1.
הגיע הזמן, אני חושבת, לכתוב על חברוּת. זה לא פשוט, כי חברות זה הדבר הזה שכולם שואלים אותך עליו ואין לך מושג איך לענות. כי חברות זה הדבר הזה שאת יודעת, בינך לבין עצמך, אבל קשה מאד לתת לו צורה במילים. כי חברות זה הדבר הזה, שקשה נורא להבין מתי הוא מתחיל, מתי בנאדם שאת מדברת איתו לפעמים הופך להיות חבר שלך. חברות זה הדבר הזה, שקשה להבין מתי הוא נגמר. מתי הבנאדם הזה, שדיברת איתו כל כך הרבה פעמים, מפסיק להיות חבר שלך. ברור שיש מקרים קלים: אנשים שאת פוגשת וישר את יודעת שהם חברים שלך, ולא משנה כמה פעמים נפגשתם ועל מה דיברתם. ויש את האנשים שהפסיקו להיות חברים שלך כי את עשית או הם עשו משהו נורא, שאין עליו מחילה. אבל רוב הפעמים? רוב הפעמים הן אפורות. כל אחד מגדיר זאת לעצמו.
הגיבורה של פרנסיס בייקון
אני לא חושבת שראיתי ציור של פרנסיס בייקון שהיו בו נשים, אבל נניח שהיו, זו הייתה היא. סחופת רוחות, עם צורה אחרת בכל כיוון שמסתכלים עליה, כזו שאי אפשר למלא עליה קלסתרון משטרתי עם וי במקומות הנכונים או הלא-נכונים. אני אהבתי אותה ישר, כי היא נראתה כל כך מפוזרת, שישר ידעתי שיש בינינו את החיבור של mis-fits (לא עניין של מה בכך, לזהות mis-fit בניס, שהיא כל-כולה אלגנטיות אירופאית מדומיינת). לקח לה הרבה פגישות עד שהיא בכלל סיפרה לי פרטים בסיסיים על עצמה, וישר אחר כך נבהלה והתחילה לדבר בנמרצות רבה על פוליטיקה ישראלית. כל פגישה שלנו כוללת את הריקוד הזה בין קרבה לריחוק, שהוא משעשע לפרקים ובלתי נסבל לפרקים זהים. היא חברה שלי.
2.
בגדול, במפגשים חברתיים, אני חותרת לאי-דיבור. אני אוהבת בעיקר להקשיב ומודדת את החברים הכי טובים שלי בכמה שהם מבינים ממה שאני אומרת בלי שאני אצטרך להסביר את עצמי לעייפה. אסור להם להניח עליי הנחות, אני עדיין חושבת שאני יכולה מה שאני רוצה, אבל אני אוהבת שהם מכירים את ההיסטוריה, שהם יודעים מה אני חושבת על דברים, ושהם מצרפים את הפיסה האחרונה לפאזל שמונח לפניהם, שמספיק משפט אחד, כדי לומר חמישה. אבל כמה שעות אנחנו צריכים לבלות בדיבורים ריקים ומלאים כדי להגיע לנקודה הזאת? המון. ואנחנו כבר מבוגרים. בין כל המחויבויות שלנו, אין לנו את כל הזמן שבעולם.
אבל עם חברים חדשים אין סיכוי כזה, נכון? זה מרענן, כי אפשר למחוק פיסות מההיסטוריה שכבר מיצית. וזה מעייף, כי אני לא מאמינה במחיקת ההיסטוריה, וכי הסיפורים שלי כבר מלוטשים, לספר אותם שוב זו רק חזרה מבחינתי. אבל אני מתאזרת בסבלנות, אני במקום חדש.
הגיבורה של האישה הטובה
אין בעברה, עד כמה שאני יודעת, שום אירוע מכונן של לעמוד לצד בעל שהלך לזונות כל החיים, ואין שום מהפך דרמטי מעקרת-בית לאשת מקצוע, אבל היא תמיד נראית במיטבה גם בלי כל שכבות האיפור של אלישיה. המאכלים שהיא מבשלת הם תמיד טעימים. הבגדים שלה תמיד מתאימים לה בול. החיים שהיא חייתה הצריכו ממנה מאבקים, אני בטוחה בזה יותר ממה שאני יודעת את זה. כי כמו את אלישיה, נדיר למצוא אותה ברגעים של גילוי לב. היא לא מזוייפת כמו אלישיה, אבל היא לגמרי יודעת איפה הגבולות שלה, ואיך הם נראים, ומתי היא מוכנה לשבור אותם כדי להתקרב למישהו אחר. וכשהיא פותחת רגע את החלון לעצמה, את מרגישה בת מזל ורק רוצה להשאיר אותו פתוח עוד, כי מה שיש שם אפל כמו שצריך. וכמו אלישיה, ברור שהחברות איתה היא מוגבלת בזמן – עד שהאינטרסים שלה ושלי יפסיקו להיות אחידים. היא חברה שלי.
3.
ויש גם את החברים הישנים שלי. חשבתי שהם יפסיקו להתקיים כשאני אעבור מקום, לא ממש האמנתי ביחסים מרוחקים. אבל טעיתי. החברים שלי מהארץ, כמה כאלה שידעתי שהם חברים טובים וכמה כאלה שהפתיעו, ממשיכים להתקיים בצורות הטובות והמתוקות והתומכות ביותר. הם ממלאים את תפקידם כחברים למרות שאנחנו כבר לא החברים הכיפיים שהיינו פעם, וקשה לשתות איתנו ג'ין טוניק. יותר ממה שחשבתי יש אנשים שמצליחים להבין חמישה משפטים ממה שאני אומרת גם בסקייפ. וזה מרגש. הם גם חברים שלי.
הגיבורה של חדר החדשות
היא הייתה עיתונאית באמריקה: חדרי חדשות, עבודה מסביב לשעון, חיים שפורחים תחת לחץ וטראומה, כל העניין. אחר כך היא עברה לפריז, שמהסיפורים שלה היא קשוחה ומטרופוליטנית הרבה יותר מהדימוי שלי עליה. ובכמה שנים שהיא פה, זונת תוכן ממוצעת, שמתגאה בכך שהיא נשארת בפיג'מה שלה כל היום. היא רעשנית כמו שאתם חושבים, גסת רוח כמו שמצופה מאישה שעבדה לצד קריקטורות של גברים שכבר ראו הכל, והיא לא מפסיקה לדבר על עצמה, אפילו כשנדמה שהיא סוף סוף מתפנה להקשיב למשהו שיש לך לומר. אבל יש בה כמיהה רומנטית לחיים כמו שהם כתובים בספרים, ואיכשהו זה גורם לי למחוק עבורה כל הרעש שהיא חיה בו ואת כל הרעש שהיא מייצרת, ולשמוח במה שהיא מספרת לי. היא חברה שלי.
4.
זה תמיד נחשב פתטי, לחפש חברים. כאילו בת-אדם אמורה להגיע לגיל מסוים עם סך מסוים של חברים ולהסתפק בזה, גם אם יש לה חברים שהיא שומרת אותם למרות שהם של פעם ולא היו שורדים לו היו מגיעים היום, גם אם יש לה חברים רק מסוג מסויים והיא מחפשת משהו אחר, גם אם את החברים החדשים היא עושה לפי מה שהילדים שלה מביאים הביתה, גם אם היא יודעת שהגזרה הזאת בחייה זקוקה לתשומת לב. פאק דט.
זה הדבר הקשה ביותר – קשה ברמת טריאתלון עבור אדם שמעולם לא שחה, כן? – והמושלם ביותר בלעבור מדינה.
