9 עד 9

1.

זה מתחיל כשהתחזית הצפויה למחר היא 9 עד 9. או 7 עד 7. המוח הישראלי שלי, ועוד יותר מזה המוח האילתי שלי, לא יכול לתפוס את זה. מה זאת אומרת שהטמפרטורה בתשע בבוקר היא אותו דבר כמו זו של שתיים בצהריים? איך זה יכול להיות שהשעה שבה יוצאים מהעבודה קרה אותו דבר כמו השעה שנכנסים למשרד (לו למישהו היה משרד כמובן)? איך זה יכול להיות שבערב, אחרי ששמים את לב לישון, ולפעמים יוצאים לחצר רגע, מזג האוויר מרגיש כמו זה של אחרי ארוחת הצהריים, שלפעמים יוצאים לחצר לרגע?
כשההרגשה הזאת מגיעה, סימן שזה סוף הסתיו. סימן שהגיע החורף, שמביא איתו כל כך הרבה שעות של חושך, שאת מוצאת את עצמך מרמה את עצמך הרבה. חושך בחוץ, זה לא הגיוני לקום מהמיטה. חושך בחוץ, זה לא הגיוני שעוד לא הבאת את לב מהבית ספר. חושך בחוץ כבר איזה ארבע שעות, איך זה יכול להיות שעוד לא הולכים לישון? חושך בחוץ ביום שבת, למה לב בכלל ער? יש כל כך הרבה מקרים שבהם את צריכה להגיד לעצמך: את צודקת, אבל, אנחנו נעשה את זה עכשיו כמו שכתוב בשעון ולא כמו שכתוב בגוף שלך, שאת טיפהל׳ה מתחילה לכעוס על עצמך וגם לא להאמין לעצמך כסמכות, וככה כל החיים מקבלים חספוס מיותר.

Growing old disgracefully

אני ממשיכה לקרוא על זקנות. עוד ועוד ועוד ספרים שמגיעים, מבויישים ובודדים, ממדפים אחוריים של כל מיני חנויות יד שנייה ברחבי בריטניה והעולם, ומספרים סיפורים של זקנות, שכולן מתחילות בהסבר: אף אחד לא מדבר על זקנות, אז החלטנו שאנחנו צריכות. זה ככה בשנות ה-80 ובשנות ה-90 ובשנות ה-00. רק בעשור האחרון ההסבר השתנה קצת: אנחנו יודעות שכולן מדברות על זקנות, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בעניין.
ביניהם יש ספר שתפס את תשומת ליבי במיוחד. הכל התחיל כשמישהי באמצע אנגליה החליטה לפתוח מתנ״ס לנשים. היו בו כל מיני חוגים, והיה בו גם חוג שנקרא Growing old disgracefully, שבו נשים זקנות דיברו עם נשים זקנות אחרות על זקנה. כמו שקורה כששמים נשים בחדר לדבר עם נשים אחרות על עניינים של נשים, החוג הזה שינה להן את החיים. שש מהן החליטו לכתוב את החוג הזה לתוך ספר. לקחת את הנושאים שעלו בחוג – שום דבר מהפכני בנושאים: הקשר עם המשפחה המקורית, הקשר עם המשפחה שאת עשית, בגידת הגוף, אלמנות, מיניות, זוגיות חדשה, כאלה – ולכתוב עליהן.
שש נשים בנות 65 עד 85 (או משהו כזה) התכנסו פעם בכמה זמן בחדר אחד ליום אחד, או לכמה ימים במלון, וכתבו על הנושאים האלו. הן נולדו בערך בין שתי המלחמות, ולכן חוו על עצמן את השינוי שהביאה המהפכה הפמיניסטית לעולם. ועכשיו, כשהן זקנות, והעולם שונה לגמרי ממה שהוא היה כשהן היו צעירות, הן מתכנסות יחד בחדר ומצהירות: אתם לא תגידו לנו איך להזדקן. איך להזדקן אנחנו נחליט לבד. אתם יכולים להחליט שזה אולי לא מתאים, אבל אנחנו נעשה מה שבא לנו. ואם צריך, אנחנו נתכנס בחדר אחד עם נשים אחרות, שיגידו לנו שזה בסדר.
האנרגיה שעולה מהספר היא כל כך טובה שאני כבר חודש חושבת האם חמש חברות שלי יסכימו לבוא לאנגליה לכמה שבועות כל פעם כדי לכתוב את הספר, ואני גם אבוא לישראל מדי פעם, או שנצטרך להיפגש במקום אחר, נגיד צרפת.

2.

כשהטמפרטורות מתחילות להיות אחידות ביום ובלילה, פתאום, ללא אזהרה, כריסמס מגיח.
אי אפשר לדעת את זה כשמסתכלים מבחוץ (אני חושבת), אבל אם מתבוננים מקרוב מספיק זמן אפש להבחין שכריסמס הוא בעצם טקס פגאני. בחוץ, כאמור, יש חושך רוב היום. קר. מלמעלה תלויה שמיכה כבדה של אטמוספירה, שכבה של כבדות ומלנכוליה, שמעיקה על החיים. זה הולך להימשך עד מרץ. אם רוצים לתפקד כרגיל, וצריכים לתפקד כרגיל כי אנחנו בחיים המודרניים, לא בפאגניה לנד, חייבים להמציא משהו שירכך את המאמץ. זה צריך להיות משהו עם אורות, עם אש, עם חום, עם מיתוס מופרך על איזה כיף בבית. יש לי רעיון! כריסמס!
וזאת גם הסיבה שהחל מאמצע נובמבר ועד ינואר, אי אפש לפגוש בנאדם באנגליה בלי שהוא ישאל אותך מה התכניות שלך לכריסמס. כולם מנסים להזכיר לכולם שהעולם לא הולך להיחרב, כבר עברנו את החורף ונעבור אותו שוב, ובינתיים בוא נשמע באיזו פיסת שמש במלדיביים או משהו. כמו אנגלים, הם מנסים לנהל שיחה על כלום, תוך כדי הפגנת נחמדות בסיסית. אבל, איך לומר, קורונה. עכשיו כל הפרצופים החביבים ששואלים אותך על כריסמס מתכרכמים הדדית כשכולם עונים: לא, השנה אין לנו תכניות. אנחנו בבית. לבד. זה בטח יהיה נחמד.

The Gentle Art of Swedish Death Cleaning

עוד ספר יפה מאד ומוזר מאד שאני מקשיבה לו. בספר הזה יש בחורה בת שמונים וכמה שמספרת על המנהג השוודי להיפטר מהחפצים שלך בעודך בחיים. כמו שהיא אומרת בספר, בנחרצות שאינה משתמעת לשתי פנים: אף אחד לא רוצה לנקות אחריך, בטח לא הילדים שלך, שיש להם דברים יותר חשובים לעשות בחיים, כמו לנקות אחרי הילדים שלהם.
ההקשבה לספר דומה לחוויה של צפיה במארי קונדו: אם תעשה כך וכך, ותשים וו בכניסה לבית למעילים, ומתחתיו קופסה למגפיים, הרי שהחיים שלך יהיו טובים יותר. אצל מרגרטה יש בונוס: אם תשים פתקים צהובים על חפצים, ובהם תכתוב למי החפצים האלו הולכים אחרי שתמות, החיים שלך לא יהיו טובים יותר, אבל של הילדים שלך כן. אם החיים שלהם יהיו טובים יותר, הם יזכרו אותך בחיוך ובחיבה ולא בעצבים ושנאה. מפתה מאד להאמין בעולם הזה, על אף שכולנו יודעים שמדובר באגדה.
אני מבינה למה צריך לפטור את לב מכל מה שאגרנו ועוד נאגור, ואני מבינה שיש בארונות של ההורים שלי מיליון תמונות שאין לי מושג מי מצולם בהם, ואלף חשבונות חשמל משולמים, אבל אני מקווה שהיחס שלי אליהם ושלו אליי לא ישתנה בצורה כזו דרמטית רק כי אני אצטרך להוריד כמה ארגזים לזבל.
(סתם, אני יודעת שזה יותר חשוב מזה. כי קראתי את ״איך רוקנתי את בית הוריי״, שהוא ספר מושלם, ואימא, אם עוד לא קראת, אז תקראי).

3.

ובכלל, כריסמס הוא דבר כל כך משונה. כמובן שהטקס פגאני של גירוש הקור והמלנכוליה מזמן קיבל טוויסט צרכני מזוויע. היום אנחנו אמורים לחוש קהילתיות כשאנחנו קונים מתנות לקהילה, לחוש אור כשאנחנו מוסיפים עוד ועוד קישוטים מופרכים של כרסימס לבית שלנו, ולחוש חום כשאנחנו קונים מארזים מטופשים של תה יוקרתי עם שמיכות ספה.
אבל כריסמס הוא יותר מזה, כמו שפסח הוא יותר מסך המנות שאוכלים בסדר והרבה יותר ממחיר המתנה שאת מביאה למארחים. פסח הוא עם מי את אוכלת, איפה את אוכלת, מה את לובשת, את מי את מזמינה, והאם בכלל את עושה משהו מכל אלה. פסח הוא גם ההיסטוריה שלמדת בבית ספר, וההיסטוריה שלמדת מחוץ לבית ספר. פסח הוא גם סך כל הפסחים הקודמים שבהם ענית על כל השאלות האלו, ובעזרתן עיצבת את עצמך אל מול המשפחה והחברים והעולם כאדם עצמאי. פסח הוא לא רק סדר, הוא שאלה זהותית מהותית.
וכך גם כריסמס. אבל אם אתה בא למדינה אחרת בגיל שבו הזהות שלך יחסית יציבה כבר (אם מאמינים לזקנות בספרים, אגב, היא לא), אז אין לך שום מטען תרבותי, חברתי או משפחתי, אז כל העניין מרגיש קצת אפוקליפטי. כאילו כולם נשאבים למנהרה עם מראה מעוותת של המציאות למשך חודשיים, ורק את משקיפה על המנהרה מבחוץ, ומנסה להרגיש אמפתיה בזמן שכולם קצת משוגעים. זו לא הרגשה נעימה.

Facing the mirror – Older women and beauty shop culture

פרידה קרנר פורמן, בחורה יהודיה טובה מניו-יורק, הולכת ל״סלון היופי הבינלאומי של ג׳ודי״ ומדברת עם זקנות. הן עושות תלתלים, או מיישרות תלתלים, או צובעות את השיער, והיא שואלת אותן שאלות על זקנה והזדקנות. מספרה היא לרוב מקום בטוח של נשים, שבו הן מרכלות ומחליפות חכמת חיים, ולכן, כך אומרת פרידה, זה מקום טוב לרכוש את אמונן של הנחקרות ולשאול אותן שאלות קשות מהרגיל.
פרידה היא בחורה מאד אינטליגנטית ובאחד הפרקים היא מנסה לנהל דיון על פי המסגרת המחשבתית הבאה. אנחנו מתייחסים לגוף שלנו בשלוש דרכים מרכזיות: 1. האספקט התפקודי: אנחנו צריכים לאכול ולישון וללכת מכאן לשם. 2. האספקט ההנאתי: אנחנו צריכים ליהנות ממה שחמשת החושים שלנו מספקים לנו. 3. האספקט הזהותי: אנחנו מקרינים לעולם את מי שאנחנו באמצעות הגוף שלנו. מה קורה לשלושת האספקטים האלו כשאנחנו מזדקנות, והאם לנשים יש חוויה ייחודית מגברים בהקשר הזה.
אני רק באמצע, אז אין לי תשובות, אבל זה ספר מעולה.

4.

אז בתשובה לשאלה: מה התכניות שלכם לכריסמס, התשובה שלי היא: אנחנו הולכים לעשות כריסמס כהלכתו! בפעם הראשונה בחיי (אם לא מחשיבים את הארוחה המושלמת שאכלתי פעם בביתם של זרים בארגנטינה בכריסמס, שכללה הרבה בשר ובירה והרבה שירי חג בספרדית. לו מחשיבים, כי כריסמס בקיץ זה לא נחשב, וגם כי הייתי צעירה מדי ולא הבנתי כלום)!
ברנדה הזמינה אותנו (ברנדה קוראת פה לפעמים, בעזרת גוגל טרנסלייט, שזו מחשבה משונה, אבל היי ברנדה!) לכריסמס פורטוגלי, ואנחנו הולכים לאכול דג ועוד דברים טעימים שברנדה תכין, ודברים טעימים שאנחנו נכין, ולהחליף מתנות, ולשתות הרבה, ולתת לילדים לעשות מה שבא להם עד שיהיה מאוחר מדי ואנחנו נזחל הביתה לישון. כמו פסח, רק בלי מצות.

8 תגובות בנושא “9 עד 9”

  1. אני זוכר היטב את התחושה המוזרה הזו בלונדון (דווקא בקיץ): איך זה יכול להיות שבבוקר קר יותר מאשר בערב?
    לגבי ספרים של נשים זקנות (מאוד) וחכמות (מאוד), הנה עוד אחד, עם זווית ייחודית משלו: שברים שלמים, מאת רות בונדי. את יכולה לקרוא אותו כאן:
    https://benyehuda.org/author/771?genre=article
    ולגבי כריסמס – מאחר שזה חג אמצע החורף, הוא הכי מתאים לארצות שיש בהן חורף…
    הפי חנוכה!

      1. רק תיקון קטן: הספר של רות בונדי שהתכוונתי אליו הוא 'נחמות קטנות' ולא כפי שכתבתי. הוא נמצא באותו קישור.

  2. לא יודעת אם הייתי יכולה לאורך זמן לחיות במדינה שבאורח קבע בסתיו/חורף/אביב חשוך כל כך והטמפרטורות נמוכות כל כך (ואחידות כל כך בין יום ללילה). בעיקר החושך. והעננות גם כשלא חושך. אבל מצד שני מתרגלים לכול, ויש לאנגליה כל כך הרבה יתרונות אחרים!
    קריסטמס הוא בהחלט חג פגאני במקור, שהנוצרים בחוכמתם כי רבה סיפחו לדת וליום הולדתו של ישו (ולברית המילה שלו, בסילבסטר) כחלק מהמיסיונריות הטבעית שלהם.
    אבל רק עכשיו בעקבות הפוסט שלך חשבתי על עד כמה זה באמת מנחם ומעודד לצפות לחג כזה מלא חמימות ואורות (ומתנות ואוכל) באמצע החורף הקר והחשוך והקשה. רעיון מצוין. הבעייה היא מה עושים אחר כך מינואר ועד אפריל…
    מרתקת אותי הקריאה (שמיעה) שלך על זקנות וזיקנה. אני עוד לא שם אבל היי בטוחה שאני שומרת את הקישורים לפוסטים שלך כדי להגיע גם לזה מתי שהוא. חנוכה שמח

  3. מאוד מוזר לי הרעיון של טמפרטורה קבועה 24 שעות ביממה… כשגרתי בארה"ב גם בשיא החורף הלילה היה קר יותר מהים. והאמת שהפעם הראשונה בחיים שהייתי בחו"ל הייתה בלונדון בינואר ואני זוכר שהבקרים היו קרים משמעותית מהצהרים…
    כריסטמס שמח!

  4. אני זוכרת את הכריסטמס שלי בארגנטינה, הוא כנראה היה הרבה פחות מוצלח משלך. היה ילד שרץ סביבנו במעגלים השפריץ מים וצעק שוב ושוב fuego.
    אני אוהבת את חנוכה יותר מפסח.
    האוהל האינדיאני בבית אנגלי עם עץ כריסטמס וילד מתוק להורים ישראלים, עם חברים מאיפה שהוא, מעידה שהכל מורכב מהכל.
    הזקנה….
    תהנו מהחג ונשיקות

  5. המלצות הקריאה שלך אף פעם לא מאכזבות. מזכיר לי את הרשימה שהספרנית היתה מכריחה אותי להכין לפני שאני מבקשת ספר. אני מהעידן שבספריה אי אפשר היה לשוטט בין הספרים הם כולם היו בדלפק מאחורי הספרנית. הגישה היחידה היתה למגירות עם כרטיסיות עם שמות הספרים והמחברים בלי שום תיאור או תקציר. תקופה בה הביקוש היה רב מן ההיצע.

להגיב על motior לבטל