שלא נדבר אפילו על שלג שחור מטינופת

רוגז רוגז

רציתי לכתוב פוסט מרוגז. התרגזתי. (איזה שורש מגניב; איך שלא מטים אותו, הוא נראה כמו שילוב בלתי סביר של אותיות) התרגזתי בעיקר בגלל שהיה שלג.

אני יודעת. אני גם גדלתי בישראל. איך שלג יכול להיות מרגיז, אם מדובר בדבר הנדיר, הטהור והשקט הזה? ובכן, שלג זה קקה, אחת, שתיים, שלוש, נגעתי באדום. 

קר מדי בשביל להיות בחוץ. גם ככה החוץ הוא לא מציאה גדולה, כי הכל סגור. אז אם קר מדי אפילו ללכת בחוץ, אז באמת שאפשר כבר להיקבר בבית ולמות. 

מלבד זאת, הכביש – מחליק. המדרכה – מחליקה. הירידה מהמדרכה לכביש – מחליקה. לפעמים יש חלקים שהם שלג, שזה לא נורא אם הולכים בזהירות. אבל לפעמים, חלקים מסויימים, בלי אזהרה מוקדמת, או בלי הבחנה שאני יודעת לעשות, הופכים לקרח. קרח זה לא סתם מחליק. קרח זה אסון. קרח זה צעד זהיר קדימה, תחת על מדרכה. 

אם זה לא מספיק, אז שלג הופך את האוויר מסביב למשהו שמורכב להסתכל עליו. זה לא סתם משהו שאפשר להעביר עליו את המבט בלי לשים לב. פתאום יש משהו זז, והמשהו זז מושך את תשומת הלב, ואז המוח צריך להחליט האם מדובר במשהו שצריך להתייחס אליו, או בעוד פתית שלג מזויין. וככה הליכה בפארק בשקט הופכת להיות משהו מעייף שבעתיים – גם בגלל הקור וגם בגלל המאמץ הקוגנטיבי המיותר. 

בנוסף להכל, מדובר בתופעת טבע שגוררת צהלות של ילדים. אני יודעת שאני אימא, ואני אמורה להיות סובלנית לתופעה הזאת, אבל צהלות של ילדים שלא אכפת לי מהם זה באמת רעש מיותר. 

מיותר לציין שקורונה, אין בית ספר, אין שום מקום ללכת אליו, וראש הממשלה שלי טרח להתבטא נגד אנשים נמהרים שמזמינים כבר את חופשות הקיץ שלהם. אין פלא שהתרגזתי.

שולם שולם

כמו שקורה לעתים עם פוסטים, הוא נשאר בעיקר בראש שלי, ובראשי פרקים במסמך. ואז, האביב הגיע. 

כמה שחורף בלונדון זה קקה, ככה אביב בלונדון זה דבר מושלם. 

ראשית, האור. אבקת זהב ורדרדה שמושחים בה את כל העצים כולם ואת מרחבי הירוק האינסופיים. 

שנית, היום שנמשך עד לשעה המדוייקת שבה הוא אמור, ומאפשר מזיגה טובה של עצמו אל תוך הלילה.

שלישית, השינוי. אביב בלונדון הוא תופעה שכוללת הרבה שינויים: העצים פורחים, הסנאים חוזרים, הדלתות כבר לא נתקעות כי העץ התנפח בקור, הכביסה לא מתייבשת על ההסקה ואפשר לזרוק לאחורה של המגירה את הגרביים החמים. שינוי הוא תמיד לטובה, כידוע. 

בשנה הבאה, בואו כולכם ללונדון במרץ. זה הזמן הטוב ביותר. 

ועכשיו ספרים

Fun home – Alison Bechdel

אני מאשימה את כל מי שסמכתי עליו כל חיי שיגלה ותגלה לי את הספרים הנכונים שלא שמעתי על הספר הזה עד כה. מדובר ברומן גרפי שמתאר במקביל: אישה אחת שמגלה שהיא לסבית; אבא אחד שמגלה על עצמו משהו שאני לא יכולה לספר כדי לא להרוס; החיים במחיצת בית ויקטוריאני (זה באמריקה. איך קוראים לזה באמריקנית?); שנות ה-90; קלאסיקות של ספרים בתמצות. את כל זה אליסון מצליחה לדחוס לתוך עטיפה של הומור, שמצויירת בשני צבעים: כחול וירוק. זה ספר עצוב נורא ומצחיק נורא בת בעת, שכידוע, זה שילוב כמעט בלתי אפשרי לעשייה, ועוד יותר בלתי אפשרי לעשייה כאשר במרכזו עומדת דרמה כל כך מנתצת חיים. הזמנתי מהספרייה גם את כל הספרים האחרים שלה (והיא גם כל כך קולית למראה).

אבל הלילה עוד צעיר – ליאם אלקיים

על כנרת, למשל, אפשר לסמוך. היא זאת שסיפרה לי על הספר הזה, שיש בו שלושה חלקים. 

החלק הראשון מספר על זוג צעיר בירח דבש. הגבר – לא מרוצה. האישה – לא מרוצה. הסצינה – אף פעם לא בדיוק כמו שהיא אמורה להיות. זה חלק שכתוב בסדר, אבל מביא קצת את העצבים עם השפה, ומבחינת עלילה ודמויות – לא מחדש הרבה.

החלק השני מספר על האישה הזו – אותה אישה שמנסה להתאים את המציאות לירחון נשים דמיוני – אחרי שנולד לה פג. במשך עמודים על גבי עמודים היא פורשת את שגרת החיים בבית החולים, עם האחיות, הנשים האחרות, הקנאות, הלחץ ומעל הכל התינוקות הקטנים שחייהם אשכרה עוד לא לגמרי ודאיים. הכל מתואר במלים רגילות של יומיום, אבל מצליח להתעלות לקודש הקודשים של החוויה האימהית – עשית יצור חי, עכשיו אל תהרגי אותו בבקשה.

החלק השלישי מספר שוב על אותה אישה, והפעם היא במועדון, עושה סמים, אחרי שהסטרטאפ שבו הייתה מעורבת נמכר במלא כסף. יש פה שני עולמות שהספרות העברית לא מרבה לעסוק בהם – סמים וסטרטאפים. זו מטרה ראויה, לנסות לדבר עליהם, אבל התוצאה היא ככה ככה. לפעמים מרגשת בראשיתיות הדבר, ולפעמים מלאה בניכור בין החוויה לשפה.

וכן, החלק האחד לגמרי שווה את שני החלקים האחרים.

Talking to my daughter about the economy – Yanis Varoufakis

שר האוצר החתיך של יוון אומר בספר הזה דבר מאד חשוב: הכלכלה היא חשובה מדי מכדי שנשאיר אותה לכלכלנים. והוא צודק, כמובן. אז הוא כתב ספר שמסביר את הקפיטליזם לילדה בת 14. אני לא יודעת מה היא יכולה להבין מזה, אבל אנשים רגילים, כמוני, יכולים להבין הרבה, וליהנות מאד מהנרטיב שהוא מציע, שנשמע ומדובר כל כך אחר מכלכלנים אחרים, שהוא גורם לשומעת הזאת קצת להתחמם אל הכלכלה, ואולי אפילו לנסות להבין עוד קצת. 

9 תגובות בנושא “שלא נדבר אפילו על שלג שחור מטינופת”

  1. נו אני אמרתי או לא אמרתי ששלג זה פיכסה? אחותי את.
    למרות זאת, אנחנו מאוד חלוקות בנוגע לספר של אלקיים.

      1. לא הרגשתי שום חיבור לדמויות, העלילה קלושה, חסר איזה עמוד שדרה, והכתיבה אכן מעצבנת. יותר מזה – אין שום חיבור בין שלושת החלקים (שאמור להיות שם, להבנתי). אני מסכימה עם מה שכתבת על החלק הראשון והאחרון, אבל בניגוד אלייך החלק האמצעי לא פיצה על האחרים ולא התעלה הרבה מעליהם.

      2. מלים קשות! אני דווקא הרגשתי שיש חיבור בין החלקים והחיבור זאת היא. אני חושבת שזה חלק מהניסיון שנעשה שם: לתאר אישה בשלבים שונים שלה, ולהראות שהיא לא בדיוק אותו בנאדם, שהיא משתנה. ולכן, אני חושבת גם שהעלילה היא פשוט תיאור של חיים

  2. מרץ? באמת? לא קצת נסחפנו? את רוצה לומר שיש כבר לבלוב של עצים, פריחה אפילו? ציוץ ציפורים? במרץ? לו היית שואלת אותי, לא הייתי מגיעה לאזור שלך לפני…..מאי. ואת יודעת מה? דווקא באוקטובר בדרך כלל מזג האוויר הוא הכי הכי שם. לא?
    מבינה מה את אומרת לגבי שלג – הוא נהדר בשנייה שהוא יורד, ואחר כך לא משלושים סיבות שונות. נכון.
    מעניין מה שכתבת על הספרים. משום מה אף אחד מהם לא מושך אותי לקרוא, אחרי התיאור שלך…..
    נ.ב. נדמה לי ששאלתי אותך אבל לא זוכרת שענית: "שנה אחת בניס" – איך הגעת לשם הזה?

    1. האמת שלא קצת נסחפנו. באמת יש ציוץ של ציפורים. ובאמת יש עצים מלבלבים. וכמו שכתבתי, אני חושבת שעכשיו זה הזמן הכי טוב להגיע ללונדון. באפריל, אבל, לא כדאי. באפריל יש מלא גשם.

      לבלוג קוראים שנה אחת בניס, כי התחלתי אותו כשגרתי שנה אחת בניס, שהתארכה לשנה אחת בניס ושלוש שנים בלונדון, אבל זה שם קצת ארוך לבלוג 🙂

להגיב על empiarti לבטל