שלי 1
הפעם הראשונה שהרגשתי גאווה על כך שמשהו שייך לי התרחשה בשנת 2000. זה היה יום ההולדת ה-22 שלי ואורי לקח אותי ליום כיף בשינקין, שכבר לא היה בשיא המעמד שלו, אבל עוד לא התדרדר לתחת שהוא היום (לפני ארבע שנים). אני זוכרת ביקור בחנות של קמפר, ממנו יצאתי עם מגפיים מושלמים בצבע ירוק זית, שאהבתי גם בגלל שהם היו יקרים כמו שבוע עבודה שלי. אני זוכרת בקבוק יין. אני זוכרת ביקור באורנה ואלה, ולכן אני כנראה זוכרת סלט הכל (או מיי גוד, איך בא לי על הרוטב הזה, עם העגבניות והחסה/רוקט האלו) ופאי שוקולד, רק כי אלו הדברים שהייתי אוכל באורנה ואלה. אני זוכרת שהלכנו ברחוב, ליד הגינה – שבהחלט עוד לא הייתה המקום התחת שלב אהב ללכת אליו, ואני הייתי עומדת ומחכה קצת בכיווץ תחת שהוא יזחל החוצה מבית הפלסטיק, כי הכל כל כך מלא בזבל של אנשים ששתו שם אתמול – והרגשתי אהובה, והרגשתי במקום הנכון, והרגשתי חגיגית, והרגשתי, בקיצור, שתל-אביב שייכת לי. ידעתי שהרחובות האלו עוד יציעו לי שלל הרפתקאות חיוביות, וידעתי שאני אפרוש את זרועותיי כלפיהן. ידעתי שאני בת מזל.
(לאורי יש זיכרון הרבה יותר טוב משלי. כלומר, לא בדיוק יותר טוב, רק יותר נאמן למקור. אז סליחה, אורי, בטוח אתה צודק ועשיתי פה מישמש).
חרדה 1
(זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ועל כן, יותר מהכל, היא הייתה מפתיעה).
באמצע הלילה פקחתי עיניים והייתי ערה לגמרי. סביבי היו לחישות, לא בדיוק בשפה מוכרת, אבל הבנתי אותן. יכול לקרות אסון, הן אמרו. יכול לקרות אסון. יכול לקרות אסון.
הבנתי! אמרתי לעצמי בתקיפות. אסון. אבל איזה אסון? כל מיני אסונות, הלחישות התגברו. כל מיני סוגים של אסונות שאת לא יכולה להתמודד איתם.
אני יכולה להתמודד עם די הרבה דברים. יש לי אותי. יש לי את נדב. יש לי משפחה. יש לי ניסיון. עשיתי דברים. איזה אסונות?
כל יום אנשים כמוך, שחושבים שהם יכולים להתמודד, נופלים אל פי פחת של אסונות. כל מיני אסונות. סוגים שונים של אסונות. אסונות כלכליים. אסונות רגשיים. אסונות גופניים. אסונות בריאותיים. אסונות חברתיים. אסונות של מזג אוויר. אסונות של חברויות. אסונות של כאבי בטן. אסונות.
טוב, אמרתי ברצינות, אני לא הולכת להקשיב לכם. אתם לא רציניים. אם הייתם רציניים, היה לכם משהו ספציפי להגיד. צריך להיזהר מאסונות זה כל אחד יכול להגיד. דברו אתי באסונות ספציפיים אם אתם רוצים שאקשיב לכם.
סבבה, אז לא חייבת להקשיב, אמרו הלחישות. למעשה, הם לא אמרו סבבה. לחישות לא אומרות סבבה. את לא חייבת להקשיב, אבל את תישארי ערה איתנו עד שנחליט.
אז באמצע הלילה ראיתי המירוץ לדראג של רו פול. אין מה להגיד, דראג קווינס בריטיות הן הרבה פחות עילגות מחברותיהם שמעבר לים.
שלי 2
וכל הזיכרונות והחרדה – זה למה?
הנוף מהדירה שקנינו בלונדון!

הפאנץ'-ליין של השנה!
מזל טוב!
תתחדשו ותיהנו!
תתחדשו ואמן סלה יהיה לכם זמן משפחה, זמן זוגי, זמן פרטי נהדר שם
ותבואי לבקר במהרה אמן סלה
מזל טוב! ובשעה טובה! ועוד ברכות שאני לא מכירה אבל בטוח קיימות לרגל רכישת בית!
תתחדשו :-} כנראה שרוב הדברים הכי שווים מגיעים עם פחד
וואי וואי איזו התרגשות!!!! באמת שמרת את העיקר לסוף, למדת את ה-understatement הבריטי המפורסם 🙈😉
לגמרי הבנתי על מה את מדברת בהקשר של שנקין של פעם לעומת שנקין של השנים האחרונות, אבל בעיקר תחושת השייכות. היו לי כמה וכמה מקומות כאלה במהלך חיי (בארץ ובחו"ל) שבהם ברגע אחד פתאום הרגשתי : שלי.
בדיעבד כמובן הבנתי את ההקשר של החרדה. כיון שזה (כנראה) די חד פעמי אצלך, זה בסדר להתמסר לתחושות ולמחשבות ולתת להן "לעבור אותך" עד שהן מתפוגגות מאליהן….אני לא מכירה אותך מספיק אבל יש לי הרגשה שזה לא נמשך הרבה מדי לזמן וגם שזה לא קורה לך לעיתים קרובות
ובחזרה לוואי וואי – איזה רחוב חמוד !!!! יש מצב לתמונות מפנים הדירה?
תתחדשי 🙂
שמחה להיות הזותי שניחשה את הפאנץ' עוד מהכותרת במייל 🙂 תתחדשו!