ביום שני אחרי צהריים הגננת אמרה: הוא לא אכל כלום. שמרתי לו אפילו את האוכל לאחרי השינה. כלום הוא לא אכל. רק עוגה. הוא עצמו, נשוא המשפט, דווקא נראה בסדר. אז הודיתי לה והלכנו לעיסוקינו. הם לא נמשכו זמן רב.
חצי שעה אחר כך הופיעו הסימנים הרגילים. עייפות. יללות. שיעולים קטנים. שום דבר דרמטי. סימנים שאחריהם מגיעות: עיניים בורקות, לחיים אדומות, נזלת. נו, צריך להתכונן ליום יומיים שלושה של מחלה.
3
במציאות הלכתי עם ילד על הידיים, בניסיון למצוא איזו חנות שהבטחתי לו – דבר ראשון במחלה מת זמנית הצד במוח שאחראי על היכולת לספוג אכזבות, קטנות כגדולות – אבל בראש ניסיתי לארגן: אני אשאר איתו מחר, ואז… זהו, בעצם. אין סבתא עדה. אין סבתא גילה. נדב בלימודים בשבוע סופר עמוס.
בישראל היינו ממש מפונקים: כל סופשבוע שני היה לנו לילה אחד לעצמנו. וכל פעם שאנחנו רצינו או שסבא וסבתא השניים רצו, הם פשוט באו לשעות של כיף עם הנכד. והייתה גם דודה אחת במרחק שיחת טלפון. ובין כל המבוגרים האלו מצאנו כל מה שהיינו צריכים, אחרי מה שהעבודה שלי – גמישה עד מאד – איפשרה לנו. כולל סופי שבוע בחו"ל. כולל מחלות הגן הראשונות. כולל אימא צריכה זמן לברוח. כולל אבא צריך זמן ללמוד. כולל אימא ואבא צריכים זמן לתכנן חיים במקום אחר. כולל אימא מתחילה להיות מורה והיא צריכה זמן לבכות בשקט. כולל סבתא מתגעגעת אפילו שביקרה רק השבוע. כולל אימא ואבא חייבים חייבים חייבים ג'ין טוניק. כולל סבא חייב להרגיש את הנכד על הכתפיים. כולל.
אין. יש אותי.
4
בבית הזה אני הסטנדרט. אבל אם נגיד עושים השוואה בין בתים, סטייל OECD נגיד, בית שרון מרדכי יגיע למקומות נמוכים בקטגוריית יחס אימהי לחולה. אני גרועה במחלות. אין לי כח ליללות האלה. הרחמים שלי עליו נגמרים אחרי שעתיים. רוב הפעמים אני חושבת שמדובר בהתפנקות בלתי נשלטת. בסדר, חום. וקצת שיעול. כולנו היינו שם ועברנו את זה. כנראה שגם אתה. יאללה, תישאר בבית, אני לא אומרת. אביא לך ממתקים, אין בעיה. אפילו אקריא לך סיפורים כמה שאתה רוצה, כי גם ככה שנינו קבורים בבית ואין לנו מה לעשות. אבל די עם לשבת בסלון ולצוות עליי בקצב של ציווי לחמש דקות כאילו עוד שנייה אתה מת. די להידבק אליי כאילו הבריאות שלך נמצאת בתוך העור שלי. הלו. אנחנו צריכים להיות ביחד כל היום, אז תתנהג בתבונה, כן? תפזר את הדרישות ככה שיישאר לך למי לפזר אותן.
החְנֵקָה שמחלה של ילד מייצרת אצל אימא שלו היא בלתי נגמרת. בטח שילדים זוכרים את כף היד הקרירה על המצח. אבל אימהות זוכרות מצח חם שמאותת להם להתמסר כאן ועכשיו. אני חושבת שאפשר להגיד כאן משהו על פמיניזם ואימהוּת, אבל למה?
5
אני יודעת איך זה נראה מהצד השני. גם אני הייתי ילדה. גם אני אהבתי להיות חולה. אני זוכרת ספה מהבית הקודם, ב-7010. אני זוכרת מטבעות שוקולד. אני זוכרת את אימא שלי מרחפת סביב המטבח. אני זוכרת את אבא שלי מצמיד לי נשיקה ללחי כדי לבדוק בדיוק בדיוק כמה חום היה לי (ואת ריקוד הניצחון הקטן שלו כשבכל זאת היו בודקים לי חום עם המדחום והתברר שהוא צדק על הנקודה). אני זוכרת המון טלוויזיה. שניים אוחזין. מרקו. הכל.
בעצם, דניאלה לונדון דקל כבר כתבה על זה יפה. אני לא חושבת שאהבתי את זה כמוה, וגם אף פעם לא התחריתי באבא שלי על תשומת הלב של אימא שלי, אבל כתבה יפה:
6
אז היה אותי. ומזל שהייתה גם את עינת נתן. היא אמרה לי: עזבי הכל. עכשיו את מבריאה את הילד שלך. עזבי גם את כל החוקים. פשוט תני לו הכל. תעופי על זה.
לצד עינת נתן, בצד שלי של הספה, שמתי: קינדל עם הרבה ספרים, את כל הסבלנות שלי שהצלחתי לגייס. שמתי בריפיט במוזיקה הפנימית שלי את הפתגם האוסטרלי המקסים ששמעתי לא מזמן: Take a spoonful of concrete & harden the fuck up. הרשיתי לעצמי את כל הרחמים העצמיים שבעולם. וליתר ביטחון הוספתי גם קערה גדושה ומגודשה של: "יום יום שעה שעה".
ואז עפתי על זה. פשוט שמתי לולאה אינסופית של מלך האריות / זאק וקוואק / סמי הכבאי, והשתדלתי לחיות לצידם ולצד ערימות של קערות עם תפוחים מותחלים, גבעות טישיו מקומט ואריזות פתוחות של סוכריות – אלו שאחרי הסירופ שיעול, אלו שאחרי האקמולי, אלו שסתם כי בא, ואלו כי צריך משהו אחרי התפוח.
7
שלושה ימים תמימים. לב בריא לגמרי. גם אני כבר התאוששתי.
הרגש שאני הכי אוהבת בעולם, אני חושבת, הוא התרגשות. התרגשות היא רגש מתעתע, כי לרוב הוא לא מחזיק מעמד הרבה זמן, הוא יכול לארוך עפעוף של עין. אפשר לבלבל התרגשות עם הרבה דברים, אבל בשבילי התרגשות היא הרגע הזה שבו את כל כולך ציפייה טובה. בשנייה אחת, אם רגע אחד לא שמים לב למחשבות, התרגשות יכולה להפוך לחרדה או מתח. והתרגשות גם יכולה להיות דרך להסוות גאווה, או להיות איזה רגש-בת של אהבה.
אפשר להבדיל בין כל הרגשות האלו אם חושבים על הזמן בו הם מתקיימים. חרדה ומתח, למשל, מתקיימים בדרך שבין ההווה לעתיד. את נמצאת בדרך, נגיד מול האתר שבו רואים כמה כרטיסים קנו כבר ל-12 דקות הקרוב, ואת רואה שהאולם מלא 80%. לכאורה, את מתרגשת, כי 80% כבר קנו כרטיסים וזה אומר שכיסית את העלויות ושהרבה אנשים מתעניינים במה שיש למרצים ולך להציע. אבל בעצם את בחרדה, כי יש עוד 20% של כרטיסים למכור. ואת לא חושבת על הרגע הזה שבו את נמצאת, אלא את כל כולך ברגע הזה, שבו יתחיל הערב, ואת תפני מבט לאחור כדי לקבל רושם כללי על האולם, ותראי שיש הרבה מקומות ריקים. אז את מותחת את הנפש שלך בין עכשיו למתישהו.
גאווה, לעומת זאת, מתקיימת בין ההווה לעבר. למשל, איש פקיסטני (משם גם התמונה של הפוסט) בא למטבח שלך כדי להכין צ'יקן קארי מושלם (שורף את הסיר, אבל לא נדבר על זה עכשיו). איתו באים איש יפני, מומחה של ארגונים לא-ממשלתיים לסחר הוגן בקפה, ומביא איתו את הקפה הכי טעים שהוא שתה אי פעם, מתאילנד. איתם באה אישה קוריאנית, שמרוב שהפנים שלה קוריאניים אין לי שום דרך לקרוא את הבעות הפנים שלה, וכל פעם שהיא אומרת משהו ציני או סרקסטי היא קורעת אותי מצחוק, כי היא נראית בדיוק אותו דבר כמו כשהיא אומרת משהו רציני או עצוב (בסדר, היא גם ממש חכמה וממש מתוזמנת, ככה שהיא לא אומרת הרבה, אבל אומרת המון). ואיתם באה גם אחת אוקראינית, שטרחה ועשתה קרמבל תפוחים עם דבש, כי היא ידעה שלב יאכל ממנו ולא רצתה שהוא יאכל סוכר לבן (זה לא הפריע לה להביא לו חבילת סוכריות רגילות לגמרי. אבל לא נדבר על זה עכשיו). בתוך כל האנשים האלו, שמדברים אנגלית טובה מאד וצרפתית ברמות משתנות ומילה אחת בעברית (יאללה. נדב לימד אותם יאללה), לב מסתובב בחופשיות, מבין כנראה את הצרפתית שלהם אבל לא אומר מילה, מראה להם את החדר שלו, אוכל ארוחת ערב, מביא את המשחקים שלו לסלון בזמן שכל המבוגרים מדברים בנחת, ואפילו הולך לישון בזמן סביר, בלי לעשות פרצופים בכלל. ואז ב-12 בלילה בערך, כשכולם בדרך לדלת, אחרי ארוחת ערב, וקינוח, וצלחת גבינות ופירות כמו צרפתים, ועוד וויסקי, ויין ואפילו יין קינוח (הכי למתקדמים שלי אי פעם מבחינת אלכוהול), את עוברת ליד ערימת הצעצועים שלב השאיר בסלון, והלב שלך מתרחב ככה שתיכף אי אפשר להכיל אותו בתוך הגוף. ואפשר לחשוב שאת מתרגשת, אבל בעצם את נמצאת בין עכשיו (כולה ערימת צעצועים בסלון. יש לך כאלו כל יום. בערימות, כמו שאומרים) למה שכבר היה (בואו נגיד שהעבר כלל שיחה עם פקיסטני מוסלמי מהנדס על למה הוא מתבייש לדבר עם בחורות על פורנו), ומה שאת מרגישה הוא גאווה.
אבל התרגשות היא הרגע הזה שבו את נמצאת בהווה, וההווה עצמו משמח אותך. הציפייה למשהו (בניגוד לדבר עצמו). העננים בדיוק באותו רגע. התחושה בעקבות משפט של לב או נדב. איזו כותרת שאת יכולה להקליד מעל הרגע הזה שעכשיו. ובשנה האחרונה, החל מההכנות לנסיעה ועד עכשיו, היו לי המון המון המון רגשי התרגשות.
2
מחר אני בת 39. וגיל 39, אני יודעת עוד מאז שיונתן גפן היה בן 39 (זה עוד היה בתקופה שהוא היה אדיוט מקובל, ולא אנכרוניסט עם שין ילדותית כמו היום), הוא הגיל המגעיל. אבל אני אוהבת ימי הולדת ואוהבת לגדול וגיל 39 שלי הולך להיות מלא בהתרגשויות. אני יודעת את זה, כי בגיל 38 קרה לי דבר: העולם שלי נפתח. כשהעולם נפתח יש הרבה כאבי גדילה, כמו בגיל ההתבגרות וכמו בשנות העשרים, אבל כאבי גדילה מביאים לגדילה וגדילה מביאה לוואו, מי יודע למה היא תביא.
3
למשל, הדרך באוטובוס לאקס אן פרובנס. הייתי לבד, בדרכי לסופשבוע של כתיבה בפרובנס. בבית היו שני אנשים שאני אוהבת. אחד מהם נתן לי חיבוק ואמר לי: אנחנו הולכים לסופשבוע של בנים, אימא! והשני נתן לי חיבוק ואמר לי: תשכחי מהכל. לכי לכתוב. הנסיעה ארכה שעתיים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני בדרך לאקס אן פרובנס, הנוף מהחלון מתחיל להיות יפה. אני בדרך לאקס אן פרובנס, אני הולכת לכתוב. אני בדרך לאקס אן פרובנס, אני מטיילת לבד באירופה. אני בדרך לאקס אן פרובנס, אני סופרת אמיתית. אני בדרך לאקס אן פרובנס.
או למשל, שבוע שעבר ישבתי עם לב בבית קפה. ישבנו שנינו על כיסאות בר גבוהים. לב אכל עוגיית M&M בגודל של הראש שלו. אני שתיתי קפה. בחוץ היה קור כלבים. מצאתי עיתון בצרפתית בקפה. איזה ירחון זבל שמפרט את אירועי התרבות והספורט באיזור ניס בזמן הקרוב. ועברנו עמוד עמוד, וקראנו מה יש בו, ולב אמר דברים מצחיקים וחכמים. ואנחנו בילינו לנו שעה (!!!!!!) בנחת בבית קפה. (נגיד הסימני קריאה הם גאווה. אבל השמחה הפשוטה של לבלות זמן איכות עם ילד בן 3, בלי שאף אחד ירגיש שהוא מקריב למען השני, היא יכולה להיות התרגשות).
או למשל, כל מיני פעמים ראשונות: הפעם הראשונה שהצלחתי לדבר בצרפתית לגמרי עם הספרן והוא הבין אותי ואני הבנתי אותו, ואף החלפנו דברים בבדיחות דעת והבנתי את הבדיחה (לא עניתי. אל תגזימו, רק חייכתי), או הפעם הראשונה שיצאנו לבר לבד, או הפעם הראשונה שהיה קר בחוץ ואני הייתי לבושה היטב בלי להיראות כמו דובון, או הפעם הראשונה שקניתי לנו פרחים הביתה.
הרגע הזה שבו את עומדת מול נוף יפה ולא יודעת מה לעשות איתו. כלומר, את עומדת שם ומביטה וסופגת את היופי. אחר כך את מחפשת ספסל ויושבת עליו. ואת דואגת גם לקפה וסיגריה, ומביטה. הנוף עדיין יפה, אבל המחשבות שלך מתחילות לנדוד, וכשהן מתחילות לנדוד, הן מביאות איתן נופים אחרים וגם טרדות, מצוקות, כעסים. והנוף היפה נטמע בדברים אחרים, הולך ומחוויר. אבל את מתעקשת כי את רוצה להישאר בתוך הנוף היפה, וזה לא משנה אם הוא נמצא חמש דקות הליכה מהבית שלך או חמש שעות טיסה. את רוצה להישאר בו. אז את מנערת מהראש שלך את המחשבות, לפעמים ממש פיזית מנערת את הראש כדי שהמחשבות ייצאו. ואת מכריחה את עצמך להמשיך לשבת על הספסל, אבל אז דברים קורים בגוף שלך: מגרד לך, חם לך, קר לך, את צריכה להשתין, הספסל קשה מדי, או נמוך מדי, או פתאום את רואה שיש עמוד שמסתיר לך חלק מהנוף. דברים מתעקשים איתך לחזור מהנוף אל החיים.
או שאת יכולה לרוץ. יום אחד בחרתי לרוץ.
2
אני יודעת שמורקמי כתב ספר מושלם על ריצה, שנדב כבר שבועיים שקוע בו, ומחייך אליי חיוכים יודעי-כל שפירושם: אני יודע כמה את תמותי על הספר הזה. אבל אני לא מתכוונת לקרוא אותו עד שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה על ריצה, כי אני לא מתכוונת להתחרות במורקמי. לא הגעתי לרמת היהירות הזאת.
3
ובכלל ריצה זה לא לבחורות עם ציצים גדולים, ככה חשבתי כל החיים. ברור שבחורות יכולות לרוץ, אני לא עד כדי כך שובניסטית. אבל בחורות אחרות, שהציצים שלהם לא זזים עם כל צעד. בחורות רזות, שלא נראות כאילו הן שאלו את בגדי הספורט שלהן ממישהי שרצה. בחורות שמרשות שיראו אותן ברחוב עם פנים סמוקות או חיוורות ממאמץ, בחורות שיודעות להתגבר על מכשולי הגוף ולהתמיד במאמץ למרות הפיתוי פשוט להפסיק וללכת. לא אני.
בסוף צד אחד של הריצה, ממש לפני שמסתובבים הביתה, מגיעים לנמל (צילום: נדב)
4
אחד מרגעי השיא שלי בתיכון היה בבגרות בספורט. באותן שנים הייתי רקדנית בלט. רקדתי כמה שעות בכל יום והיו לי שרירי בטן רציניים. בבגרות בספורט הייתי צריכה לעשות אלוהים זוכר כמה כפיפות בטן. נראה לי 30. והיו לי שתי דקות בשביל זה. נניח. ועשיתי את שלושים כפיפות הבטן בלי בכלל להרגיש, ונותרה לי דקה וחצי. ועצרתי. והמורה שלי לספורט, שהיה חבר של ההורים שלי והכיר אותי מאז שהייתי ככה קטנה, כרע מולי, בגובה הראש שלי, וטפח על הרצפה בייאוש, ואמר לי: יש לך עוד דקה וחצי, תמשיכי. ואני אמרתי לו: אבל אני צריכה 30 בשביל לעבור, נכון? והוא אמר לי: כן, אבל יש לך עוד דקה וחצי! ואני אמרתי לו: אבל עשיתי שלושים. והוא המשיך לטפוח על הרצפה, ולהגיד לי: אבל תמשיכי, ואני אמרתי לו: לא. והוא הלך והתכעס, הלך והגביר את קצב הטפיחות. ואני המשכתי בסירוב להמשיך. רגע מושלם של מרד נעורים. היו צריכים לצלם אותנו, בחיי.
אלו היו היחסים היחידים שהכרתי עם ריצה. אם מישהו מכריח אותך לעשות ספורט שאתה לא אוהב, אתה צריך לעשות את המינימום האפשרי וללכת הביתה לעשות דברים שאתה אוהב.
5
אבל אז עמדתי מול הנוף המושלם הזה שהוא הים בניס. ולא היה לי מה לעשות איתו, והשעה הייתה שבע ומשהו בבוקר, וידעתי שאם אני חוזרת הביתה, אני נכנסת ישר למאבקי ההתלבשות, להתבכיינויות של אני-לא-רוצה-ללכת-לגן, ישר להכנת סנדוויץ' לי וסנדוויץ' לו, ישר לחנק של מטלות ורצונות סותרים. ומולי הייתה פאקינג הריביירה הצרפתית, בצבעי כחול-כתום-ורוד-סגול בלתי אפשריים, עם גלים שנשברים באופן מושלם על האבנים בחוף, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ובכלל לא הייתי בבגדי ספורט, כי אני סתם יצאתי רגע מהבית כדי לעשות סיבוב ולהירגע, אז הלכתי. הלכתי. והלכתי. והלכתי. וככל שהלכתי, הנשימה שלי, במקום להכביד עצמה, הפכה קלה יותר, רגועה יותר, מאוחדת יותר עם הנוף, וככל שהמשכתי ללכת, השמש עלתה למקום גבוה יותר בשמיים, ושינתה את הצבעים של הכל. ואני חזרתי הביתה שמחה וטובת לב.
באותו ערב הורדתי לטלפון אפליקציה שמאמנת אנשים כמוני לרוץ מייל. שלוש פעמים בשבוע, טוענת האפליקציה, צריך לרוץ, כדי שבתוך ארבעה שבועות תוכלי לרוץ מייל. זה נראה לי כמו מדע בדיוני, אבל חשבתי לעצמי: בשביל הנוף הזה, אני מוכנה לנסות.
6
וברור שים הוא לא רק נוף. הים הוא תמיד גם המקום הזה שהעיר נגמרת. לא בדיוק מתחיל שם הטבע הפרוע, זה לא איזה ג'ונגל סימבולי בספרים, אבל אז זה כן מקום שבו ההתנהגות היא חופשית יותר. בברזיל, נגיד, כולם ישר מתפשטים לגמרי. נשארים עם המינימום שבמינימום ופשוט רובצים שם. באילת שלי, הים הוא מרחב הנעורים המושלם, המקום שבו קורים הדברים שלא מספרים עליהן להורים. תל-אביב מתכחשת לים שלה, עם הגב לים וכל זה, אבל אפילו שם, בים מותר סתם לשתות בירה אפילו בשעות היום. בצרפת זה לא ככה: התרבות פה, עד כמה שאני מבינה אותה, חזקה, היא לא מוותרת לטבע בכזאת קלות. אבל בכל זאת, הטיילת היא מקום שבו הסדר הוא לא כפייתי, כמו שבשאר המקומות בניס, שבה כל קפה וכל מכולת וכל חנות בגדים יצאו עכשיו ממגזין. לפחות בשעות הבוקר המוקדמות יש שם הומלסים, ושיכורים, ואנשים שמרשים לשיער שלהם להתפרע, וכל מיני קבוצות שעושות יוגה או מדיטציה או קונג פו, ויש את הים, שכל בוקר נראה אחרת, בהתאם לטמפרטורה ולרוח ולמזג שלו עצמו. ופרימת הגבולות הזאת חיונית לי.
ובשבילי, הגבולות מטשטשים עוד יותר כי אני רצה בלי משקפיים. אני לא ממש עיוורת בלי משקפיים, יש לי מספר יחסית נמוך, אבל בשעות הספק חשיכה שאני רצה בהן, ביחד עם המאמץ הפיזי שאני בכל זאת עושה, אני רצה בתוך אבסטרקט, חוצה את הגשר של מונק ב"צעקה", רק בקטע טוב. אני רואה את הים, ואת הגלים, ואת הפסלים הכעורים שמישהו טרח להציב בטיילת, ואת הקרוסלה מאירה באלף נורות ציורים שמישהו צייר ממש מזמן, אבל אני לא יודעת לאמוד נכון את המרחק לחפצים, ואני לא רואה את האנשים שעוברים מולי, האם זהו איש נחמד? הוא חושקני? הוא משחר לרוע? וככה לפעמים יוצא שאני זאת שמסתובבים אליה בחשש כדי לראות למה מישהי נדבקת אליך ככה, שזה היפוך תפקידים משעשע מהרגיל. ולפעמים מישהו בא לי לא טוב בעיניים הסומות שלי, ורק כשאני מתקרבת אליו אני רואה שהוא כל כך שקוע ב-zone שלו של הריצה, שאין לי מושג מה רציתי ממנו. או הפוך: לפעמים אני מחייכת אל מישהו, חיוך של קולגות, רק כדי לגלות שהוא מחייך אליי חיוך מזמין ודוחה. אלו רק אדוות קטנות מקוטן על פני השטח של השלווה והביטחון שיש בניס, כך שאני מרשה לי לשחק בהן בהנאה גמורה.
בשעות אחר הצהריים, בלי פילטר (צילום: נדב)
7
ויש כמובן את הגוף. אפשר להתעלם מהגוף לאורך זמן, עשיתי את זה הרבה זמן, אבל אני חושבת שמשהו קרה מאז שילדתי בנאדם. השעות של הלידה היו כל כך עוצמתיות, משום שהבנתי שהגוף שלי מסוגל לדברים טובים, והתחושה שאני זוכרת הכי טוב מהלידה, לבד מההקלה על כך שהצרבת סופסוף נגמרה ואני אוכל לאכול קרואסון בלי לשלם אחר כך בצרבת מוגברת, הייתה אומני-פוטנטיות גמורה. אם הצלחתי להוציא בנאדם מהגוף שלי, בנאדם שאני גידלתי בעצמי לבדי, אני יכולה לעשות הכל. לעזאזל, אני האדם הקדמון! ומאז, אני קצת מתגעגעת לאומני-פוטנטיות הזאת (לא ללידה. ללידה אני לא מתגעגעת). ובכל פעם שאני רצה, אני מרגישה חלקיק ממנה, חלקיק של אולי-בכל-זאת-יכולתי-לברוח-מהנאצים-אם-הייתי-חייבת.
8
אבל אי אפשר להתעלם מכל שאנשים שרצים שייכים למחנה אחר ממני. מחנה יאיר לפיד. הם רצים. הם מרוויחים הרבה כסף. יש להם שבתות משפחתיות מופזות שמש. יש להם חברים שהם מארחים בבית החד קומתי שלהם בפרברים. יש להם בגדי ספורט ממותגים. יש להם שעון שסופר להם צעדים ומהירויות. הם מדברים ביניהם שיחות משעממות על כמה קילומטרים הם עושים בכמה דקות. הם משתתפים במרתונים ציבוריים, למען השם, ושמים על עצמם מספר ומצטלמים לפייסבוק. יש לי אחות שרצה, ובטח כמה מהחברים שלי גם עושים משהו כזה, אז אני לא יכולה לשנוא אותם בלב שלם, אבל אם נניח הייתה פורצת מלחמת תרבות אודות ריצה, לא הייתי ברצים. והעובדה שאני רצה שמה אותי איתם באותו מחנה, וזה מזעזע. זה כל כך מזעזע, שבפעמים הראשונות אמרתי לנדב: אני לא ממש רצה. אני הולכת-רצה. והוא אמר לי: בבית הזה לא שופטים אותך על זה שאת רצה. אבל אני שפטתי אותי, ודיברתי איתי על זה חלקים רחבים מזמן הריצה. והפכתי בטיעונים נגד ההשתייכות למחנה, ועניתי לכל מיני מקטרגים דמיוניים את כל התשובות הנכונות. אבל בעצם לא נרגעתי מזה, עד שנזכרתי במסיבות נשים (למה בעצם לא קראו להן מסיבות לסביות?) שאליהן הלכתי בשנות העשרים שלי. לא רציתי להיות שייכת ללסביות יותר משאני רוצה להשתייך למחנה הרצים, זה בטוח. ובכל זאת הלכתי. והסיבה לכך הייתה פשוטה: מין. בדיוק כמו שהסיבה לכך שאני רצה היא פשוטה: להרגיש טוב בגוף שלי. והמחנה שאליו משתייכים האנשים שעושים את אותה פעילות היא רמה אחת מעל זה, רמה תרבותית, שנמצאת מעל הרמה הגופנית. ואם היא נמצאת מעל, אפשר פשוט להתעלם ממנה.
9
השבוע הורדתי אפליקציה חדשה, שלא רק אומרת מתי ללכת ומתי לרוץ, כדי להתקדם במספר הקילומטרים שרצים. באפליקציה החדשה יש אימוני אינטרוולים של ריצה, ואימונים להגברת הקצב של הריצה, ואימונים כדי למצוא את הקצב הנכון בשבילך, ואימונים כדי למצוא את הדרך הנכונה לרוץ וכל מיני דברים למתקדמים כאלו.
ואחרי כל המילים האלו, אני רק רוצה להבטיח שאני נמצאת בשולי המחנה ההוא, המקסימום שלי הוא שלושה קילומטרים.
הרגע הראשון שבו הבנתי אני תיירת בישראל היה כשאבא שלי לקח אותי ואת לב באוטו לבקר חברים. עברנו מתחת לגשר ברחוב המסגר והגחנו איפה שפעם היה המוסך שלי לאופנוע (הוא טוסטוס, למעשה, אבל זו מילה כל כך מכוערת, שאי אפשר להשתמש בה, כמעט כמו קטנוע). המוסך שלי היה מקום תמידי של כישלון בשבילי. בחורות, אפילו קצוצות שיער ועמידות למדי, לא אמורות להגיע למוסכים לאופנוע. ובכל פעם שהגעתי לשם שאלו אותי שאלות שלא ידעתי לענות עליהן. וזו עוד היה החלק הקל. כי את זה פתרתי פשוט ב-לא יודעת, ובכל פעם מלמלתי לעצמי: נראה אותך עונה לי האם במשפט הזה צריך מקף מפריד או מקף מחבר. החלק הקשה באמת היה לצאת מהמוסך. היו שם עשרות אופנועים, ובינם ובין הרחוב הפריד מסדרון ארוך, פתוח לשמיים. כשאנשי המוסך היו מסיימים לתקן את האופנוע שלי, הם היו מעמידים אותו שם, בין עשרות האופנועים המתוקנים והלא-מתוקנים האחרים, ונדרשו כל יכולות התמרון שאין לי, באמת שאין לי, כדי להוציא אותו לרחוב ולנסוע לדרכי. וכך, כל פעם, במשך כמה שנים טובות, הייתי מתחילה לעשות את התמרונים של קדימה ואחורה וימינה ושמאלה, מזיעה, מקללת את היום שבו החלטתי שאני יכולה לעשות הכל לבד, שונאת את עצמי על שאני לא יכולה פשוט להגיד: תוציאו לי את המיו (במוסכים לא אומרים אופנוע. אומרים את שם הדגם. את זה ידעתי כבר) לרחוב בבקשה, ובעיקר מקללת קללות נמרצות את העולם שבו עוד לא המציאו מוסך אופנועים לנשים. שם בטוח לא היו מעמידים אותי בניסיון הזה. אני לא חושבת שאי פעם הצלחתי לעשות את זה לבד. בסופו של דבר מישהו מהעובדים היה מתחיל להבחין בריח הזיעה החמוצה המתפשט ובא להציל אותי.
כשגרתי בישראל, בכל פעם שעברתי ברחוב המסגר, הרגשתי צביטה קלה של כישלון, קצת מעל הלב. צביטה קלה, של כישלון ישן, ובכל זאת צביטה. והפעם, לא. הבטתי לכיוון, מחכה להרגיש את הרגש המוכר, אבל כל מה שיכולתי לחשוב היה: הנה רחוב המסגר.
2
בשאר הזמן הרגשתי, בניגוד לחששות שלי, כמו ישראלית. לא התרגזתי על ישראלים שמדברים בקולי קולות ונדחקים בתור, לא התפעלתי מהשמש (טוב, זה קשור לזה שהיו עשרה ימים ממש ממש ממש גשומים), לא שנאתי את עבודות הרכבת הקלה יותר מששנאתי אותן כשגרתי בתל אביב, ולא חשתי שום צורך להשוות בין פה לשם או בין שם לפה. הרגשתי כאילו נסעתי לביקור באירופה, והנה אני פה, בבית שלי, עם החברים שלי והמשפחה שלי.
3
והעניין עם רחוב המסגר הדגיש את העובדה שפתחתי בשכבה גיאולוגית חדשה. אני מאמינה שהנפש שלנו עשויה שכבות שכבות של הזיכרונות והניסיונות והחוויות שלנו. כל שכבה היא זהות שנכונה לתקופה מסויימת. בת ה-16 שרוצה לברוח מאילת, בת עשרים שהגיעה לעיר הגדולה, בת העשרים וחמש שעדיין מרגישה כמו בת עשרים, בת שלושים שמתחילה להרגיש נינוחה בתוך העור שלה, וככה. בכל פעם שמתרחשת רעידת אדמה (אצלי זה בדרך כלל החלפת זוגיות), השכבות זזות קצת, וחומר חדש מתחיל להתאסף בקצה העליון, החומר שמרכיב את הזהות החדשה שלי שמתחילה להתגבש. והזהות החדשה לעולם לא יכולה למחוק את הזהות הישנה. היא ניצבת מעליה, וניזונה מהגובה שאספו שאר השכבות, כדי לקלוט מפני הקרקע את מה שמביאות הרוחות. והפעם, השינוי הגיאלוגי התחיל ביחד עם הבעל הישן, בעיר חדשה. זה ממש מגניב לתפוס את זה כבר בהתחלה.
4
החברים שלי והמשפחה שלי וגם שלו, אגב, היו מושלמים. כולם – במידה מפתיעה ומלחיצה (אני מעמידה פה פנים שאף אחד לא קורא אותו, ונזהרת מאד מעמוד הסטטיסטיקות, וכל פעם שמישהו כותב לי מילה טובה על הבלוג, אני אומרת לעצמי: זה במקרה, הוא קרא את זה במקרה) – קראו את הפוסט שמסביר להם מה לא לשאול ונזהרו מאד מאד שלא לשאול את השאלות הלא נכונות. והם גם הלינו אותנו, האכילו אותנו (בכמויות בלתי סבירות, כמקובל בז'אנר), עשו בייביסטר, הסיעו אותנו, התייצבו בכל מקום שביקשנו בדיוק מתי שביקשנו, והבינו לגמרי את העובדה שבאנו לביקור ואנחנו לא יכולים להקדיש לכל אחד את הזמן שהיינו רוצים להקדיש לו. תודה, אתם חמודים.
5
ואלו היו עשרה ימים מטורפים, שבהם דיברתי עם יותר אנשים ממה שדיברתי בכל הארבעה חודשים האחרונים. ובכל לילה, במיטת היחיד שבה ישנתי בחדר העבודה אצל ההורים שלי, לצד הבן שלי שנחר קלות ומתוקות, סיפרתי לעצמי את הסיפורים ששמעתי, אלו ששמעתי פנים אל פנים כי אי אפשר לספר בסקייפ, והבנתי שהתגעגעתי יותר ממה שחשבתי. אבל הבנתי עוד משהו, משהו שכבר התחלתי להריח עוד בניס: נדרשות שנים ארוכות כדי להיות חבר של מישהו. אני כבר לא בת עשרים. וכמו שאני לא דוחקת בי לשתות כל ערב אלכוהול, כי אני כבר לא עומדת בזה כמו שנהגתי לעמוד בזה, כך גם אל לי לדחוק בעצמי בעניין החברוּת. החברוּת תגיע עם הזמן, אחרי שהשכבה החדשה תתמצק קצת. בינתיים אני יכולה להניח לי לתהות קצת איך עושים חברים, עד כמה חברות היא עניין תרבותי, ממתי בכלל אישה שלפעמים את פוגשת נחשבת חברה, וכמה בכלל אני מוכנה להקריב בשביל העניין הזה, וכן, גם לרחם על עצמי בעניין הזה זה בסדר.
בעוד יומיים אני והבן שלי עולים על מטוס ומגיעים לביקור של עשרה ימים בישראל. אני יודעת כבר איזו מזוודה אקח, אילו בגדים יהיו בה (כביסה עוד לא עשיתי), מי יבוא לקחת אותנו משדה התעופה, ופחות או יותר את מי אנחנו פוגשים ומתי. יש לנו גם חורים בלו"ז כדי שלא נהיה כמו עכברים מסוממים במירוץ. אני יודעת שנהיה. אבל אני משאירה פתח לאופציה שנצליח שלא.
אבל אני בלחץ. כבר יום שני שאני לא מצליחה למצוא מקום לעבוד בו. בבית שקט מדי. בבית קפה רועש מדי. בספרייה רחוק מדי. ובבית קפה השני יש אנשים יפים מדי. בבית קפה השלישי המוכרת מעקמת את האף כשאני פותחת את המחשב. ובבית קפה הרביעי יש עוגיות יותר מדי טעימות, ואני לא יכולה לאכול יותר מדי עוגיות ולהיות שמנה דווקא עכשיו.
אני נעה ונדה בעולם חסרת מנוחה, עד שלא הייתי ברירה, ותפסתי את עצמי לשיחה. שאלתי אותי: תגידי, מה את כל כך בלחץ? סך הכל אלו החברים שלך והמשפחה שלך שאת מבקרת. ואני ברחתי מתחת לשולחן, הזזתי את גרגירי האורז והקוסקוס של לב, התיישבתי, כיסיתי את הראש בידיים, ואמרתי: אבל הם ישאלו שאלות! ואני לא אדע לענות עליהן! זה נורא! זה כמו להשתחרר שוב מהצבא. אז אמרתי לי: אל תדאגי, אני אכתוב בבלוג מה לא כדאי לשאול.
איך שם?
הבעיה של השאלה הזאת היא שהיא כללית מדי. איך שם? אני מנסה כבר ארבעה חודשים לענות על זה ולא יודעת לתת תשובה שאפשר למצות במשפט אחד. ואל תגידו לי שיש לכם זמן, כי זה לא עוזר לי. התשובה היא שאני לא יודעת. אני רק מתחילה לגלות: את העיר, את האנשים, את האזור, את המדינה, את השפה, את החוקים הכתובים והלא כתובים, את קוד הלבוש, את קוד האכילה, את המאכלים שנדמים צרפתיים אבל הם לא, את המאכלים שלא נדמים צרפתיים אבל הם כן.
התשובה היא: לא יודעת
מה אפשר לשאול: אני לא קובעת עליכם, אין לי מושג מה תשאלו. אבל תעשו את זה ספציפית. חוויה אחת, מקום אחד, משהו אחד שאפשר לתפוס בשתי הידיים ולעצב אותו לכלל תשובה.
מה התכניות שלכם?
הבעיה של השאלה הזאת היא שהיא קשורה לעתיד. אנחנו כאן לשנה. אני ממשיכה לעבוד באנקורי. נדב לומד. מסביב פאקינג הריביירה הצרפתית. אנחנו משתדלים בכל יכולתנו, והיא דלה, ממש דלה, כי אף פעם לא לימדנו את עצמנו לעשות את זה, להיצמד להווה. כל יום אנחנו אומרים לעצמנו: אל תחשבו את העתיד. תחיו את הרגע. יצרתם לעצמכם במו ידיכם, בעזרת מזל ועבודה קשה, קרע בזמן. שנה מבודדת מקודמותיה ומבאותיה, תתענגו עליה. וזה לא קל. כי העתיד תמיד מתדפק על הדלת ותובע את תשובותיו. אבל בינתיים אנחנו עומדים בזה יפה. זה לא שאין לנו תכניות. זה לא שאנחנו חולמים על העתיד. זה לא שאנחנו לא חוששים מהעתיד. אבל אנחנו רוקמים את העתיד שלנו בצנעה, במחשכים, בלי שאפילו אנחנו נסתכל, ואז אומרים לעצמנו: עזבו אתכם עתיד, תתמקדו בעכשיו. כל כך יפה בחוץ.
התשובה היא: לא יודעת.
מה אפשר לשאול: אני לא קובעת עליכם. אין לי מושג מה תשאלו. אבל תשתדלו בלשון הווה.
אז אתם נשארים באירופה?
הייתי כותבת את כל הפסקה הקודמת מחדש, כי אני באמת מאמינה בה. אבל תקראו את הפסקה הקודמת.
המטרה: שמונה ימים בלי נדב, מבלי לפרוק על לב חוסר סבלנות או מצוקה רגשית.
האמצעים:
– אחות חמודה אחת שבאה ומקצרת את הזמן לשישה ימים
– מישהי שהיא קצת חברה שלי והבן שלה הוא קצת חבר של לב
– מתירנות הורית
– חשבון בנק
וזהו.
2
כאן הייתה פסקה שנמחקה שמסבירה למה זה נחשב בעיניי משימה: לבלות שבוע לבד עם הילד שלי. יש בטח אימהות איפשהו שמקבלות את זה בניחותא. ובכן, היא נמחקה כי התשובה היא ככה. ככה אני. ואני הסטנדרט. פה, בבית משפחת שרון מרדכי, שבוע ויום בלי אף מבוגר נוסף לחלוק איתו בחיים הם משימה.
3
יום שבת בצהריים
אנחנו משחקים בליצור שריפות בגינה הקטנה ליד הבית. השריפה מורכבת מעלים יבשים, ואנחנו צופים אחראיים: מייד אחרי שאנחנו מדליקים את השריפה בכאילו, אנחנו גם מכבים אותה בעזרת ענף ארוך שהוא הזרנוק.
אני נזכרת בעצה של האחות החמודה מלמעלה, שיודעת דבר או שניים על בעלים שנוסעים למקומות רחוקים, שאמרה: יום יום, שעה שעה. יעני, אל תחשבי איך את עושה את זה. פשוט תעברי כל שעה כאילו זו השעה שאת צריכה לעבור.
אנחנו בגינה ואני מרגישה איך אני מקיפה את עצמי בחומה. זאת הדרך האוטומטית שלי להתמודד עם משימות: עזבי אותך רגשות, תביאי יעדים. אני פיזית מרגישה אותה נבנית בתוכי ואני חושבת שאנחנו נעבור את זה בהצלחה ובקלות יתרה. מה יהיה אחר כך ומי יפרק את החומה? גם נדב צריך לעשות משהו בחיים האלה.
4
שבת בלילה
לקראת התזה המלבבת שלי: "שיח יתומים: סופרים וסופרות ישראלים מדברים על אימותיהם המתות" קראתי מאמר מעולה של אחד שקוראים לו הולברוק, שמנתח את פיטר פן. הוא מספר שם על ג'יימס בארי, המחבר של פיטר פן. אח של בארי התאבד ואימא שלו הסתגרה בתוך עצמה ופרשה מן העולם. הולברוק אומר שם שילדים צריכים את האימא שלהם שתסתכל עליהם. בכל פעם שהיא מסתכלת עליהם היא מאששת את קיומם, היא מזכירה להם שוב שהם כל יכולים, וכשהיא לא מסתכלת הם הופכים להיות שקופים, הם מפסיקים להיות סובייקט פעיל. בגלל זה, הוא אומר, בארי המציא את פיטר פן, ארץ הילדות הבלתי נגמרת, שבה האימא היא בת אלמוות וחסרת מיניות שתפריע לה בדרכה.
זה נכון, כמובן, לכולנו. כולנו ניזונים ממבטים של אנשים אחרים. הם אלו שמזכירים לנו איפה אנחנו בעולם. אבל שבוע? אני אומרת לעצמי. שבוע אני יכולה גם בלי מבט. לא של נדב, ולא של אף מבוגר משמעותי אחר.
מרי מרטין בתפקיד פיטר פן בהפקה בברודווי, 1954.
5
ראשון בבוקר
אני שמה לב שלב לוקח מאד ברצינות את התפקיד שנדב נתן לו: תשמור על אימא. הוא לא מתווכח. הוא לא מתבכיין. הוא ילד טוב בצורה קיצונית. ואנחנו נפגשים עם הקצת חבר שלו והקצת חברה שלי לבוקר של כיף בגינה ציבורית פלוס פלאפל. לב שומר על פאסון אפילו כשאלכסנדר, שלא נראה כאילו הוא שומר על אימא שלו בכלל, לוקח חופן צ'יפן אחרי חופן צ'יפס ומיירט אותם ביונים שמסתובבות בסמוך אלינו. לב מתקרב אליי ולוחש לי: יש לי הפתעה בשבילך. נרגש, הוא לוקח אותי לירקן הסמוך כדי שאקנה לו ליצ'י.
6
שני בבוקר
לב בגן ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מזכירה לעצמי את ההגדרה העצמית הכי אהובה עליי: אינטרוברטית. יעני, מופנמת. החסרונות: לעולם לא אהיה מלכת הכיתה. היתרונות: אני יכולה לבלות עם עצמי מיליון שעות. אני אומרת לעצמי: את יכולה לבלות עם עצמך מיליון שעות, זוכרת? אני אומרת לעצמי: זוכרת, אבל. אני אומרת לעצמי: אני לא רוצה לשמוע אבל. יש לך עבודה. יש לך לימודים בצרפתית. יש לך קורס בקורסרה. יש לך את כל הקולות בראש שלך, לבד את לא. תירגעי. אני נרגעת.
7
שלישי בבוקר
השבוע ראיתי עם לב את "סיפור של צבע", סרט די חמוד לילדים, שבמרכזו ענק שחוסם את מפל הצבעים מלהגיע לעיר הצבעים, כי הוא רוצה את כל הצבעים לעצמו. הצבעים לא יודעים מה לעשות ולאט לאט מאבדים מהגוון שלהם והופכים יותר ויותר חיוורים.
אני מרגישה שאני הופכת ורודה חלשה.
[הצבעים מנצחים בסוף]
8
יום רביעי
די. אני לא מסוגלת יותר. לא דיברתי עם בנאדם מבוגר שלא בטלפון מאז יום ראשון. אני לא יכולה יותר לעשות שריפות. אני לא רוצה יותר לבנות בלגו. אני לא יכולה לקרוא אפילו עוד פעם אחת את הספר המקסים שלקחנו מהספריה שמתאר בפרוטרוט מה קורה בטיסה, כולל הדיוטי פרי וחיות המחמד בכלובים בבטן המטוס. ובעיקר, אני לא יכולה יותר להתעקש על כלום. מצדי, שלא יתקלח, לא יתלבש, לא יאכל, לא יצחצח שיניים, לא ינעל נעליים, לא ילבש מעיל, ויאכל רק שוקולד עד יום ראשון. הוא יעמוד בזה.
לב כבר מיצה עד תום את תפקיד הלשמור עליי, ורק מדי פעם, כשאני נושפת אוויר כדי לא לצעוק, הוא אומר לי: מה קרה? את עצובה? ואני אומרת לו: מה פתאום עצובה? תראה איך אנחנו מכבים יפה את השריפה. אפילו הוא לא קונה את זה, אבל זה לא מפריע לו להמשיך לברוח לקצה הבית בכל פעם שאני אומרת לו: יאללה, נועלים נעליים.
9
חמישי בבוקר
לא יודעת איך, אבל התנדבתי להיות אימא מלווה בטיול של הגן לפארק ליד ניס. אני קמה בבוקר בידיעה מוחלטת שאין לי חשק לילדים היום. אפילו לא לשלי. בטח לא לילדים של אחרים. בטח לא לילדים שמדברים צרפתית.
חמישי בצהריים
אנחנו בפארק: אני, עוד אימא, שלוש גננות, וחמישה עשר ילדים בני 3. מזמן לא נהניתי ככה. אנחנו מוצאים פטריות ביער ומכניסים אותן לסל גדול. בסל יש גם עלים יפים במיוחד שהילדים מצאו. אנחנו אוכלים סנדוויצים עם טונה ומלפפונים קלופים. הילד שלי אמנם לא משחק עם ילדים אחרים, אבל גם הילדים האחרים לא ממש משחקים אחד עם השני, והוא גם הכי יפה וגם הכי חמוד, והוא רץ ביער כמו חיה עם המון המון צבעים חזקים. אני אוהבת אותו. פפפ, קטן עליי. אני יכולה להיות איתו עוד שבועיים
לב לא פה. אל תחפשו
9
סופשבוע מושלם עם אחותי ונדב מגיע ביום ראשון. דבר ראשון אני בורחת ודבר שני הוא מתלונן: מה זה? מה זאת החומה הזאת סביבך. גם לך יש עבודה בחיים, אדוני.
זה קרה בפעם הראשונה בערך לפני שנה, כשלב התחיל לדבר מלים ומשפטים שלמים. אני שטפתי כלים במטבח, ולב הסתכל בספר "מי שתה לי"? שמתי לב שהוא מסתכל על אותו עמוד הרבה זמן וסיקרן אותי לראות מה הוא עושה שם. אז השארתי את המים זורמים – כל שינוי בסטטוס קוו מצריך הפסקה מוחלטת של המעשים וחקירה מחודשת, הלא – והתגנבתי חרש חרש מאחוריו. מצאתי אותו מתבונן בתמונה שבה הגמל הבן, אחרי ששתה את כל המיץ, התקלח, והתעצבן שלא נותנים לו לראות בטלוויזיה חדשות, קורא לאבא שלו, ואבא שלו בא בִּדְּהָרָה לקחת אותו. ולב ישב והתכונן ולחש לעצמו: בִּדְּהָרָה. בִּדְּהָרָה. בִּדְּהָרָה.
אני לא חושבת שזה קרה באותו יום, שהוא הגיש לי את המילה החדשה.
הוא ביקש לקרוא את "מי שתה לי", ואני כמובן עצרתי לפני הבִּדְּהָרָה, כדי שהוא יוכל להגיד. ואז הוא עצר, הסתכל למטה, אזר את כל היכולות והאומץ שלו, ואמר בקול קטן אך ברור: בִּדְּהָרָה. ואז, אחרי שהיה לו ברור שזה יצא כמו שהוא התכוון, הוא הרים אליי מבט חגיגי ומצפה, חייך חיוך מלא, ואמר לי בלי מלים: בשבילך, אימא. וככה הוא הגיש לי את המילה הראשונה שלו. אימא לא יכלה לענות, כי היא בדיוק נהייתה שלולית.
2
אני באה משושלת של הגשת מילים. כשהייתי בכיתה ח', הייתי צריכה לבחור שיר לנתח לבד. אני לא זוכרת אם אימא שלי, המורה לספרות שאצלנו בבית מכונה גם עדה בלדה, הציעה את השיר, או שהוא היה ברשימה שממנה היינו צריכים לבחור. אבל לשולחן הגיע השיר בובה ממוכנת של דליה רביקוביץ'. ואני זוכרת אותנו עומדות ליד השולחן בפינת אוכל, שעליו הייתה מונחת מפה ורודה עם ציורים בבורדו, ומעליו הייתה מנורה משוגעת וחזקה בטירוף. והתחלנו לדבר על השיר, לעבור שורה שורה ולנתח אותו בעל פה, אחת מבוגרת ואחת צעירה, ולאט לאט המשמעות המלאה של השברים שהודבקו והקנוקנות שנאחזו התבררה. ואני זוכרת איך התחלתי לדבר על השיר מלאת התנגדות, כי הייתי בת 14 וכל מה שאימא שלי אמרה נשמע כמו מה שאימא שלי אומרת, ואיך סיימתי אותו מלאת התפעמות. מהשיר, מהפמיניזם, ממה שאימא שלי הגישה לי כרגע. אחר כך, כשלמדתי אותו באוניברסיטה, הפתיע אותי עד כמה הסשן הזה בפינת המטבח הגיע עד ליבו של השיר.
(והמורה שלי לספרות באותו זמן, שלא ידעה דבר על האופציה שמישהו יגיש לך מילים מתנה, שאלה אותי: את בטוחה שאימא לא עשתה בשבילך את העבודה? וכל כך נעלבתי, שמחקתי אותה מייד. שמתי עליה קו ומאז לא הקשבתי למילה ממה שהיא אמרה).
3
מאז לב הגיש לי כבר הרבה מילים. אני אף פעם לא יודעת מה נחשב עבורו ראוי להגשה, ומה אפשר סתם כך להתחיל להשתמש. אלו לאו דווקא מלים שנחשבות קשות, או צירופים עם הרבה מילים. זו החלטה שלו, ואני שמחה מאד עם כל מילה שהוא מגיש לי. ושמחה גם עם מילים שהוא ככה סתם אומר: "זה יכול לשמש אותנו בתור פיג'מה, אימא" היה האחרון והמצחיק בהם.
ואתמול יצאנו מהגן, והוא שאל: "את יודעת איך אומרים תפוח בצפרתית?" ומייד הוריד את המבט, ואני ידעתי שהוא אורז לי את המילה יפה יפה בנייר צלופן אדום, וקושר בסרט זהוב ברוח החג המתקרב, ואמרתי: "איך?" והוא אמר: "לה פום" והרים אליי מבט חגיגי ומצפה, וחייך חיוך מלא. והמשיך: "את רוצה להיות לה פום רוג' או לה פום ורט"? וככה לב הגיש לי את המילה הראשונה שלו בצרפתית.
אחרי שנרגעתי מהפרסום של "שתיים" התחלתי לכתוב את הספר השני שלי. ידעתי שזה יהיה ספר על בדידות, שזה נושא שמעסיק אותי מזמן (גם על זה אני מתכננת פוסט מתישהו), וגם על אינטרנט (כי זה נושא שלא מעסיק מספיק את הספרות בעברית. לא מתוכנן שום פוסט בנושא. זה כל מה שיש לי להגיד עליו). והלכתי לכתוב. אני כותבת מהר כשאני כבר יושבת לכתוב, אבל אני לא כותבת הרבה. וזה לקח אני חושבת שנתיים, ובסוף היו לי ביד שלוש נובלות שונות מאד אחת מרעותה, אבל שבעיניי השלימו מעגל שלם של מחשבה שלי על בדידות.
ושלחתי אותן. קודם כל לחרגול, שם הוצאתי את "שתיים". ואלי הירש העורך אמר שהן צריכות עבודה וגם הסביר לי איך לעבוד עליהן, והיה ממש מוכשר ונחמד כהרגלו. ועבדתי עליהן עוד. ואחרי עוד זמן הן היו מוכנות. אבל אלי הסביר לי שבחרגול לא מוציאים נובלות.
אז שלחתי אותן שוב. לכל ההוצאות שאני חושבת שרלוונטיות לספר. קיבלתי תשובות. התשובות התחלקו לשני חלקים; אף פעם לא דבר טוב. החלק הראשון היה שאני כותבת יפה. שזה היה נחמד. החלק השני היה שנובלות זה לא טוב. חלק אמרו שנובלות זה לא טוב נקודה. חלק אמרו שנובלות זה לא טוב עכשיו. וזה היה מכעיס. מאד.
אז כעסתי.
תמיד הזדמנות טובה להיזכר בכריכה שציירה ענבל וולף ל"שתיים"
2
אני מחשיבה את עצמי פרח ספרות. יום אחד אני אהיה סופרת. אבל אני לא חושבת שמישהו שהוציא ספר אחד הוא כבר סופר. זה דורש יותר תרגול מזה. כמו שבלרינה לא נחשבת בלרינה רק כי היא הופיעה בפעם הראשונה בחייה בלהקה. בראש שלי בערך בספר השלישי את נהיית סופרת. עד אז את מתמחה.
ואני חושבת שסופר זה מקצוע. לא תחביב. לא משהו להעביר את הזמן. לא טיפול פסיכולוגי ציבורי. אבל אני גם חושבת שלמרבה הצער נולדתי בתקופה ובמקום שהמקצוע הזה הוא מקצוע שלא משלמים בו כסף. בעיניים שלי יש דיסוננס חמור במלים האלו: מקצוע שלא משלמים בו כסף, אבל אף פעם לא הצלחתי ליישב אותו, אז פשוט הנחתי לו להיות דיסוננס.
אני גם חושבת שאדם צריך כסף כדי לחיות אני אוהבת לחיות בנעימים. אני אוהבת לא לחשוב על כסף. אני לא טובה בלהוריד את רמת החיים שלי כדי להרוויח פחות. למרבה המזל, אני יכולה לעשות את זה, ואני יכולה לעשות את זה בתנאי שאני לא עובדת בכתיבה. אני בטח לא מסתמכת על הספרות שלי כדי להתפרנס. אבל גם לא על כתיבה בתשלום של דברים אחרים. הפסקתי עם זה בינתיים. אני כותבת בתשלום רק אחרי שהמשכורת החודשית שלי כבר מובטחת ממקורות שבימינו נחשבים ראויים לתשלום הגון.
3
סטיבן קינג כתב ספר שקוראים לו "עונות מתחלפות". זה ספר מדהים בכל מיני דברים, אבל בעיקר בסבלנות של קינג. יש שם ארבע נובלות (כן, נובלות) שכל אחת שונה מרעותה מאד וכל אחת מציירת עולם שלם, מסקרן, תובעני וסגור. קינג כתב לספר הזה אחרית דבר (ויקיפדיה מספרת שזה קרה ב-4 בינואר 1982) ובה הוא סיפר על ההוצאה של הספר. והוא כתב שבאיזשהו שלב הוא הבין שהוא הגיע ל"עמק המוות של הכותבים. נובלות שבין 25,000 ל-35,000 אלף מילה". זה ציטוט מהזיכרון. אבל הציטוט הזה חי מאד בזיכרון שלי. כי הוא עמד שם, פאקינג סטיבן קינג, לא אני, בפאקינג אמריקה, לא ישראל, בפאקינג 1982, לא בימי האינטרנט שהרס את התוכן בתשלום, ואמר שנובלות זה עמק המוות. ואז הוא סיפר שהוא שכנע את העורך שלו לתת לספר שם אחד, לכתוב כותרות קשורות לכל אחת מהנובלות, ולהוציא אותן. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הספר הזה מפורסם משום ששלוש מהנובלות בו הפכו לסרטים הוליוודים מצליחים, ללמדכם וללמדי שנובלות הן לא בהכרח זוועה ספרותית.
4
בגלל זה, כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה, אני אף פעם לא אומרת סופרת. כי סופרת זה מה שאני עושה כשאני מפנה לזה את הזמן. בשאר הזמן אני אדם עם עבודה רגילה: אחראית הדיגיטל של אנקורי, וזה מה שאני מספרת להם. אני עושה את זה כי אני מדמיינת את התגובה שלי לתשובה: אני סופרת. התגובה האמיתית שלי, שאני אף פעם לא אומרת בקול, היא: אז ממה את חיה? אפשר להניח לדיסוננס, אבל לא תמיד הוא מניח לך.
בשלושה חודשים שעברו מאז שאנחנו בניס, יצא לי להיות בהרבה שיחות היכרות מצחיקות/משמימות שכאלו: מאיפה את? למה בעצם באת דווקא לניס? (התשובה המקובלת, שתדעו, היא מזג האוויר. איזה עולם זה שאנשים בוחרים להגיע למקום לפי מזג האוויר בו לעולם לא אבין). מה את עושה? ובשיחות האלו, בכל פעם שאמרתי: אני עושה שיווק דיגיטלי לרשת חינוך, התגובה הייתה: אה, נחמד. שזו תגובה בסדר, אבל גם היא קצת משמימה.
ואז, באחת הפעמים, בשביל לגוון לעצמי קצת, ובגלל שאנשים בשיחות כאלו אף פעם לא אומרים דברים רעים ולא שואלים אותך שאלות מציקות, זה מנוגד למזג האוויר המנומס ולגבינות, אמרתי: אני סופרת. והשיחה מייד התגלגלה למקומות אמיתיים: של שאיפות ספרותיות, של קריאה, של סופרים אהובים. דברים שאני אוהבת להקשיב להם (כשלעצמי, אני אף פעם לא יודעת מה להגיד. כל הסופרים שאהובים עליי מרקדים מולי בשורה ומסתירים לי את המחשבה, ואני נבהלת להגיד מישהו ולא להגיד את השני, אז אני פשוט בוחרת במקום את השאלה: מה הספר שאת קוראת עכשיו).
אז המשכתי. כל פעם ששאלו אותי מה את עושה, אמרתי: אני אחראית שיווק דיגיטלי וסופרת. וכל פעם העניין של הסופרת הצית זיק של עניין בשיחה וזיק של וידוי בשיחה. אני יודעת שכולם כותבים, אבל לא ידעתי שכולם כותבים. אפילו אנשים שעושים MBA בעיר עם מזג האוויר!
סופרת, על פי מאגרי תמונות. אני לא נראית ככה
5
לפני זמן מה, כשעבדתי במשך שנה בתור מורה לספרות בסטודיו אנקורי, יצא לי להיפגש עם אשכול נבו לחמש דקות. הוא היה נחמד בצורה יוצאת מגדר הרגיל, ואני התביישתי בצורה יוצאת מגדר הרגיל כי בחיים לא קראתי ספר שלו. ולמרות שאני לא נוהגת לדבר על עצמי כסופרת, זה יצא לי. וגם יצא לי כל העניין עם הנובלות. ואשכול נבו, שאפשר להגיד שהוא יותר מהז'אנר של סטיבן קינג מאשר מהז'אנר של דרור בורשטיין, נניח, הסתכל עליי בשלווה, חייך את החיוך המקצועי שלו (ידעתי את זה כי ישר היו לו קמטים בדיוק לפי החיוך, כי הוא עשה אותו מיליון פעם) ואמר: אז תרמי. תעשי כאילו אלו לא נובלות, אלא חלקים מספר.
6
בצרפת יש חנויות ספרים מדהימות. באמת מדהימות. לא בית קפה עם חנות ספרים, שנורא נעים לשתות בו קפה ולכתוב. לא חנות ספרים שהיא גם חנות צעצועים וגם חנות הדפסי משי וגם חנות ניירות שכיף לכתוב עליהם. חנויות ספרים מדהימות. יש בהן המון המון ספרים. הן מסודרות בצורה שנעים לגשת בה אל המדפים. הן נינוחות. ויש בהן ספרים יפים יפים מכל הסוגים. ספרי בישול עם צילומים מדהימים. ספרי ילדים במגוון מטורף של צורות, גדלים וסגנונות איור. ספרי טיולים בכל גודל. ומדפים על גבי מדפים של ספרות יפה.
ואני לא יכולה לקרוא שום דבר מזה.
זה מתסכל בטירוף.
אבל זה גם מעודד: כי בתקופה שבה אני חיה, למעשה ממש במדינה שבה אני חיה כרגע, יש עולם שבה סופר הוא מקצוע אמיתי. שמשלם כסף. יש סיכוי לבטל את הדיסוננס.
7
עוד לפני שנסענו, התנאים בשלו והחלטתי שאני אעבד את שלוש הנובלות לספר. נפגשתי עם ארנה קזין לייעוץ (דבר שאני ממליצה עליו מאד. עצם הנוכחות של ארנה מרגיעה את הדיסוננס. בשבילי, ארנה תמיד משדרת: זו שאלה לא רלוונטית. ספרות זה חשוב נקודה) והחלטנו: נובלה אחת נשארת בחוץ. שתיים יעובדו ככה שיתאימו אחת לשנייה, ושני קטעים חדשים יתווספו.
8
נדב לימד אותי הרבה דברים בחיים שלי, אבל הדבר הכי חשוב שהוא לימד אותי זה: תגידי מה את רוצה. למעשה, זה היה הדבר שגרם לי להתאהב בו מהתחלה. נדב יודע מה הוא רוצה, והוא אומר את זה. לא בעלבון כלפי אף אחד. לא בדרישות בלתי מתפשרות. לא באגרסיביות. הוא יודע מה הוא רוצה, כי הוא חשב על המצב, והוא החליט. אחרי שהוא מחליט מה הוא רוצה, הוא ניגש לברר מה צריך לעשות כדי להגיע לזה. אם יש קשיים, הוא משנה את מה שהוא רוצה בהתאם לקשיים או משנה את הקשיים ככה שיתאימו למה שהוא רוצה. הוא עושה את כל זה בהרבה מחשבה ונדיבות. אני נדהמת כשאני רואה את זה בחיים האישיים שלנו, וכשאני שומעת על זה בעבודה שלו, הלסת שלי נשמטת. כי זה תמיד עובד לו. תמיד.
זה לוקח הרבה זמן ללמוד להגיד מה את רוצה. בלי לחשב מה תהיה התגובה. בלי לחשוב מי יצטרך להקריב מה. בלי לחשוב על הדרך להשיג את זה. בלי לחשוב האם זה ריאלי. פשוט להגיד מה את רוצה, ורק אחרי זה להמשיך הלאה.
נדב, מחליט מה הוא רוצה
9
אז אמרתי לו: תשמע, יש הרבה חנויות ספרים בצרפת. אולי זה באמת מקצוע? אבל אני רוצה גם עבודה נורמלית! אני לא רוצה להיות רק סופרת! זה מביך! (ניהלנו אי אילו שיחות בנושא בעשר השנים האחרונות. הוא מקבל תקציר).
והוא אמר לי: ברור שזה מקצוע. תסיימי כבר את הספר שלך. (ניהלנו אי אילו שיחות בנושא בעשור האחרון. גם אני מקבלת תקציר).
10
וככה יצא שנדב הציע לי לנסוע לסופשבוע כתיבה כדי לסיים את הספר. ואני אמרתי כן, כי ככה הוא לימד אותי. ופחדתי מוות, ונסעתי, והתרגשתי מוות, והייתי בודדה מוות, וככה יצא שסיימתי את הטיוטה של הרומן השלם ואני יושבת פה, מלהגת, ואוכלת גבינה קונטה.
התכוונתי בכלל לכתוב על הסופשבוע הזה, אבל יצא לי משהו אחר. לא נורא. בפעם הבאה.
מה שאני אוהבת בלטייל עם רוני ולירון זה שלא אכפת להן. לא אכפת להן באיזה רחוב נלך. לא אכפת להן באיזה מוזיאון נבקר. לא אכפת להן לאיזו כנסייה ניכנס. לא אכפת להן מתי נצא, מתי נחזור, מה נאכל, כמה קפה נשתה, לאילו חנויות ניכנס וכמה נקנה, אם בכלל. למעשה, רשימת המטלות שלהן בטורינו ביומיים שהיינו בה יחד הסתכמה בשתי מסעדות שהן רצו לאכול בהן (אפילו בזה לא עמדנו). לי, בגדול, לא אכפת גם, אבל אני אוהבת ארמונות. ולא אכפת ביחד עם לא אכפת לי עושה טיול מושלם, שכל המחלוקות בו נפתרות עוד לפני שהן נוצרות.
אז שוטטנו. יצאנו לכיוון אחד, להן הייתה מפה די ברורה של העיר בראש, לי אף פעם אין כזו. בהקשר הזה, אני דג זהב בור ונטול דאגות. ואחרי שהלכנו בכיוון אחד זמן מסוים, עצרנו להתייעצות: ישר, שמאלה או ימינה. זה היה התפקיד שלי. ימינה, הייתי אומרת. רק כי איזה שלט נצנץ בהמשך הרחוב, או כי הבניין שמולו עמדנו סקרן אותי מספיק כדי לראות גם את הכיוון השני שלו, או כי בכיוון מסויים נראה הומה ובכיוון השני ריק. ושוטטנו. והלכנו. ושוטטנו. ראינו רחובות יפים ורגועים, ראינו חנויות מעוצבות, ראינו בניינים יפים וישנים, ראינו עיטורים על בתים, ראינו חשמליות, ראינו אנשים לבושים יפה, ראינו.
ונהייתי רעבה. וזה עוד משהו שצריך לדעת עליי: אני דג זהב נטול דאגות עד שבבת אחת אני נהיית רעבה. וכשאני רעבה, לא מעניין אותי כלום. אין לי שום שאיפות גסטרונומיות, ואין לי שום שאיפות סוציאליות, ואין לי שום רצון מלבד להשקיט את הרעב. אני ממותה שועטת. תשאלו את נדב, אני עוברת מטמורפוזה אמיתית: כי באמת לא אכפת לי כלום מלבד להשקיט את הרעב. סיפור מפורסם מספר על כך שעמדנו בתור למסעדה יוקרתית בברצלונה, אחד כזאת שקראנו עליה באינטרנט, וראינו באינסטגרם, ובחנו את המנות ואת התפריט ואת המחירים, וסימנו כיעד תיירותי. סוף סוף הגענו אליה בצהריים של אחד הימים, והסתבר שיש תור של חצי שעה בערך, ואני הכרזתי שלא אכפת לי כלום, יש לי בתיק סוכריות גומי ואני הולכת לאכול אותן עד שיתפנה לנו שולחן.
אבל בכל זאת, גם ממותה יודעת שהמחיר של שוטטות הוא שלא תמיד את נמצאת במרחק יריקה מהאוכל שלך. וגם ממותה יודעת שלא את כל מה שאפשר לעשות לנדב אפשר לעשות לרוני ולירון, אפילו שלא אכפת להן. אז רק הודעתי שאני רעבה, וכיביתי את כל המערכות שלי, כדי לצמצם צריכת אנרגיה. והן התדיינו בינן לבינן, ואמרו דברים, אולי אפילו עניתי דברים, והלכנו לפה, והלכנו לשם, אבל אני לא יודעת, כי אני כיביתי את מערכת הקלט והן נפתחו כשנכנסנו
דוכן של פולנטה (הצילום מתוך עמוד הפייסבוק שלהם). דמיינו שווארמיה קטנה, כולל הכיעור העיצובי. עכשיו, תוציאו את כל הסלטים והריח של הטיגון. במקום עמוד השווארמה שימו מכונה שמוציאה פולנטה! כמו מכונה של פרוזן יוגורט, אבל היא מוציאה פולנטה נוזלית למדי, חמימה, עם מרקם מושלם, שבכיפוף המוט הנכון מוציאה את האושר הזה לתוך קערית חד פעמית. עכשיו תסתכלו על השולחנות בר, שניים או שלושה, לא יותר, שימו עליהן פלייסמטים מנייר עם פרסומות באיטלקית, שימו במקרר את השטויות הרגילות של קולה וסודה וזה, פלוס בירה איטלקית, שימו בחוץ עשר מעלות חום, ותחזרו פנימה, כי צריך לבחור את התוספות על הדבר המושלם הזה, תוך כדי שאתם עומדים בתוך ריח נעים של איטליה, עגבניות מתבשלות עם בצל ושום. אני בחרתי רוטב עגבניות שכפי שנהוג אפשר לכנות אותו חרפרף. רוני לקחה איזה בשמל או משהו כזה עם פטריות כמהין. ולירון לקחה בולונז. ועל כל אחת מהקעריות פיזרה האישה הנחמדה שמחזיקה ביחד את מוט האלוהים פרמז'ן. והקטע הוא שהאישה עם מוט האלוהים ידעה בדיוק את המינון הנכון של פולנטה ותוספת. וידעה בדיוק את המינון הנכון של פרמז'ן. וידעה בדיוק את המינון הנכון של התנחמדות והתרחקות.
וזה היה רגע. רגע של אושר מוחלט.
התכוונתי לכתוב על עוד רגע, אבל נהייתי רעבה מדי. הולכת להיות ממותה.
בגדול, אני לא מאמינה למבוגרים. אני יודעת שאני כבר מזמן במבוגרים, ואני אפילו לוקחת עליי את האחריות הכרוכה בכך בגבורה גדולה (כן, מגיע לי פרס על זה), אבל אני עדיין לא מאמינה להם. במיוחד לא כשהם מדברים על ילדים. רובם, כשהם מדברים על ילדים, ולמרות כל גישת הילד-הוא-המלך של עשרות השנים האחרונות, פשוט מטייחים דברים. ובגלל זה, ממש לא האמנתי להם כשהם אמרו שילדים לומדים שפות בקלות. צ'יק צ'אק, את לא תשימי לב והוא ילמד צרפתית. הוא ידבר יותר מהר ממך. כמה חודשים וזה עובר.
2
כמה לב מדבר בעברית?
באחד מהמבצעים הנועזים שלו, כשהוא הלך על החלק התחתון של הגדר, שנמצא בגובה חמישה סנטימטר מהרצפה, והביט למטה בפחד אבל המשיך בגבורה עד סוף הגדר, אמרתי לנדב: הוא כזה בן.
לב: מה אמרת שם?
אני: כלום
לב: סליחה, אימא, חשבתי שאת מדברת עליי. לא שמתי לב שאת מדברת לאבא.
3
אני יודעת למה הם עושים את זה. זה כמו החופשת לידה. הם אומרים את זה כי הם צריכים להגיד משהו, כי הם לא יכולים פשוט לשתוק. בחופשת לידה, את מטורפת מהורמונים, דואגת לצרכיו של יצור תובעני במיוחד, שלא מדבר איתך (או בכלל), מסתובבת בבית בלי חזיה, או בחוץ בחזיה עם מגיני פטמות, לא מבינה איך זה קרה שנתלשת מהעולם הרגיל והמוכר שלך, עם כל הדברים שפעם מזמן עשית, לטובת כוכב הלכת אימהות, שבו אין יום ואין לילה, רק קקי גב נוזלי וגזים. אין להם איך לנחם אותך, כי אין איך לנחם, זה מעבר שאת צריכה לעשות בעצמך עם עצמך, אז הם אומרים לך: יום אחד את תשכחי שזה היה. זה עובר צ'יק צ'אק.
4
הדבר שהכי הפחיד אותי זה במעבר לצרפת (מלבד עניינים רפואיים אצל הנשארים בארץ) הוא שלב יהפוך למפלצת. דמיינתי את זה עשרות פעמים: אני ולב חוזרים מהגן, אחרי שהוא היה במקום שבו הוא לא יכול לדבר במשך שמונה שעות, והוא ירצה משהו אווילי של ילדים בני שתיים וחצי: שאני אתן לו לטפס על עמוד החשמל, או שאני אסביר לו בדיוק בדיוק מה זה מים, או שאני ארשה לו לבדוק בעצמו ובנחת ממה עשויים מעברי חצייה. ואני אתעקש שלא. ואז, הכעס, התסכול, הדממה הכפויה ישלימו את הטרנפורמציה: ברחוב רחב ושקט כמו באירופה, בינות אנשים שאומרים פרדון ומוסיפים אקסקיוז מוא ומתבלים בחיוך מתנצל אם הם בטעות עושים צעד לא מודע למרחב הפרטי שלך, לב יתחיל לצרוח: לא! לא! אני רוצה! אבל אני רוצה! ואף יגדיל לעשות וישתטח על הרצפה כמיטב המסורת של קומדיות מהסוג הזה, והפנים שלו יהפכו אדומים, והלשון שלו תגדל ותגדל והצרחה שלו תתחזק ותתחזק ואני אצפה בו הופך למפלצת.
5
כמה לב מדבר צרפתית?
1. פומפייר – הוא מתכוון לכבאי.
2. רוז' – אדום
3. ג'ון – צהוב
4. בלו – כחול
5. פוליס
6
ואז זה קרה בפעם הראשונה כשהיינו לבד. לב רצה משהו. לא זוכרת מה, אבל בטח לבדוק מה קורה כששוכבים על הכביש, או אולי את השוקולד העשירי שלו או משהו, ואני אמרתי לא. והתעקשתי. והוא רץ רחוק ממני, בוכה, וצרח עליי: אל תבואי לפה! אני לא הולך איתך! אני לא הולך איתך בכלל! ופשוט שאג שם ברחוב האירופאי הרחב והשקט שאגות בלי מלים.
ואם הוא היה ילד אחר, הוא היה מפלצת. אבל הוא היה הילד שלי. כועס. מתוסכל. קצת מצחיק, אם לומר את האמת. מעצבן ממש. אבל אהוב. והתיישבתי על המדרכה ואמרתי לו: אני אחכה לך עד שתגמור לכעוס. וישבנו שם רחוקים אחד מהשנייה די הרבה דקות, בזמן שהוא נרגע ואני נרגעתי ויכולנו לחזור הביתה. וזה היה אחד מהרגעים שבם קיבלתי אישור מהממשלה של כוכב הלכת אימהות שאני בסדר. וזה היה, למרות הפחד, רגע משמח, שאם לא הייתי שמה לב היה נבלע בעיסת הצ'יק צ'אק שלהם.
(שאחריו באו כמה וכמה רגעים מפלצתיים פחות סיפוריים)
