Let the edges of ourselves open up

נדמה שהמגיפה חלפה. כלו המים. אנשים ברחובות. הטיוב תפוס. לב רץ מבית ספר לחוג לחברים לעוד חוג והביתה, שם הוא אוכל כל שעתיים. צריך ללכת לסופר. לגהץ. לנקות. לצאת. לחוות. ליהנות. המגיפה חלפה.
כשסדאם התחיל לירות טילים על תל אביב, הייתי בת שתים עשרה ויום ובאילת. המלחמה עברה הרחק ממני וההד היחיד שהגיע אליי היה ההכרח להיסחב עם המסיכה המטופשת שאף פעם לא חבשתי. בתל אביב, לעומת זאת, אנשים בילו כאילו מחר נמות, או כך לפחות אומרות השמועות. קינאתי בהם נורא. ועכשיו, עכשיו אני בלונדון של אחרי המגיפה. אף אחד לא רוקד פה על גגות באוקטובר, ובואו, אני בת 43 וגרה באיזור כל כך בורגני, שיש פה רחובות שלמים שיש בהם רק מאפיות, חנויות של בגדים לתינוקות, ובגדי כושר לאימהות שלהם, אבל אפילו בעולם הזה יש באוויר תחושה של חזרה לחיים.
למשל.

יום שישי

ביום שישי הייתי עם קים וניקולטה בפאב ליד הבית שנקרא הבובין. זה מה שמכנים גסטרו פאב (מילה איומה שמזכירה לי רופא גסטרו ועל כן קלנסקופיה ועל כן משהו רחוק מאד מבילוי מהנה. לא מבינה מי המציא אותה), עם כמה חדרים מוארים, חצר חשוכה למדי, אין ספור אפשרויות של ג׳ין טוניק ותפריט אחיד למדי.
קים היא רזה ממש ועשירה, כך שתמיד נדמה לי שלא אמורות לה בעיות בחיים, אבל בעצם היא משועממת לאללה, אבודה, ואף פעם לא אומרת כלום, מלבד מילים ספורות שמסגירות חרדה אימהית אינסופית. ניקולטה היא רסטורטורית איטלקייה, שתמיד נראית כאילו היא מחלימה מהתקף חרדה. יש לה בעל שכרוך אחרי נדב וילדה שכרוכה אחרי לב וניקולטה קצת אוהבת את נדב ואותי וקצת מתביישת בלהיטות של הילדה והבעל שלה.
שם, בפאב הזה ניקולטה ואני התחלנו לדבר על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. על לילו ולנו. על להיות אישה באיטליה. על קנאה. סיפרתי על האובססיה הקלה שלי לספרים האלו. הקשבתי (לא הכי בנימוס שלי, למרבה הצער) לניקולטה מספרת על איך היא מזדהה עם רגשות הקנאה שמתוארים שם (אני לא טובה בלהקשיב לקנאה. קים שתקה. ובכל זאת, הייתה באוויר תחושה של מועדון קריאה, תחושה של הליכה על גשר שסופרת בנתה, כך שנשים אחרות יוכלו לדבר על קנאה (ונשים אחרות יוכלו להקשיב פחות מדי בנימוס). התגעגעתי לזה.

ובתוך כל זה

אני משתדלת לעשות כל יום מדיטציה של עשר דקות. זה לא מצליח לי בכלל, ויש הרבה ימים שבהם אני לא עושה מדיטציה. אבל יש לי רשימה קטנה שאמורה לעזור לי לרכוש את ההרגל לאורך זמן, ואני משתדלת לא לשפוט את עצמי יותר מדי לחומרה בעניין הזה.
בכל אופן, באחת המדיטציות שעשיתי, המדריך (ככה קוראים להם? המורה? המנחה? לא יודעת) דיבר על זה שלפעמים חלק מהתבוננות מודעות ביומיום שלנו (שהיא חלק מהשקפת העולם שמתבטאת במדיטציה, עד כמה שאני מבינה) היא לעשות דברים עם כוונה. אם אתה נגר, אתה אמור לקחת את המסור מתוך כוונה, ולגעת בעץ מתוך כוונה ולסמן את הקו עם העיפרון מתוך כוונה, ובאופן כללי לעשות לכל דבר הזרה בלתי פוסקת כדי שתוכל לראות אותם מחדש ולהעריך אותם מחדש.
כדי לעשות את זה, כך אמר המדריך, אנחנו צריכים Let the edges of ourselves open up. זו מחשבה כל כך פרחונית ויפה, וכל כך מנוגדת לכמה שאנחנו נהיים קשים וקפוצים עם השנים, שהלוואי שהייתי יכולה לחשוב על זה כל הזמן, על הקצוות שלי נפתחים.

נדב צילם. אני הייתי עסוקה בלחשוב עם הטישירט שחורה זה נחשב

יום שבת

ביום שבת התלבשנו יפה, אמרנו שלום ללוסי הבייביסיטרית, והלכנו לראות את תזמורת הבי.בי.סי מנגנת את בראהמס. הקונצרט היה בברביקן, שהא מקום שעל פי התיאוריה נמצא במרחק ארבעים וחמש דקות מהבית שלנו. יש רק שתי בעיות בתיאוריה הזאת; ראשית, הברביקן, שהוא בניין נמוך למדי, חבוי בין אלף וחמש מאות גורדי שחקים מופרכים בעושרם בסיטי של לונדון, ועל כן קר שם יותר מבכל מקום אחר בעיר. שנית, בגלל כל גורדי השחקים האלו, אפלקיציות המפות פשוט קורסות שם בזו אחר זו. וכך יוצא, שתמיד אנחנו מגיעים לברביקן קפואים, קצרי נשימה, ובאיחור. (ולכל האנשים ממשפחת שרון שרוצים להגיד: ״פשוט תצאו שעה קודם״, תתאפקו. יצאנו שעה קודם. האוטובוס סירב להגיע).
וכך יצא שרצנו רצנו רצנו, עמדנו לפני הסדרנית, היא סימנה לנו להיות בשקט, ופתחה לנו את הדלת כדי חרך, ונכסנו פנימה על קצות האצבעות, והתיישבנו במקומות הראשונים שמצאנו. ואז, בנשימה הראשונה שלקחנו, הקונצרט התחיל. כשהרמתי את העיניים, הייתה שם תזמורת שלמה על הבמה. ארבעים אנשים, לערך, במגוון תלבושות שחורות ברמות שונות של פורמליות, ועם מגוון גדול של כלים מוזיקליים. מסביב לתזמורת היה האולם של הברביקן, שאולי נחבא אל הגורדים, אבל הוא יפה למראה, נוח לישיבה, ויש בו אקוסטיקה מעוררת השתאות. ובמשך שעתיים האנשים האלו ניגנו לנו מוזיקה שלא קשורה בכלל לכאן ולעכשיו. זה היה כל כך מרחיב לב.
התגעגעתי לזה. זה לא מנע ממני לישון במחצית השנייה בנינוחות רבה על הכתף של נדב, שלמרבה השמחה לבש ז׳קט רציני עם תיפורי כתפיים שמיועדים, כך אני רוצה להאמין, לראשים של ליידיז כמוני.

וגם

אני עובדת קשה, אני חושבת. אני אף פעם לא יודעת מה נחשב לעבוד קשה, בהתחשב בזה שאני עובדת בסטרטאפ, לא בחדר ניתוח, לא במפעל ולא במזבלה. כן, אני צריכה להשקיע מחשבה ויצירתיות ונחישות ברמות אחרות לגמרי ממה שהשקעתי עד עכשיו אי פעם בעבודה, אבל בכל זאת. סך הכל מדובר בסטרטאפ שאינו שלי. יש משרד מוגן ממזג האוויר. יש לי מחשב מהודר. יש פירות טריים. קפה ממכונה. ולפעמים אפילו המדפסת עובדת. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
ובכל מקרה, עובדת קשה, ולא נשאר לי הרבה זמן לכתוב. את מה שנשאר, אני מעדיפה להקדיש לספר שאני עמלה עליו. מה שלא הולך לספר, הולך למחשבה על זקנות ועל איך אפשר לייצר קהילה ומגזין לזקנות לעתיד. וככה יוצא שאני לא מגיעה לכתוב פוסטים בבלוג. ועל כן, אני עושה פה רשימה של פוסטים לעתיד, אולי זה יעזור לי להגיע אליהם:
חצי שנה לניהול – זו הפעם הראשונה שאני אשכרה מנהלת אנשים, אומרת להם מה לעשות, מנגבת להם את הדמעות, מנסה להבין איך לסדר את הגוף שלי כך שייראה בסדר בתמונות של ההנהלה.
72 שעות במנצ׳סטר – לקחנו את לב, האוהד החמוד ביותר בעולם של מנצ׳סטר סיטי, לראות משחק באיצטדיון של מנצס׳טר סיטי.
מארי ואני – על עורכת אחת, שעוזרת לי לערוך כמה טקסטים שלי.
פרומה ואנחנו – שבת אחת בפטוורת׳

יום ראשון

אחרי שהתאוששנו מברהאמס, הלכנו לעל האש אצל חברים שלנו, שהם הורים לילד מהכיתה של לב. גם קים ובעלה והילדים שלה באו. כנהוג במקום שבו אני גרה, שתינו יין. ועוד יין. ועוד יין. דיברנו על שיפוץ בתים. ועל נסיעות לחו״ל. ועל אופרה. אפשר היה לעשות עלינו קומדיה, מרוב שהתנהגנו כמו שהיינו אמורים להתנהג.
ואז פול, שבעבודה שלו מרדים אנשים, לחש לרוזה: עכשיו זה הזמן? והיא אמרה לו כן. ופול, בן של כומר, רעם בקולו: בואו, ילדים, יש לי משהו להראות לכם. הילדים, בגילאי שלוש עד שבע וחצי, הלכו אחריו בשורה, ואז הוא הסיר את לוט שקית הפלסטיק מעל שולחן שעמד בחצר. מה היה על השולחן? ובכן, על השולחן היו חלקים פנימיים של חזיר. לבבות. כבד. ועוד דברים שאני לא יודעת להגיד, כי ברחתי פנימה. ואז פול, כבר קצת שיכור, חילק לילדים מצבטים קטנים, ולקח את סכין המנתחים המאד אמיתי שלו, והתחיל להסביר להם על שרירים, על ורידים ועורקים ועל איך נראית דופן של לב.
אני לא יודעת מה עוד קרה, כי היה שם ריח של דם ושל בשר נא, ואני ברחתי פנימה. כמה דקות אחרי זה, באתי לראות אם לב צריך חילוץ והוא הסתובב אליי, חיוור למדי, ואמר: אני חושב שהספיק לי! לקחתי אותו לספה והוא אמר: זה היה ממש מגעיל וממש מעניין והחזקתי מעמד כמה שיכולתי!
ואז, כאילו כלום, פול עשה על האש, וכולנו אכלנו נקניקיות ותירס וכנפיים והמשכנו לדבר על דברים נאותים ורגילים לחלוטין.
התגעגעתי גם לאפשרות של תדהמה.

גם את זה נדב צילם.

9 תגובות בנושא “Let the edges of ourselves open up”

      1. דווקא היה מגניב הטור בהארץ! (גם אני התגעגעתי קשות). אמאלה, איזה פחד עם לב ולבבות החזיר.

      2. מוסר השכל: לתת לקצוות שלנו להיפתח יכול להיות דבר מסוכן, במיוחד אם הוא נעשה באמצעות סכין-מנתחים.

  1. יופי שיש אווירת אחרי ואפשר לבלות ולהנות. מקווה שזה באמת יחזיק הפעם.
    אני מבין את ה"עובדת קשה" בתור מישהו ש"עובד קשה" בחברות מחשבים כבר הרבה שנים…

    ובתור טבעוני אני חייב להודות שאני לא רואה הבדל גדול בין לנתח לב של חזיר לבין לאכול נקניקיה מבשר חזיר

להגיב על motior לבטל