אנקנה, הילה ואליזבת מוזמנות לקפה

בינה

לבינה בת ה-74 נמאס. היא ראתה יותר מדי דברים והגיע הזמן שלה לשכב קצת ולנוח. תוך כדי המנוחה, מן המיטה בה היא שוכבת, היא מעוניינת להזהיר אותנו מכמה דברים. בין האזהרות בספר (תרגום מהיר מאד שלי):

  • אם גבר עומד ליד הדלת שלך, אל תפתחי אותה (אלא אם כן זה דיוויד בואי).
  • כדאי תמיד לשוחח עם עצמך.
  • אל תשאלי ממחטה.
  • אל תגיעי להחלטות האם התה לא נמזג כהלכה.

ככל שהאזהרות מתקדמות, הסיפור מתבהר (טיפהל'ה ספוילרים, אבל באמת לא חשובים): מישהו עשה תאונה ליד הבית של בינה, והיא אספה אותו אליה. הוא התברר כאיש רשע מאד, שעשה לבינה דברים מפחידים. כדי לברוח ממנו, בינה מצטרפת למועדון של אנשים שעוזרים לחולים כרוניים. היא מועמדת על כך למשפט.
הסיפור נמסר כמו שהקוראת הזאת מדמיינת זקנות מדברות: צעד קדימה, צעד אחורה, סקובידו! יש פרטים שהזיכרון המחורר של בינה מראה לה עשרות פעמים, והיא חוזרת עליהם שוב ושוב. יש פרטים שהשתיקה יפה להם, והיא לא אומרת אותם כלל. יש רגשות שמציפים אותה, והיא מוציאה אותם אל הנייר, כמו שהם, שוטפת את הקורא בים של עצב או פחד או חברות. כלו אלו יוצרים נרטיב שהוא רחוק מקשת נרטיבית כמו שבינה רחוקה מפוליקלי קורקט.
על כל האמצעים המתוחכמים האלו נוספות גם השורות. לפעמים בינה כותבת על קבלות, ואין לה מקום, אז השורות שלה קצרות, כמעט כמו שירה. לפעמים הפתקים שהיא אוספת רחבים יותר, והקוראת מקבלת כמה פסקאות שכתובות ממש כמו רומן.
התוצאה היא שהקוראת מרגישה ממש בתוך הראש של בינה. לפעמים מצחיק שם ונחמד, ויש חברות טובות, ותה ודיוויד בואי עם פלג גוף תחתון של פינגווין. לפעמים מפחיד, וחסר אונים, במיוחד כשמישהו נמצא בתוך הבית שלך ומרע לך, והקוראת שמה את הספר בפריזר לכמה רגעים. ולפעמים מייגע משהו אש, ואין ברירה אלא להמשיך לקרוא, כי משהו בבינה פשוט לא נותן מנוח.
כל זה נפתח בעמוד הראשון היפה ביותר שנראה מזה זמן רב (שוב תרגום מהיר שלי):

"קוראים לי בינה ואני אישה עסוקה מאד. כלומר, ב­ַּיְנָה ולא ב­ִּינָה. אני לא יודעת מי זאת בינה, אבל יש לה בוודאי חיים שמחים. אני גם לא יודעת מי את, או מה קורה בחיים שלך אבל אם הגעת עד לפה כדי להקשיב לי, החיים שלך בהחלט יהפכו גרועים יותר. אני כאן כדי להזהיר אותך, ולא כדי להרגיע אותך.
אני אישה מודרנית עם מחשבה מודרנית על דברים מודרנים. אני לא צעירה, ועל כן רגילה שמתעלמים ממני. אני מצפה לכך שלא תקשיבי. בפעם הקודמת שנפגשנו, איש לא הקשיב לי1.
אם תראי אותי בכביש ולא אתייחס אליך כלל, דעי שיש לי סיבות טובות מאד לעשות זאת. אם תראי אי פעם אדם שוכב בתעלה2, תתקדמי משם מהר ככל יכולתך. אם גבר בא לדלת שלך, אל תפתחי אותה.
אלו שתי האזהרות הראשונות שלי.
לא לתעלה.
לא לדלת.

  1. ראי: Malarky: A novel in Episodes
  2. משום שהרגיעו אותי. הוא בחור נחמד הם אמרו. הוא לא היה.

יואלה

יואלה היא אימא לילדה אחת. מתישהו הילדה הזאת החליטה שהיא לא רוצה להיות ילדה שלה יותר. עכשיו יואלה מנסה להבין למה. הבעל הראשון של יואלה מת, בן הזוג הנוכחי של יואלה לא מכיר את הבת שלה, והבת שלה לא מדברת איתה, ועל כן יואלה היא העדה היחידה בפרשה שמסעירה את עולמה. עליה ועל זכרונה המתפורר האחריות להרכיב את הפיסות. והיא משתדלת ככל יכולתה להניח בזהירות פיסה אחרי פיסה, כדי שגם הקוראת תוכל להגיע איתה ללב החידה הבלשית מטלטלת העולמות הזאת: מדוע שבת לאם כל כך מסורה תרצה כל כך להתרחק ולהיעלם שהיא תהיה מוכנה לבנות לעצמה חיים שלמים ושקריים לחלוטין?
(כלומר, לא. יואלה יודעת טוב מאד מה הסיבה לכך שהבת שלה מתעלמת ממנה. היא יודעת את זה מהרגע שבו פתחה את הפה כדי להתחיל לספר. אבל היא מנסה לבנות פה משהו. היא מנסה להרגיע את המצפון שלה. היא מנסה להתעלם מהחצים האדומים הזועקים שמפנים את תשומת ליבה לנקודה אחת בזמן.)
(כלומר, כן. היא באמת לא רואה את החצים עד שהיא רואה אותם. באותו אופן שאימהות אף פעם לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה שבה הילדים שלהם הפכו להיות אנשים עצמאיים).
כמו אצל בינה, הזיכרון של יואלה הוא לא דבר נרטיבי, שמתקדם לנקודה לנקודה במתינות ובנחת. אם רוצים להשוות אותו לאמצעי אמנותי כלשהו, הוא יותר דומה לפוינטיליזם. כל פרק הוא אנקדוטה – רגע בזמן המשותף של האם והבת – וכל אנקדוטה היא נקודה בציור. כשמניחים נקודה לצד נקודה לצד נקודה, ואנקדוטה לצד אנקדוטה לצד אנקדוטה, מתקבלים החיים המשותפים שהובילו אל האסון. מתקבלים גם הרווחים הלבנים ביניהם, אלו שיואלה בוחרת לשתוק אודותם.
התוצאה היא יפה ושוברת לב כמו ציור של דגה.

אוליב

(מדווחת על מסיבה שהגעתי אליה באיחור ניכר, כך עולה מחיפוש שעשיתי עכשיו. החיים קשים, לא תמיד אפשר להגיע בזמן).
אוליב קיטרידג' היא מורה למתמטיקה בגמלאות בעיר הדמיונית קרוסבי, שנמצאת במדינת מיין, ארצות-הברית. היא גיבורה של שני ספרים שכתבה אליזבת סטראוט (שאחד מהם הפך למיני סדרה שנראית לוהטת), ובזה שאני קראתי אוליב היא אלמנה בלי גינוני נימוס, ובערוב ימיה היא מתבוננת על החיים בשילוב של תמיהה ונזיפה, תוף כדי שהיא מנסה בכל כוחה להבין מי היא הייתה בעצם כל השנים האלו, מי היא האוליב הזאת שכולם רואים באור כל כך ברור, והיא רואה כל כך במעומעם (כאילו יש מישהו שיכול לראות את הגבולות שלו או את המהות שלו באופן שניתן לתיאור).
הספר מדווח על חייה על הבעל השני שלה. הספר גם מדווח על חיים של כל מיני אנשים אחרים שחיים בעיירה או בעיירות סמוכות. כמו שצ'צ'ן, כולל הניחוח החטטני-בעלותי שיש בעיירות יהודיות מהספרים: המורה שלך למתמטיקה בכיתה ח' תמיד שם, והיא יכולה לראות אותך ברחוב, ולנזוף בך על זה שירקת את המסטיק על המדרכה. כמו כל אישה חטטנית מאז ומעולם: אוליב חיה דרך הסיפורים שהיא מספרת. מה שקרה לה, ומה שקרה לשכנה של התלמידה שלה מלפני עשרים שנה מקבל אצלה בראש, ועל כן אצל הקוראת, משמעות דומה.
התוצאה מזכירה מאד ערב עם החברה הזאת שלך, שתמיד יש לה סיפורים מפעימים על מישהו שהיא קראה עליו או שמעה עליו או פגשה במקרה. זה ממכר. הנה דוגמה של סיפור של אוליב (תרגום מהיר שלי):

“יומיים קודם לכם, אוליב קיטרידג' יילדה תינוק.
היא יילדה את התינוק במושב האחורי של המכונית שלה; המכונית חנתה על הדשא בחצר של מרלן בוני. מרלן ערכה מסיבת קבלת פנים לתינוק עבור ביתה, ואוליב לא רצתה לחנות מאחורי המכוניות האחרות שהתקבצו על דרך העפר. היא פחדה שמישהו יחנה מאחוריה והיא לא תוכל לצאת; אוליה אהבה לצאת. אז היא החנתה את המכונית על הדשא בחצר הקדמית של הבית, ומזל שעשתה זאת, משום שהילדה הטיפשונת הזאת – קראו לה אשלי והיה לה שיער בלונדיני בהיר מאד, והיא הייתה חברה של הבת של מרלן – קיבלה צירים, ואוליב ידעה זאת לפני כולם; הם ישבו במעגל בסלון על כיסאות מתקפלים והיא ראתה את אשלי, שישבה לידה, והייתה ענקית ובהריון מתקדם, ולבשה חולצה אדומה צמודה כדי להבליט את ההריון, היא ראתה אותה יוצאת מהחדר, ואוליב פשוט ידעה.
היא נעמדה ומצאה את הילדה במטבח, נשענת על הכיור ואומרת: 'הו אלוהים, הו אלוהים' ואוליב אמרה לה: 'יש לך צירים' והילדה המפגרת אמרה: 'אני חושבת שיש לי, אבל אני אמורה ללדת רק עוד שבוע'.
ילדה מפגרת."

חברות

המשותף בין אנקנה שופילד (שכתבה את בינה), הילה בלום (שכתבה את יואלה) ואליזבת סטראוט (שכתבה את אוליב) היא ההתאמה המושלמת שהן הצליחו ליצור בין צורה לתוכן. כל אחת מהן למדה היטב מהו רומן ומה הם הגבולות שלו, ואז זרקה את התבניות הסיפוריות המוכרות הצידה, והקשיבה היטב לדמויות שלה, כדי לדעת מה הוא הקצב הנכון ביותר כדי לספר את הסיפור שלהן. והתוצאה בכל המקרים היא מרתקת וחדשנית.
לפעמים אני עדיין חושבת ביני לביני למה בעצם אני כותבת. יש לכך כל מיני תשובות, אבל אחת מהן היא שבאיזשהו עתיד אני אהיה חברה באיזשהו מועדון שבו חברות הנשים האלו.

4 תגובות בנושא “אנקנה, הילה ואליזבת מוזמנות לקפה”

  1. יש ספר חדש על אוליב? עשית לי את היום. השבוע. חודש. וואטאבר, אין לי באמת תחושה של זמן. הקריאה בספר (הראשון! הידד!) על אוליב היתה משמעותית עבורי מאד, עדין ומדויק, fine-tuning של כל הדברים שאני אוהבת בספר.

להגיב על adasharon7 לבטל