חמישה רגעים בווילס

07:48

ארבע מאות קילומטרים לערך מפרידים בין הבית שלנו בלונדון לבין הקצה המערבי של וויילס, לעיירת החוף עם השם המתנגן אַבֶּרֱרוֹן (נשמעת כמו שדון שייקספירי), שבה שכרנו בית קטן על גדות הנהר כדי להעביר בו חמישה ימים של כריסמס וגבעות מוריקות. החלטנו לצאת מוקדם כדי להביס את הפקקים, וסיפרנו ללב שלראשונה בחיים שלו אולי נעיר אנחנו אותו במקום הפוך. כל הלילה התהפכנו במיטה כמו זוג סתומים, כדי שלא נחמיץ את הטיסה לכאורה, שתצא מהבית בדיוק בשעה שבה נחליט שהיא יוצאת, עד שבשעה 4:40 לערך נשמעה מחדרו של לב הזעקה: אבא! ושנינו ענינו בבהלה: מה?! ולב צעק: חשבתי שהשארתם אותי לבד בבית.
אחרי שהרגענו את הילד שאף אחד לא שכח אותו בבית ורשמנו לעצמנו הערה לא להרשות לו לראות את הסרט הזה לבד, נכנסו לאוטו והתחלנו לנסוע. ונסענו. ונסענו. ונסענו. והיה חושך גמור, מלבד האור שהטילו פנסי המכונית (קוראים לה פרומה). ולב שמע פודקאסטים באוזניות. ואני ונדב הסתכלנו קדימה, אל החושך. ואז פתאום, כשהסתכלנו במראות האחוריות, היה אור שחר ורוד מעורבב עם קצת כתום. כשהסתכלנו קדימה היה שחור משחור עדיין. מעלינו אולי התרחשה תכלת. וכך נסענו, מוגנים בידי פרומה והאוזניות הכחולות של לב, בין האור לחושך במשך חצי שעה בערך, עד שהורוד הכריע את השחור.
כמה שעות אחר כך הגענו למחלבה וולשית, שעושה גבינות מחלב פרה, וחולקת שטח עם מזקקה לייצור ג׳ין, שבה טעמנו הרבה מאד גבינות טעימות, אף לקחנו הרבה מהן איתנו הביתה. וככה התחלנו את הטיול שלנו בווילס: באור ורוד, עם אוזניות כחולות, וגבינה צהובה עם ניקודים ירוקים של סרפד. לא יודעת אם טיול יכול להתחיל טוב יותר.

11:23

בית ניוטון נבנה ב-1660, ובמשך יותר משלוש מאות שנה שימש את משפחת רייס, צאצאיהם של נסיך הממלכה הוולשית דהוברת׳. מסביב לבית יש אחוזה של כך וכך אקרים שניתנה ללורד רייס בידי המלך אדוארד משהו, בגלל שהוא עזר לאדוארד להביס את מישהו ולחזור לשלטון באנגליה. אין לי שום יכולת לזכור פרטים היסטוריים, אבל דווקא מתנות אני אוהבת.
בתוך הבית יש שולחן ערוך לארוחת כריסמס, ותמונות של הלורד וגם של אשתו ושל הילדים, והרבה מאד צלחות וכלי חריסה עדינים, וגם ספות, וילאות כבדים ואין ספור חפצוצים עתיקים אחרים. ובתוך כל זה, יש שלט קטן: אם אתם רוצים, אתם יכולים להביא לכם קפה או תה מהקפיטריה בחצר ולשתות אותם פה, בחדר הזה. אין לתאר את המהירות שבה לב ואני רצנו לקפיטריה, ואז ישבנו בספת קטיפה ארגמנית, בלב אחוזה מ-1660, ושתינו קפה ושוקו. לב אפילו לא שפך כלום!
אחר כך יצאנו לטייל באחוזה, והשמש שוב הייתה בצד אחד, צובעת את העצים הירוקים והחומים בצהוב-אדום, ומשאירה צד אחד מוצל, אפל ורטוב, ושוב הכל היה יותר מדי יפה.

09:30

הרגע השלישי בטיול שלנו מתחיל בעצם לפני ארבע שנים. איך שהגענו לפה הוספנו שלושה אנשים לאוכלוסיית הישראלים המפגרים-מזגאווירית בממלכה. זו לא הייתה אשמתנו. או אשמת הממלכה. הפער הוא פשוט גדול מדי.
בישראל, בהכללה, אין כל כך עונות שנה או כבוד לשעות הפנאי, ולבנאדם יש שלושה סוגים של בגדים: לספורט, לעבודה ומחוץ לעבודה. אם הוא משחק כדורגל או כדורסל או רץ או אפילו מטפס הרים, הוא בגדול משתמש באותן נעלי ספורט, באותו טרנינג שחור ובאותה חולצת טריקו, שבמקסימום יכולה להתחלף בחולצה טרמית או חולצת דריי-פיט. אם הוא הולך לעבודה, הוא משתמש באותו ג׳ינס וחולצה שאינה טריקו למשרד, לכיתה, לארוחת הערב במסעדה וגם לריקודים שאחריה. וכו׳. בשעות הפנאי שלו הוא משתמש בגדול באותה בגדים של העבודה, אבל ישנים, ומוסיף עליהם בגדים שקיבל פעם ממסגרת כלשהי.
באנגליה, בהכללה, לכל פעילות יש בגדים משלה. רוצה לשחק כדורגל? בבקשה. יש בגדים לכדורגל ונעליים לכדורגל. רוצה לרוץ? אחלה. אתה צריך נעלי ספורט אחרות ובגדי ריצה. רוצה ללכת למשרד בסטרטאפ? בבקשה. יש ג׳ינס נכון, יש נעליים נכונות, ויש סווטשירט שחור. לא זה מהצבא. רוצה ללכת למשרד בסיטי? בבקשה. יש ג׳ינס שחור אחר. נעליים אחרות. ובחיים שלך אל תיתפס מת עם סווטשירט שחור. ועל זה נוסף אלמנט מזג האוויר. רוצה ללכת לטייל בפארק ליד הבית שלך בקיץ? יופי. יש לזה נעליים מיוחדות. רוצה ללכת לטייל בפארק ליד הבית שלך כשיורד גשם? עוד יותר טוב! כי יש לנו נעליים מיוחדות גם לזה.
אם אתה מגיע לאנגליה מישראל, בהתחלה אתה מסתכל בתימהון על כל השיגעון הזה. אחר כך אתה קולט שאתה נראה כמו דג מחוץ למים, ואתה מתחיל לחשוב האם אתה רוצה להיראות כמו דג מחוץ למים. אחר כך, כשעברת שנה וחווית את כל העונות, אתה קולט שהרבה מהבגדים הם הבגדים הנכונים כי הם מתאימים למזג האוויר. ואחר כך, אתה מבין שאין ברירה, ואתה חייב וולינגטונס, שזה שם מתנגן למגפי גומי. אם אתה לא בן שלוש, ובמקרה של לב גם אם אתה בן שלוש, אתה תוהה: אני באמת רוצה מגפי גומי? באמת? ואתה מחליט שלא. ואז עוברת עוד שנה. עוד פעם הנעלי ספורט שלך מתמלאות בבוץ. אחר כך הנעלי לא ספורט שלך מתמלאות בבוץ. אחר כך שוב הנעלי ספורט שלך וגו׳. וכך, בשנה הרביעית, יש אימא אחת למשפחה קטנה, שעוברת בכמה אתרים באינטרנט, ואוספת בערב אחד שלושה זוגות של ווילנגטונס בגדלים שונים (של נדב כל כך גדולים שהם מכסים את כל הרגל של לב), ואיתם שלושה זוגות גרביים מיוחדים לוולינגטונס (לא חשבתם שנגרוב סתם גרביים, נכון?! אנחנו לא פראי אדם כבר!).
מצויידים בוולינגטונס(!), ובהתבוננות אובססיבית בתחזית מזג האויר שמבטיחה לפחות שלוש שעות יבשות, ירדנו מהאוטו במקום שקוראים לו האי דינס, והוא בעצם חצי אי. שלוש דקות מתחילת ההליכה מתחיל לרדת גשם. אנחנו עוצרים רגע ומסתכלים מסביב: אנחנו בערך מאה מטר מעל פני הים, ומסביבנו יש צוקים שחורים, רמה ירוקה וים אפור, וכל כך הרבה אוויר ממלא את הריאות שלנו, שאפשר רק לנשום ממנו שוב ושוב ושוב. ואחרי הרבה נשימות, אנחנו ממשיכים ללכת, ויש כל כך הרבה בוץ, על פני כל כך הרבה קילומטרים, שאין אלא לומר את ברכת בורא הווילנגטונס.
בקצה האי, שאפילו בסטנדרטים של ווילס שבה אין שום דבר קרוב לכלום הוא מרוחק מהכל, יש פתאום בית. בית עם שתי מכוניות וסימני חיים אחרים, שמעורר תהיות אודות החיים שמנהלים האנשים שגרים שם. לשבועון החקלאים הפתרונים:
״את החווה, שחלקה שכורה וחלקה בבעלותם, מנהלים ניל פרקינס, אבא שלו רוג׳ר ואשתו לינדה.
המשפחה גרה במקום, במסגרת רשות שמורות הטבע, מאז 1987. החווה כוללת 600 אקרים ששייכים לפארק הלאומי חוף פמברוקשייר. בערך 400 אקרים משמשים למאכל המרעה, ואילו 200 האקרים האחרים, שכוללים גם קרקע צוקית רגישה, מנוהלים לתועלת הסביבה. בבעלות המשפחה 180 אקרים נוספים במקומות שונים.
1600 כבשי Lleyn ו-300 טלאים מהווים 60% מהעסק המשפחתי. הכבשים יולדות בשלושה גושים בין מרץ לאפריל. כמו כן רועים שם 200 עגלות של שכנים.״

14:22

כריסמס ביום שבת. ביום ראשון בוקסינג דיי, שזה יום מומצא שיש בו חופש. אחריו יש יום חופש פיצוי על זה שכריסמס יצא ביום שבת. אחריו יש יום חופש, פיצוי על זה שבוקסינג דיי יצא ביום ראשון. הכל סגור סגור סגור הרבה מאד זמן, ואנחנו כבר קצת השתעממנו. אז עשינו מה שעושים בממלכה כשקצת משתעממים: מצאנו חנות לקנות משהו. ככה יצא שלב קיבל גם נעלי טיפוס הרים, כי כזה סוג עוד אין לו.
לקחנו את הנעליים ואת עצמנו לטיול בשמורת טבע, שמתחילה בחניה עם שלטים חרותים על עץ, כמו בישראל, וממשיכה בכל כך הרבה עצים כל כך עתיקים, שאין לבנאדם ברירה אלא לחשוב על כמה הוא רחוקים מנוף ילדותו, מחשבה מתוקה מרירה שיכולה להעסיק בנאדם שעות בהנאה רבה, בעודו צועד בין טפטופי גשם עדינים שחודרים דרך צמרות העצים.
לפתע, נחל קטן, בגובה הברכיים. לרוחב הנחל קורת עץ שמישהו הניח כדי שאפשר יהיה לעבור לצד השני, אם רוצים. השביל המסומן מסתיים לפני הנחל, בספסל עץ וחבילת תפוצ׳יפס. נדב, בוולינגטונס עד הברכיים, צועד הלוך ושוב בתוך המים, ועוזר ללב ולי לעבור לצד השני. בצד השני אין הרבה, ואנחנו מחליטים לחזור. לב מתחיל ראשון, צועד צעד, ועוד צעד, והופ! מחליק לתוך המים. המים קפואים. הילד מבוהל. ובכל זאת, אחרי שתי שניות הוא בחזרה על קרקע יבשה (פחות או יותר). עם ילד נוטף מים, בסוודר של אימא שלו, ונעלי הרים חורקות, אנחנו חוזרים לאוטו, ומפעילים את החימום. אני משערת שלב לא יסכים איתי, אבל אני מרגישה שזה היה רגע שמח ביום שלנו.

ילד קצת משועמם. אילוסטרציה

19:30

אנחנו בדרך לארוחת הערב שתסיים את הטיול שלנו. המפה אומרת שיש לפנינו 12 דקות נסיעה.
ווילס היא שמורת טבע של שמיים אפלים. לא כתוב את זה בשום מקום, אבל נדמה לי שהרבה זמן לא היה פה מספיק כסף או תשומת לב כדי להניח תשתית אור בכל הכבישים הארוכים והבודדים האלו, אז מישהו החליט שזו יכולה להיות אטרקציה תיירותית טובה, הכריז על ווילס בתור שמורת טבע של שמיים אפלים, ושם מלא אתרי אינטרנט שבהם מפות של נקודות מומלצות לצפייה בכוכבים.
קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים שאין בהם עמוד תאורה אחד, ורק הדרכים מצרות ומתרחבות, מתפתלות ומתפתלות, ובכל פעם דנהמ שאולי מאחורי הפיתול הזה אין כלום, ופתאום מגיע עוד בית, עם עוד כבשים, ועוד כמה מטרים שמובילים לפיתול הבא. 12 דקות של נסיעה בלונק פארק אמיתי, שמובילות אותנו לבית ספר שמישהו הפך למסעדה. אין שום סיבה להגיע דווקא אליה, אבל הדרך הייתה מושלמת.

6 תגובות בנושא “חמישה רגעים בווילס”

  1. מקסים.
    ההתחלה הזכירה לי פעם שאני ובת זוגי התכוונו לצאת לחופשה באילת ולא נרדמנו אז יצאנו מאוד מוקדם לפני שהשמש זרחה. גם המרחק דומה. מכאן כבר אין קשר…

להגיב על motior לבטל