפואיים אצל הנשארים בארץ) הוא שלב יהפוך למפלצת. דמיינתי את זה עשרות פעמים: אני ולב חוזרים מהגן, אחרי שהוא היה במקום שבו הוא לא יכול לדבר במשך שמונה שעות, והוא ירצה משהו אווילי של ילדים בני שתיים וחצי: שאני אתן לו לטפס על עמוד החשמל, או שאני אסביר לו בדיוק בדיוק מה זה מים, או שאני ארשה לו לבדוק בעצמו ובנחת ממה עשויים מעברי חצייה. ואני אתעקש שלא. ואז, הכעס, התסכול, הדממה הכפויה ישלימו את הטרנפורמציה: ברחוב רחב ושקט כמו באירופה, בינות אנשים שאומרים פרדון ומוסיפים אקסקיוז מוא ומתבלים בחיוך מתנצל אם הם בטעות עושים צעד לא מודע למרחב הפרטי שלך, לב יתחיל לצרוח: לא! לא! אני רוצה! אבל אני רוצה! ואף יגדיל לעשות וישתטח על הרצפה כמיטב המסורת של קומדיות מהסוג הזה, והפנים שלו יהפכו אדומים, והלשון שלו תגדל ותגדל והצרחה שלו תתחזק ותתחזק ואני אצפה בו הופך למפלצת.

5

כמה לב מדבר צרפתית?

1. פומפייר – הוא מתכוון לכבאי.

2. רוז' – אדום

3. ג'ון – צהוב

4. בלו – כחול

5. פוליס

6

ואז זה קרה בפעם הראשונה כשהיינו לבד. לב רצה משהו. לא זוכרת מה, אבל בטח לבדוק מה קורה כששוכבים על הכביש, או אולי את השוקולד העשירי שלו או משהו, ואני אמרתי לא. והתעקשתי. והוא רץ רחוק ממני, בוכה, וצרח עליי: אל תבואי לפה! אני לא הולך איתך! אני לא הולך איתך בכלל! ופשוט שאג שם ברחוב האירופאי הרחב והשקט שאגות בלי מלים.

ואם הוא היה ילד אחר, הוא היה מפלצת. אבל הוא היה הילד שלי. כועס. מתוסכל. קצת מצחיק, אם לומר את האמת. מעצבן ממש. אבל אהוב. והתיישבתי על המדרכה ואמרתי לו: אני אחכה לך עד שתגמור לכעוס. וישבנו שם רחוקים אחד מהשנייה די הרבה דקות, בזמן שהוא נרגע ואני נרגעתי ויכולנו לחזור הביתה. וזה היה אחד מהרגעים שבם קיבלתי אישור מהממשלה של כוכב הלכת אימהות שאני בסדר. וזה היה, למרות הפחד, רגע משמח, שאם לא הייתי שמה לב היה נבלע בעיסת הצ'יק צ'אק שלהם.

(שאחריו באו כמה וכמה רגעים מפלצתיים פחות סיפוריים)

7

.אז בינתיים עברנו לשפה שלישית, שהוא ממציא.

 

1.

זה כל מה שרציתי. קפה במקום חדש. בגט מונח על צלחת יפה. חמאה טעימה שמוגשת עם סכין למריחה. וגם את מה שלא רואים: הדרך לבית קפה על האופניים שלי, שעליהם יש מושב ללב, שנוסע אתי תמיד, גם בלי לב. ופעמוני הכנסייה, עכשיו מצלצלים 11. ורחובות עם אנשים שעסוקים בענייניהם, אפילו שברחוב הזה (ובעיר הזאת) נדמה שענייניהם תמיד סובבים סביב קניות. אפשר להניח שמחוץ לרחוב הזה יש להם גם עניינים אחרים. ואותי, מסתכלת. זה לא הרבה, אבל זה מה שרציתי.

2.

"כשגרים בחו"ל, אז כל פעם שיוצאים מהעבודה נמצאים בחו"ל"
הדס לנדב

בכל החודשים שבהם רקחנו את המעבר הזמני הזה זה היה המשפט שדחף אותנו קדימה. תארו לכם, לצאת מהעבודה, הדבר הכי מונוטוני ושגרתי בעולם, ולהיות בחו"ל, להיכנס לתוך ג'ימבורי מלא כדורים צבעוניים למבוגרים. איך אפשר בכלל לסרב לזה? אזה דברים רעים יכולים לקרות בג'ימבורי הזה? בכל החודשים האלו לא הצלחתי לחשוב על דבר רע אחד שיכול לקרות. ידעתי על הבדידות, ועל הזרות, ועל איבוד רשת התמיכה. ידעתי את כל זה, וזה לא השתווה אפילו קצת לאפשרות של לצאת מהבית ולהיכנס לג'ימבורי.

3.

אבל לא חשבתי על זה: ))<>((

מה זה? זה אמוטיקון שאומר: לחרבן מכאן עד לשם, ובחזרה, לנצח. (pooping back and forth, forever).

זה מתוך הסרט "אני אתה וכל השאר", שבו רובי ילד בן 6, מצ'וטט (זה חוקי עוד להגיד את המילה הזאת?) עם אישה מבוגרת באינטרנט ושולח לה את האמוטיקון הזה. היא לא בקיאה בעולם המונחים של ילדים בני 6, באותה מידה שרובי לא בקיא בעולם המונחים שלה. וכך יוצא שרובי קובע איתה פגישה בפארק, ושניהם נמצאים בחוסר אוריינטציה מוחלט אחד כלפי השני. שניהם מגיעים, ובגלל שזה סרט של מירנדה ג'ולי ולא של HBO, היא לא רוצחת אותו ומחביאה את גופתו, וגם אין שום מוזיקה דרמטית בזמן שהיא מנסה למכור אותו לרשת של עברייני מין. היא עושה את מה שאישה נורמלית הייתה עושה: היא נותנת לו נשיקה על הלחי ושולחת אותו הביתה, כדי שהיא תוכל ללכת הביתה ולהרהר בחייה עד כה.

אז אנחנו רובי. כל הזמן. אנחנו עיוורים וחירשים וסומים באפילה לגבי רשת המסמנים שנפרשת לפנינו. חלק אנחנו כמובן יודעים, כי לא באנו עכשיו מבקתה בהרי תימן, אבל כל מה שהוא מעבר למה שתיירים עושים, דורש הסתגלות. ודורש הבנה. ודורש כיאורוגרפיה חדשה שתאפשר לנו להשתלב בכיאורוגרפיה הכללית של העיר. ומי בכלל רוצה להיות רובי בגיל 40? לא בשביל זה עברתי כבר את כל שנות העשרים המייסרות, כדי להגיע למקום שבו הכל ברור לי כבר?

למשל? למשל בתי הקפה. באיזור 11:30 בצהריים המלצרים מתחילים להניח על חלק מהשולחנות מפות נייר, סכו"ם וכוסות. זה הסימן שהגיעה השעה לאכול צהריים. כי יש שעות, גבירותיי ורבותי, לא כל אחד פה עושה מה שבא לו. בשולחנות האלו לא שותים קפה. כי עכשיו צהריים, כאמור. אתם מוזמנים לאכול את מנת היום. או לבחור מנה אחרת מתפריט האוכל. אבל קפה תשתו בבקשה במקום אחר. אותו דבר אבל הפוך קורה אחרי צהריים. מפות הנייר מוכנסות, מקופלות, וממתינות לתורן ביום הבא. והשולחנות חוזרים להיות שולחנות טובים לשתייה. עכשיו אפשר גם אלכוהול.

אחרי שמבינים את זה, קל מאד להשתלב בזה, אבל דרוש הרגע הזו שבו מישהו מפענח לך את הסימן: ))<>((.

4.

וכך יוצא שהמשפט "כשאתה גר בחו"ל, בכל פעם שאתה יוצא מהעבודה אתה בחו"ל" מקבל משמעויות חדשות. בחוץ זה לא רק ג'ימבורי עם כדורים צבעוניים מונעי נפילות, אלא גם אולפן ללימוד שפה, משרד של רשות ממשלתית עתיר בירוקרטיה (מתים על הטפסים המצחיקים שלהם), מסיבת פופ אפ במקום שבו את לא יודעת עדיין איפה השירותים וגם קניון. זה משמח, אבל גם הרפתקני וחקרני ומעייף.

5.

וכל זה גורם לי כל הזמן לחשוב על הקומיקס הזה שאורי שם בפייסבוק שלו:

שבעיקרון אומר: די כבר עם הדרישה הזו לאושר. זה הכי לא סביר. במקום, תנסי לחיות.

ואני חיה, לעזאזל. לגמרי חיה!

1

הייתי לקראת סוף הריצה של אותו בוקר כשהבנתי את זה. הזריחה בדיוק התחילה, ואני הייתי עם הגב לים ועם הפנים לנמל, בירידה. מולי היו הרבה יאכטות מטורפות וספינות מטען גדולות, משמאלי הר עם טירה ופארק ומימיני שמיים שעברו מכחול עמוק של סוף הלילה לוורוד של תחילת היום. לקראת סוף הריצה כל האנשים שרצים בטיילת מקבלים את אותה זווית של הרגליים, כאילו שלא חשוב איזה מרחק הם יעברו, כל עוד הרגליים שלהם ימשיכו לזוז, זה נחשב שהם הצליחו. זה כנראה נכון. אבל רציתי לבדוק איזו תחושה פנימית שהייתה לי, שאם רק ארחיב את הצעדים שלי, אם רק המרווחים בין כפות הרגליים שלי יגדלו, אוכל לרוץ למרחק, אוכל ממש להתעופף.

2

כן, אני רצה. קצת. כמה דקות בכל פעם. ואז קצת הולכת. ואז ממשיכה לרוץ. הכל על פי הוראות שנאמרות לי מהאוזניות, בידי איש שמעולם לא פגשתי, וגם לא באמת קיים, אבל אני בטוחה שהוא היה קוורטרבק ושיש לו שיער בלונדיני, והוא גדול ושרירי וכל מה שאני שונאת בגברים, ושהייתי פשוט מתעבת אותו, לו הייתי פוגשת אותו. אבל הטיילת כל כך יפה ורחבת ידיים ומזמינה, והמאמץ הקטן שאני עושה כל כך מרחיב את הלב, שאני רצה. מתישהו אכתוב על זה בהרחבה.

3

ואז הבנתי: אני כן חולמת על תעופה. הרבה שנים זה הטריד אותי, לא כמו האם אני שמנה או האם אני חברותית וטובת לב, אבל הטריד אותי שאנשים אחרים חולמים על לעוף ואני לא. זה הרגיש לי צר, ומדוכא, וכלוא ואני מחזיקה מעצמי מלאת דימיון. ובאותה שנייה, הבנתי שאני עפתי בחלום מיליון פעמים. זו לא תעופה באוויר כמו סופרמן, עם הידיים פרושות לצדדים והמבט מרחף, גבוה מעל הבניינים. לא. זה יותר כמו קפיצה שלעולם אינה נגמרת. היא תמיד מתרחשת בתוך מקום סגור, הרבה פעמים במורד מדרגות. בחלום אני קופצת גבוה, ואז מושיטה עוד רגל קדימה ובמקום לנחות, ולעשות את כל העניין עם כיפוף הברכיים וקליטת הזעזוע של משקל הגוף, אני פשוט ממשיכה לעוד קפיצה ועוד קפיצה, בלי לגעת בקרקע באמצע. ובחלום זה מרגיש כל כך אפשרי, שלרגע לא חשבתי על זה. אף פעם לא התעוררתי בהשתוממות או הרגשתי צורך לדבר על זה. פשוט איכשהו, בגוף שלי, אני ידעתי שאני יכולה לעוף. עד אתמול ידעתי שאני יכולה, במקרה הצורך. זה היה כמו משנה צבע בטאקי. אתה לא משתמש בו עד שאתה חייב.

4

זה תמיד הזכיר לי גראנד ז'טה, שזה צעד בבאלט. הרבה פעמים זה בא בסוף: שסה, פה-דה-בורה, גראד ז'טה. או ככה:

כל המילים האלו הן בצרפתית ואני מכירה אותן בלב, מהילדות שלי, מלאת הבאלט. וככל שאני מתקדמת בלימודי הצרפתית שלי אני מבינה שהן מילים אמיתיות, לא של באלט, אל של השפה, ואני פוגשת אותן ככה פתאום, באמצע שיעור על ההטייה המשונה של הקבוצה השנייה של הפעלים, לא משנה. ופתאום המורה אומרת טומבה, ואני יודעת מה זה! אני יודעת כמו שאני יודעת מילה בעברית!

הפעם האחרונה הייתה סוטנו (soutenu).

בבאלט זה הרגע הזה ליד הבר, שאת אוספת את כל כולך, עולה על כריות האצבעות לרלווה, ואז מסתובבת לצד השני של הבר, וממשיכה את התרגיל בצד השני. זה רגע של עצירת נשימה, של הכנסת הבטן, של כיווץ עצמי. ופתאום גיליתי בשיעור האחרון, שזו גם המילה למשלב שפה רשמי. כמו לחנוט את עצמך בחליפה ועניבה. איזו התאמה מושלמת!

5

פתאום אני נזכרת שיש סיפור כזה של סופר צ'כי שמוטי המליץ לי עליו. צ'אפק? על האיש שקפץ גבוה? והיה משהו עם משטרה?

6

אז גראנד ז'טה, אבל בלי לנחות, וגבוה באוויר, כמו רקדנים מקצועיים. והייתי בטוחה שאני יכולה. ולא ידעתי שאני בטוחה. וגם לא ידעתי שאני לא יכולה. וברגע אחד הכל התגלה לי. ולא ידעתי אם לשמוח על זה שגם לי יש אופק ודימיון או להתאכזב שאיבדתי את משנה הצבע שלי. בכל זאת, יכול היה להיות שימושי.