הלכתי לאיבוד

בקרב רומנטיקנים של ספרות נפוץ גם הטיפוס האורבני. אדם שאוהב את העיר לא משום ששם נמצא מקום העבודה שלו או משום ששם הוא נולד, אלא מפני ששם, כך הוא סבור, טמונים אוצרות ותגליות שמחכים להתגלות. מי יגלה את המגדנות הללו? ובכן, המשוטט. כאן לרוב באים סוגריים, ובתוכם המילה Flâneur, ביחד עם הצ׳ופצ׳יק הנוכרי כל כך שלה, כאילו היא מוסיפה לקורא הנפוץ משהו מעבר למשמעות של המילה משוטט. אחרי הסוגריים מפליג המחבר אל שני איים אפשריים. האי הראשון הוא תיאור ההיסטוריה המופלאה של השוטטות שתמיד כוללת בתוכה איזה סיפור על צרפתי משוטט בפסאז׳ים של פריז ואיתו איזה צב או סרטן או חיה בלתי אפשרית אחרת שקשורה ברצועה, ומכתיבה את הקצב הנכון לשוטטות ראויה. מייד אחריהם מזדנבים ציטוט או שניים של וולטר בנימין שמסביר לנו כי המשוטט הוא זה שהולך בדרכים הפחות מוכרות, בעקבות מפה פנימית שאין לה סיבה, והרחק מציווי השעון הממכר, והוא זה החושף את הלא-מודע של העיר. או אז ישתייך המחבר לז׳אנר האסתטי של השוטטות. האי השני שאליו יכול המחבר לכוון הוא האי של ההתנסות האישית, והדברים שאותו מחבר גילה בעצמו בשוטטות היפה שלו בעיר, שגרמה לו להיזכר בטיפוס המשוטט (Flâneur) של רמבו, בודלייר ובנימין. או אז שייך המחבר לז׳אנר הממוארי המעצבן עוד יותר.

למרבה הצער, אני רומנטיקנית של ספרות וגם טיפוס אורבני. אני אוהבת לשוטט בעיר, ואני חשה נעלה יותר מאנשים אחרים כשאני מצליחה לעשות זאת היטב. אין לי שום רצון לסכם את בנימין, ועל כן, הז׳אנר הממוארי.

דברים שצריך בשביל לשוטט בלונדון

אין לי ספק שהמשוטט בפסאז׳ים של צרפת עשה חיים משוגעים. הוא היה גבר אמיד, לבוש היטב, שבוודאי עצר אחת לכמה זמן לכוסית אבסינת׳, בלי מפה ברורה של כל פינה בעיר, ובלי סכנה נראית לעין. בשביל אנשים אחרים, נגיד אני, המצב הוא קצת אחר. הלכתי לאיבוד כמה פעמים בלונדון, וזה היה מתסכל, מרגיז ופעם אחת אפילו מפחיד. 

ועל כן, אני חושבת שכדי לשוטט בלונדון כראוי יש להצטייד בדברים הבאים:

• וויורק (WeWork) – זה הרבה יותר נוח לצאת ממקום מסויים שהוא לא הבית שלך, ולתת לעצמך לשוטט כשאת יודעת שאת תמיד יכולה לחזור למקום הזה, ויש לך בו קפה, מים ושירותים. אם אין וויוור/, אפשר משרד. אם אין משרד, אפשר מלון. אם אין מלון, אפשר בית קפה. אם אין בית קפה, אז לכו לשוטט במקומות אחרים.
• כרטיס אשראי – יש בלונדון מלא מקומות טעימים לאכול בהם. אף פעם אי אפשר לחזור לכולם. כמו כן, אם יש לך כרטיס אשראי, את יכולה לחזור אפילו מהירח של לונדון
• טלפון עם בטריה – כל עוד את עושה עם עצמך הסכם שאת לא פותחת את אפליקציית המפות שלך עד שאת מסיימת את ענייני השוטטות שלך.
• אוזניות – מתקשרות לסעיף הקודם, כי לשוטט זה כיף, אבל לשוטט עם פודקאסט/ספר כיף שבעתיים
• מדריך לארכיטקטורה בלונדון – זו אפליקציה חינמית, שאני חושבת שהיחידים שהורידו אותה הם אני והאימהות של כריסטופר ואדוארד שכתבו אותה. ודי בצדק. היא אפליקציה גרועה, אבל יש בה מידע על המון המון בניינים מפורסמים ופחות מפורסמים בלונדון.

דבר ששמעתי בזמן ששוטטתי

הפרק הראשון בהסכת הפרשה של גל״צ שעוסק בעוזי משולם ובהתבצרות שלו בבית שלו ביהוד. מאד יפה.

דברים שסביר למצוא בכל שיטוט בלונדון

• פרט א מנג׳ה – זה בית קפה נחמד, אין לי שום דבר נגדו. אבל יש משהו שממש מבאס את הרומנטיקנית האורבנית שבתוכי ברשת שמחליפה את כל בתי הקפה השכונתיים. אני מקווה שהם כבר עברו את השיא.
• חדר כושר – באמת. בכל פינה. ותמיד יש בו מישהו שמתאמן. במיוחד בזמן הפסקת צהריים. כלומר, אחרי המגיפה העולמית לונדון מתאמצת מאד כדי להחזיר את העובדים והארנק שלהם למרכז העיר. אבל חדרי כושר ממשיכים לפעול בכל פינה ובכל אחד מהם אפשר לראות אנשים מתאמנים.
• מועדון פרטי – לאחרונה עבדתי עם סנוב אנגלי אמיתי, שהיה בגילי, אבל בשעת שכרות הפליג בפרטי פרטים בהשוואות בין מועדון פרטי זה לאחר משל היה מדור אחר. אם המשוטטת לא יודעת מראש, אין לה דרך לדעת שזהו מועדון חברים בלבד, שבו אפשר לשבת בספות ולהחליף מבטים יודעי כל עם אנשים אחרים ששילמו הרבה כסף ומכירים מספיק אנשים כדי לשבת על אותה ספה. זה שריד מאד מצחיק ומניב של זמנים אחרים. אבל מה אני יודעת? אני אישה. גם ככה לא היו מקבלים אותי.
• קפה שכונתי – כי פרט עוד לא הרסו הכל.
• מסעדה/קפה שנדב פעם המליץ עליהם – לא משנה לאיזו שכונה בעיר אני הולכת, אני תמיד מגיעה לרוח רפאים שנדב השאיר שם כדי לשמור עליי. אני לא יודעת אם זה תקף לכולם.ֿ

הסוף

כל העניין ארך כשעה, במהלכה אכלתי ארוחת צהריים שלא ראוי להרחיב עליה את הדיבור.
זה כיף לשוטט, אין מה לומר.