חזרה

1.

אני יושבת בבית קפה וכותבת. חיכיתי לפחות חמישה חודשים כדי להגיד את זה. מימיני יש שולחן עם השרוטים של השכונה. בכל בית קפה שכונתי יש אותם, אני זוכרת את זה עוד מהתחתית. לאחד מהם תמיד יש כלב מלחיץ שחושב שזה בסדר ללקק אותך או לקפוץ עליך או להשאיר עליך את נוכחותו באיזשהו אופן, והבעלים השרוט שלו לעולם לא יגיד כלום. תמיד מעשנים שם בשולחן הזה, ויש שם סיפורים מסמרי שיער על אנשים שלא ישנו בלילה, על בעלי בית שמאיימים בפינוי ועל מגוון אנשים רעים אחרים, לצד הערות נבזיות על אנשים מהשכונה – תמיד בשמם הפרטי – שחולפים ברחוב, ומילה טובה על איזה מיעוט שהוא תמיד "נחמד מאד".
מסביב החנויות פתוחות. ביום שני, שעה אחרי הפתיחה, הילד שלי התייצב בספריה ובלי להסס הלך אל מדף ספרי הספורט, שם הוא הצליח למצוא עוד ספר על כדורגל שהוא עוד לא קרא! אני בעצמי עשיתי סיבוב קטן מאד בחנות צדקה.
הקפה עצמו – תודה ששאלתם – דוחה. ממש. אבל אי אפשר להיות קטנוניים, כי לב עדיין בחופש(!), ומישהו צריך להעביר אותו מהאיש שמלמד אותו לרכב על אופניים לאיש שמלמד אותו לשחק כדורגל, כך שיש לי ארבעים דקות נטו לברר עם עצמי: ככה נראית החזרה לשגרה אחרי חמישה חודשי סגר?

2.

הבית החדש שלנו הוא הבית עם הכי הרבה אור בלונדון.
(זה לא בית, זו דירה. אני מוצאת את הפער בין דירה לבין Flat מטריד. דירה מרמזת ארעיות, סטודנטיאליות, בניין עם הרבה שכנים ומעט תחושת ביתיות. Flat לעומת זאת היא פשוט אינדיקציה של עושר: האם יש לך מספיק כסף לקנות שטח שהוא רק של עצמך או שאתה צריך לחלוק אותו עם עוד מישהו. חשוב להבהיר את העובדה הזו לבן שיחך בצורה הקלה ביותר האפשרית, ולכן משתמשים בהבדל הזה באדיקות. אבל בניגוד לעברית המילה עצמה אינה מרמזת כלל על התחושה שלך באותו מקום. אני אקרא לשלנו בית, כי כן, הוא הולך להיות הבית שלנו).
הכי הרבה אור, כאמור. בבוקר, לפני שפותחים את הוילונות בסלון אפשר לשבת על הספה ולהסתכל על קווים של אור חותכים את הוילונות לפיסות.
בחלון הגדול בין הקומה הראשונה לשנייה אפשר להתעדכן במצב העננים באותו יום. אפריל עכשיו, חודש לפני החודש הטוב ביותר בשנה בלונדון, ויש הרבה ימים שבהם העננים שטים – לבנים וגבוהים – על פני השמיים הכחולים. מחזה נפוץ למדי בתל אביב, נגיד, אבל משמח מאד בלונדון.
בחדר השינה, שהוא כרגע כולו לבן לבן לבן, אפשר לפקוח את העיניים ולדעת את השעה לפי האור שמסתנן מבעד לוילונות. בשבע, נגיד, הוא כמו שיר של מרי פופינס, בהיר וורוד לחיים. אבל בשבע וחצי הוא כבר קצת יותר חוצפן וישיר (אולי אני טיפהל׳ה משליכה פה).
והחלון של המטבח, הו החלון של המטבח. הוא תמיד פתוח, כי הגלאי עשן הארור מפעיל את האזעקה הטיפשית שלו בכל פעם שמבשלים משהו. זה מטבח, ואנחנו נוטים לבשל שם. החלון פתוח, ולמטה יש את החצר של השכנים, שבמרכזה אופני כושר מכוסים ולצידם שולחן עגול מכוסה בשעוונית הפרחונית הכעורה ביותר שאפשר למצוא בכל מרחבי הטקסטיל הכעורים של אנגליה. מעל החצר יש קירות של חצרות אחוריות של מגוון בניינים. ומעל הקירות שמיים, ומתוך השמיים, בערך באמצע היום, מסתננות קרני שמש. אם עומדים במטבח באמצע היום, עם הגב אל החלון, בדיוק בפינה הנכונה ליד המדיח, אפשר להיזכר קצת ברגע שבו עומדים עם הרגליים במים ועם הגב לשמש מוקדם מאד בבוקר בשבת בבוקר באילת, כשאימא שלך וכוכבה מפטפטות לצידך.
ככה נראית החזרה לשגרה אחרי מעבר דירה?

החלון שבין הקומה הראשונה לשנייה. עננים שטים.

סוגריים

כשהייתי בערך בגיל של לב (אין לי באמת מושג. אני רק משערת), והבית של כוכבה היה בשבילי כמו שלוחה של הבית שלנו (רק עם הרבה ריחות של שוקולד נאפה ורגשות סוערים – שני דברים שהבית שלי מעולם לא הצטיין בהם), אהבתי לדקלם את הדקלום הבא:
אתמול, כשאבא קרא עיתון ואני ניגנתי בפסנתר, נשמעה דפיקה בדלת.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, לא פתחתי.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, לא פתחתי.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, פתחתי.
בדלת עמד איש גבוה ורזה שמן ונמוך כל כך.
דקלמתי את הדקלום הזה לכוכבה בערך מאתים חמישים פעם ביום, אם זכרוני אינו מטעני (והוא מטעני), והתגלגלתי מצחוק בכל פעם. היום אני תוהה: מי זה האיש הזה? הוא נשמע מסוכן. זה איש החול, מהסיוטים של פרויד? זה קוסם? זה גנב? הוא בא לעקל את הפסנתר? מה בדיוק קורה שם? האם שכחתי חלק מהדקלום שהעצם הופך אותו לבדיחידה? מוזרות דרכי האייטיז במדבר בישראל.

3.

בתוך הבית יש חדר עבודה/אורחים. קיר וחצי שלו צבועים בכחול היפה ביותר שאפשר לדמיין ויש בו ספרייה, שלרגע נראתה בגודל סביר, אבל אחרי ששמנו בה ספרים, התברר שהיא כמובן קטנה מדי. אם סוגרים את הדלת, ומפעילים קצת את הדמיון, אפשר לשבת ליד השולחן, לפתוח את המחשב, ולדמיין שאשכרה יש משרד, נפרד מהבית, שבו אפשר לשקוע בעבודה בלי לשטוף כלים או לדבר על כדורגל או להריח אוכל.
הבעיה היחידה איתו היא שגם בעבודה שלי מחכים. שני פרוייקטים גדולים מתקרבים אל קו ההתחלה, ועד שהם לא יתחילו, אין הרבה שמחלקת השיווק יכולה לעשות. אז מחלקת השיווק ממציאה לעצמה עבודות רס״ר, וכשהיא מתייאשת מזה, היא הולכת לקורסרה, ללמוד עוד על שיווק.
אולי ככה, עם שעמום מהול בציפייה, נראית החזרה לשגרה?

שואב אבק. שגרה.

4.

ובכל פינה יש עוד דברים קטנים שצריכים לסדר. מתלה מעילים שעוד לא קיים. מעצורים לדלתות שכל הזמן נטרקות. שרפרפים לשולחן במטבח. פותחן יינות. מצקת. דברים לא חשובים, אבל שכל מבט חטוף מזהה אותם, ומתריע: עוד לא נגמר! עוד אי אפשר להתרווח על הספה ולנשום לרווחה ולדעת שהגענו.
אולי, מי בכלל זוכר, כך נראית השגרה: חזרתיות מלווה בציפייה? הידיעה שבקרוב הכל יסתדר?

5 תגובות בנושא “חזרה”

  1. אז גם FLAT לא ממש מתאים כי יש שתי קומות….יותר כמו DUPLEX, לא?
    הדברים שעדיין צריך לסדר / חסרים בבית מזכירים לי את הסגרים בשנה האחרונה. היתה לי רשימת " מטלות אחרי קורונה" של דברים שנותרו (בלי מעבר דירה ובלי קשר לכלום, סתם "החיים") בלתי גמורים. בסוף את חלקם פשוט הזמנתי און ליין (כן, און ליין נהיה חזק בקורונה) וחלקם חיכו לסוף הסגרים. אבל נדמה לי שכל הרשימה טופלה בסוף. גם אצלכם זה יקרה, אני בטוחה.
    בית קפה – זה כיף. בין אם הקפה מגעיל והשולחנות לידך לא נעימים. אחרי סגר כזה ארוך, בית קפה זה כיף. וגם ספרייה.
    אגב – מה הבעייה לנטרל את גלאי העשן או להזיז אותו למקום שבו יהיה מעט פחות רגיש לבישולים?

  2. אחות של אביגיל שפרבר (שולי?) מדקלמת את סיציליה סיציליה בסרט תקופת מבחן, מעניין אם אתן זוכרות את אותה גרסה

  3. בגוגל אפשר למצוא כל מיני גרסאות לסיציליה. אני מעתיקה את זאת מתגובה בפייסבוק:

    "ערב אחד, כשאבא קרא עיתון, אמא סרגה לי סוודר, ואני נגנתי בפסנתר, נשמעו שלוש – דפי – קות.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – לא פתחתי.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – לא פתחתי.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – פתחתי.
    בדלת עמד איש גבוה, נמוך, שמן, רזה – גבוה, נמוך, שמן, רזה.
    הוא רצה לדבר עם אבא על פוליטיקה, שמוליטיקה, פוליטיקה, שמוליטיקה.
    ערב אחד, כשאבא קרא עיתון, אמא סרגה לי סוודר, ואני נגנתי בפסנתר, נשמעו שלוש – דפי – קות.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – לא פתחתי.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – לא פתחתי.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – פתחתי.
    בדלת עמדה אישה גבוהה, נמוכה, שמנה, רזה – גבוהה, נמוכה, שמנה, רזה.
    היא רצתה לדבר עם אמא על מטבח, שמטבח, מטבח, שמטבח.
    ערב אחד, כשאבא קרא עיתון, אמא סרגה לי סוודר, ואני נגנתי בפסנתר, נשמעו שלוש – דפי – קות.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – לא פתחתי.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – לא פתחתי.
    "סיציליה, סיציליה, פתחי את הדלת", ואני – פתחתי.
    בדלת עמד ילד גבוה, נמוך, שמן, רזה – גבוה, נמוך, שמן, רזה.
    הוא רצה לדבר איתי!
    "סיציליה, סיציליה, האם תינשאי לי?", ואני – לא הסכמתי.
    "סיציליה, סיציליה, האם תינשאי לי?", ואני – לא הסכמתי.
    "סיציליה, סיציליה, האם תינשאי לי?", ואני – הסכמתי.
    ואז נולדו לנו ילדים גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים – גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים"

להגיב על empiarti לבטל