1.
אין לי מושג! איך שהתחילה המלחמה מלא אנשים חמודים שפגשו אותי בכל מיני נסיבות חיים שלחו לי הודעות מרגשות של תמיכה ושאלו אותי מה שלומי, מה שלום המשפחה שלי, איך ישראל וכל מיני שאלות כאלו ששואלים, כדי לאפשר לבנאדם לדבר. ידעתי להגיד שהמשפחה שלי שלמה, אבל ממש לא ידעתי מה עוד להגיד, כי צריך להסביר כל כך הרבה, ומי בכלל יודע להסביר.
פעם אחת פשוט התחלתי לבכות באמצע הרחוב. מולי עמדה אישה שחונכה, כמו כולם כאן, על ברכי האמונה האנגלית השלמה ב-stiff upper lip (שזו הדרך שלהם להגיד סתמי, תבלעי את הדמעות ותמשיכי בחייך) אבל הייתה מלאת כוונות טובות ומודעת בהחלט להיסטוריה, לסיבוכיות, לרגשות, וטפחה לי בעדינות על הזרוע.
מאז עניתי רק פעם אחת ברצינות לשאלה מה שלומי. אמרתי שאני מפחדת מהכניסה הקרקעית לעזה, וקיבלתי נאום שלם על ביבי ועל כל מה שהוא עשה רע לישראל, כאילו שמדריך תיירים מאיטליה שהולך במקומות הקדושים בישראל בבטחה צריך להסביר לי מה רע בביבי. לא הספקתי להגיד לו שכל פעם שאני עוצמת את העיניים, אני רואה תמונות מציר פילדלפי של חיילים מחפשים חלקים של חברים שלהם בתוך החול של עזה, ושכל פעם שאני מנסה להזיז את התמונה מהראש, בדפדוף ימינה כמו בסמארטפון, אני מגיעה לתמונה מדומיינת שלי בחדשות נענע, מסתכלת על המסך של המחשב בעודי כותבת ידיעה ועוד ידיעה ועוד ידיעה על מקומות ברצועה שמעולם לא הייתי בהם, ואומרת לעצמי שאני אבכה אחר כך.
אבל רוב הזמן, פשוט אין לי מושג מה שלומי, כי הוא משתנה מדקה לדקה. אין לי אלא לצטט את דודו טסה, בשיר מושלם שאני מקפידה לשמוע פעם ביום לפחות:
וכבר הייתי עצוב, כבר הייתי שמח
ועוד פעם עצוב, עכשיו נכנס אורח
על מה נדבר?
אין פתרון כאן.
כשדברים מתפרקים
בתוך החרא הכולל הזה, אני לא באמת יכולה לקרוא (או לכתוב, למרות איך שזה נראה כרגע), אבל עברית נתנו בחינם ספר שנקרא "כשדברים מתפרקים" והורדתי אותו.
זה מה שכתוב שם על הספר:
"באוסף של שיחות עם תלמידים מראה פמה צ'ודרון, באמצעות רגעים מיוחדים בחייה שלה וציטוטים של מורים טיבטיים דגולים אחרים, איך ניתן להפיק חיים מלאים יותר ואף לגעת בנצח, דווקא באמצעות הרגעים בהם נשמטת הקרקע תחת רגלינו מרוב פחד וכאב. אחת התובנות המרכזיות בבודהיזם הטיבטי, גורסת כי הרגעים הקשים בחיינו הם, למעשה, הזדמנויות מיוחדות במינן לחוות את החיים בדרך חדשה, ולהתחיל במסע רוחני."
הציטוט הזה מראה את הטוב ואת הרע בספר הזה. מצד אחד, אישה עם כישרון כתיבה והבנה עמוקה של בודהיזם שמנסה להשתמש במילים הפשוטות ביותר שעלו בדעתה כדי להסביר להדיוטות כמוני עקרונות יסוד בבודהיזם. אני לא מבינה את כל מה שאני קוראת, אבל מה שאני מבינה הוא מרגש ומרגיע, ומשרטט בעיפרון בעדינות תוואי שביל שאפשר ללכת עליו בזהירות, כשהכביש הראשי של החיים נהיה סואן מדי.
מצד שני, באימא שלכם, איזו עברית גרועה יש בספר הזה! בשביל מה אנחנו נלחמים על המדינה המחורבנת הזאת אם לא בשביל לשמור על העברית, ואתם הולכים ומתרגמים ספרים ככה? ואז כותבים את המאחורה בצורה כל כך עצית? אתם לא מכירים אנשים שיודעים לנסח משהו נורמלי?
2.
אבל עליי לא יורים טילים. אז קקה, זו התשובה לשאלה איך זה להיות ישראלית בלונדון כרגע, אבל עליי לא יורים טילים. זה הבדל מהותי. כי אני יכולה לעבוד על התודעה של עצמי, להסתכל על העצים בשלל צבעים שמשירים את עליהם ברחוב, לסרוג צעיף לחורף, לא להיכנס לווינט/הארץ/גרדיאן, ולשכוח שיש מלחמה. זו בחירה לא אפשרית עבור מי שנמצאת בישראל.
מצד שני, אם אני כן קוראת חדשות – אני לא רואה בכלל שום טלוויזיה ישראלית, זה למעלה מכוחותיי – ואז פוסעת החוצה, השלווה המקומית מתנגשת בעוצמה בסיפורי הרצח והשכול שמהבילים על המסך שלי, וביחד עם השיחות הבודהיסטיות מהסעיף הקודם יוצרים פלסטלינה חומה ומעורבבת של סתירות בלתי אפשריות לגישור.
לא ממואר
בתוך כל זה, השאלה שאני שואלת את עצמי הכי הרבה היא איך אפשר לחיות עם כל האבל הזה? לא בתור מדינה, אם כי זו גם שאלה מסקרנת, אלא בתור יחידים. נניח שקרה לך משהו נורא כמו חצי משפחה שלך שנרצחה, איך את ממשיכה בחייך? ואז בא הספר של מוטי פוגל, שאיבד אח וגיסה ואחיינים, ומנסה להסביר.
מוטי הוא אחד מקבוצה מצומצמת של אנשים, שיודעים להיכנס מתחת לעור של הדף, ללבוש ספרים על עצמם, ולהסביר אותם מבפנים. לא כמו שהסופר התכוון, ולא כמו שהדמויות מדברות, אלא כמו הלב החי שהוא השילוב של שניהם. הרבה פעמים קרה לי שהקשבתי למוטי מנחה אותי בקריאת סיפור, ומסביר את פני השטח, ואז מוליך אותי בזהירות אל מה שתחתיהם, רק כדי להגיח מעבר לפינה ולהראות לי עוד סיבוב מחשבתי שבהחלט נמצא בטקסט ואפילו לא התקרבתי לזהות אותו.
מוטי משתמש בכל זה כדי לדבר על הרצח של אחיו ומשפחתו, והוא עושה את זה כמו מוטי, באמצעות ספרים, ובהתנגדות גמורה לאופנים הרגילים שבהם מדברים על רצח, על נקמה, על התנחלויות ועל סיבה ומסובב. כמו נזיר בודהיסטי, מוטי תמיד הולך בזהירות, ותמיד יותר חכם מהקוראת, וכך הוא תמיד צעד לפניה, להניח תחתיה מצע רך כשהיא נופלת לתהומות הרגש, או לפתוח עבורה את השמיים, כשהיא ממריאה בעקבות נצחיות הנפש.
זה כמובן הספר הטוב ביותר שתאם יכולים לקרוא עכשיו, כי הוא אמנם לא על המלחמה הזאת, אבל כל מה שיש שם אקטואלי יותר מכל גבב מילים או גבות מצופפות של קושמרו.
3.
אף פעם לא חשבתי על אנטישמיות. כלומר, כמו כולנו, תהיתי עד אין קץ האם הייתי יכולה להימלט מגרמניה בזמן, או שהייתי מאלו שהתעקשו לחכות שיפנו אותם לגטו או למחנה. אבל כל זה היה בבחינת מסקנטייפ לחלונות במלחמת המפרץ באילת – משהו שאת עושה, אבל לא באמת חושבת שהוא חיוני.
ופתאום, שלוש מאות אלף צועדים בעיר שלי – אני יודעת שהיא לא באמת שלי, לא כמו תל אביב, אבל שלי – ואחוז בלתי ידוע מהם, שאינו אפס, שונא אותי כי אני יהודיה.
אין לי שום כלים ביקורתיים להתמודד עם זה, למרות כל לימודי השואה שבהם הולעטתי כל חיי.
ויותר מכך, אין לי שום כלים הוריים להסביר משהו ללב.
תמונה ראשית
Sculptor Alicia Eggert creates immersive experiences of time. This neon billboard casts a brilliant pink light prompting us to become more present in this very moment. Eggert illuminates a quote by revolutionary futurist Stewart Brand, from his book The Clock of the Long Now (1999), a manifesto for living intentionally with a ten-thousand-year-old clock in mind. The pink is a call out to the "Me Too" movement of 2017, a once unimaginable social reckoning that empowered people to share past stories of sexual harassment and assault, demand accountability, and make possible safer conditions for all.
Source: histories and futures