ללא קתרזיס

ההתחלה

פעם הייתה לי דודה. קראו לה זהבה, וכשאני נולדתי היא הייתה בערך בת חמישים. ברוב הפעמים שפגשתי אותה היא ישבה על כיסא נדנדה במרפסת הסגורה של הבית שלה בגבעתיים והחזיקה סיגריה. מולה ישבה הדודה שלי השנייה, רותה, שהייתה צעירה ממנה בשנתיים וגם היא החזיקה סיגריה. ביניהן היו שתי כוסות קפה נמס כהות כהות בכוסות שקופות על צלחות מתאימות. על שולחן נמוך היו מונחים קורות כל מי שאי פעם היה בבית או התראיין בטלוויזיה או ברדיו, ולידו הייתה עוגה, ביסקוויטים או פיצוחים. 

במקום אחר באותו בית היה הבעל של זהבה, דוד שלי, שהיא קראה לו נַנֻשְּׁקָה. 

זהבה אהבה להתנדנד על כיסא הנדנדה ולדבר עם אחותה ועם כל מי שהזדמן לבית שלה. היא אהבה לעשן. ויותר מהכל, לדעתי, היא אהבה לצעוק: נַנֻשְּׁקָה. זו באמת מילה מאד מהנה להגייה. כמנהג הימים, הם היו נשואים מאז שהיו בני נוער, ובעשורים שחלפו הם שכללו עוד ועוד את היחסים ביניהם. המיתוס המשפחתי היה שהיא טיפהל׳ה רדתה בו. אני לא כשירה לעדות, כי מה כבר בנאדם יודע על דודה שלו, אבל לדעתי הם פשוט היו כרוכים זה בזה ללא הפרד, ובלי למעלה ולמטה. 

יום אחד, נַנֻשְּׁקָה מת. אדם מבוגר, עם משפחה ובית והרבה שנים של עבודה במפעל. לא משהו שכותבים עליו בעיתונים. 

אבל העיתונים של זהבה היו מלאים רק בזה. כל פעם שפגשתי אותה, כל מה שהיא יכלה להגיד היה: אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. מה אני אגיד לך זיסהל׳ע, הוא היה החבר הכי טוב שלי. מה בן אדם יכול לעשות אחרי שהחבר הכי טוב שלו הולך. 

ואז זהבה מתה. 

צעד 1

כשהיא מתה, הייתה שבעה. מאד מהנה, האמת. ישבנו אצלה בבית, ודיברנו עליה ועל נַנֻשְּׁקָה הרבה דברים יפים ונוסטלגיים, ושתינו הרבה יין, וכולם היו במיטבם.

אחר כך התחלתי לחשוב. מה באמת בת אדם אמורה לעשות אחרי שהפרטנר שלה לחיים מת? על זה בנויה כל הרומנטיקה המערבית: את מוצאת את האחד (עדיף מוקדם ככל האפשר) אתם חיים ביחד, מביאים ילדים (עדיף מוקדם ככל האפשר), מזדקנים (עדיף מאוחר ככל האפשר), והוא מת. זהו, סוף הסיפור. וזה עוד הסיפור המוצלח (לכאורה, ברור שלכאורה).

את נשארת אחריו, רוב הפעמים, אבל זה כבר לא מתאים לסיפור שלנו, אז אם לא אכפת לך, תתמודדי עם זה בעצמך. 

אבל איך את אמורה להתמודד עם זה? אף פעם לא היית בנאדם מבוגר בלעדיו, וגם אם היית, זה כל כך מזמן, שאת כבר חמישים פעם בנאדם חדש.

זה לא בלתי סביר בעיניי שכל מה שנשאר לך הוא למות. 

למרבה הצער, בחיים זה לא כל כך פשוט.

צעד 2

בספרות, למות זה פשוט. משפט אחד או עשרה או מאה עמודים, אבל מישהי יכולה לשבת שם, מאחורי המקלדת, ולברוא עבורך מוות רך מאד. 

אז זה מה שעשיתי. 

לקחתי את זהבה, את ריתמוס הדיבור שלה, את הערכים שלה, את צורת האהבה שלה לאריה (כמו שאני הבנתי אותה, ובעניין הזה המצאתי הרבה), את ההזדקנות שלה, את המוות שלו, והוספתי להם את חומרי המילוי של הספרות.ֿ

ככה, באהבה ומחשבה, באה לעולם דינה, שאותה אני אוהבת.

צעד 3

דינה היא די פטפטנית ונדרשו כעשרת אלפים מילה כדי להוביל אותה לבית הקברות. ארוך מדי לסיפור קצר. קצר מדי לרומן. לקחתי עוד כמה נשים שחשבתי עליהן דברים, וכתבתי עוד כמה סיפורים-ארוכים/נובלות והתחלתי לשלוח אותם לאנשים בתור קובץ סיפורים. 

אנשים אמרו דברים יפים על דינה ועל הנשים האחרות, אבל באותה הזדמנות גם אמרו שהם לא רוצים לפרסם את הקובץ כמו שהוא.

זה היה הספר השני שכתבתי, והתגובה שלי לסירוב הייתה שילוב של לא-רוצים-לא-צריך, ביחד עם אז-אני-כבר-לא-אהיה-סופרת-לעולם, ועם בזיקה קטנה מלמעלה של מי-בכלל-צריכה-לכתוב-גם-ככה-יש-יותר-מדי-ספרים. 

צעד 4

מישהי הציעה להפוך אותו לרומן. בעיני רוחי ראיתי את דינה כגלגול אחרון של אישה, שהיא כל-אישה, אבטיפוס מסוג אישה, וחשבתי שאני יכולה להפוך את כל הסיפורים האחרים ולסדר אותם כך שידברו על הגלגולים השונים בצורת רומן. 

זה לא הצליח.

חשבתי בלבי על כל הפעמים שבהן קראתי על תסמונת האלבום השני, שהוא תמיד בלתי אפשרי לעשייה, ואמרתי לעצמי: לכי תתאבלי בצד, ואז תלכי לכתוב את הרומן השלישי שלך.

צעד 5

אם לוקחים טקסט ומעבירים אותו בגוגל טרנסלייט, מקבלים טקסט באנגלית. זה לא אותו טקסט, כמובן, כי אנשים הם לא מכונות. אבל הוא לא רחוק מהטקסט המקורי. 

יום אחד, בתור ניסוי, העברתי את דינה לאנגלית. זה היה מאד משונה, כי זהבה הייתה כל כך מלח הארץ, שאי אפשר בכלל לחשוב עליה בשפה אחרת. ובכל זאת, דינה ישבה שם ופטפטה, והיא לא נשמעה כל כך זרה לעצמה, במיוחד אם ניקיתי את הלכלוך שהמכונה עשתה.

צעד 6

עכשיו היה לי טקסט באנגלית, של סיפור שאהבתי. הלכתי איתו לעורכת בריטית, בחיל ורעדה. קודם כל, כי העורכת היא מאד יפה, ונשים כל כך יפות גורמות לי לאבד ריכוז ולהנהן במרץ על כל דבר שהן אומרות. חוץ מזה, פחדתי שהיא תגלה על הגוגל טרנסלייט. ומלבד זאת, העולם הגדול ואני הקטנה. 

היא אהבה את דינה והבינה אותה מהרגע הראשון, ושלחה אותי מייד לעשות אלף חמש מאות תיקונים. עשיתי אותם.

צעד 7

לפני זמן מה פנו אליי שני אנשים שאני מאד אוהבת, על אף שרק את אחד מהם פגשתי בחיים. הם שאלו אם יש לי משהו כתוב. שלחתי להם את דינה. הם הציעו להוציא אותה מסד הרומן, ולהוציא אותה לאור ביחד עם הסיפורים האחרים. בתשלום. הם לא רמאים. ולא שרלטנים. הם סיפרו לי כמה זה יעלה. ולמה זה יעלה ככה. הם סיפרו לי מה הם חושבים שתהיה התוצאה. ואני ידעתי כמה קשה עם יעבדו בשביל הכסף הזה.

אבל התוצאה שהם הציעו העלתה שאלה בלתי נסבלת: למה אני רוצה לפרסם את הספר הזה? האם זה כדי שאוכל לקבל את חותמת הכשרות של הספרות? הקונסטלציה של פרסום בתשלום לא יכולה להציע אותה, כי אם אין שומרי סף, אין התקבלות. האם כדי שאנשים יוכלו לקרוא את מה שכתבתי? המספרים שהם דיברו עליהם (שהם דומים ומתאימים למספרים שמדברים עליהם בכל פורום סופרות וספרות שאני מכירה) הבהירו שהתפוצה של הספר תהיה מוגבלת מאד. האם אני רוצה לפרסם כדי לפנות מקום במגירה? ובכן, זו סיבה לא מספיק טובה בעיניי. 

אז אמרתי להם לא, והלכתי לדרכי. 

צעד 8

התחלתי לשלוח את דינה למגזינים ספרותיים באנגלית. התחלתי בגדולים שאני מכירה בעצמי, ועברתי לכל מי שהיה מוכן לפרסם סיפור בן עשרת אלפים מילה.

צעד 9

הנה הוא, במגזין ספרותי: הסיפור הראשון שלי באנגלית.

אין קתרזיס

ומה הדבר המסובך? שעשיתי כל כך הרבה צעדים עם הסיפור הזה, שאני לא מרגישה קתרזיס.

הייתי אמורה להרגיש גאווה גדולה. ואני כן. גם גאווה. 

אבל הדרך הייתה כל כך ארוכה, בשביל מגזין כל כך שולי, שאני אולי אמורה להרגיש מבוכה. אני כן. גם מבוכה.

ואני חושבת שזה הצעד הראשון בדרך ארוכה בשפה זרה, אז אני אמורה להרגיש תקווה. ואני כן. גם תקווה.