זיכרון של חצ'קונים

1.

(זו הולכת להיות מטאפורה קצת מגעילה. אבל מדויקת).
נכון חצ'קונים? אז יש לפחות שני סוגים מהם. יש את הסוג הקטן, הרגיל, שאפשר ללמוד לחבב. נקודה אדומה עם נקודה לבנה, קצת כואבת, שתי אצבעות, לחיצה קטנה, כמה ימים וזה נגמר. לא משהו להתרגש ממנו.
(איך אני שונאת שבספרי נעורים – כאלו שמיועדים לבני נוער או כאלו שמדברים על זיכרונות מימי הנעורים – מדברים על "לסחוט" "פצעונים". שתי מלים כל כך דוחות. מדוייקות גם, אבל דוחות!)
ויש את הסוג השני. זה הסוג שתמיד נמצא מאחורי דברים. באחורה של הראש, על הגולגולת. או מאחורי השכמה הימנית. או מאחורי האוזן. בכל מיני מקומות קשים. מפתיעים. שאי אפשר לראות. ושם הוא גדל בנחת, עד שהוא הופך להיות מרכז של כאב ופסולת. משהו שמספיק שמשהו נוגע לך בלמטה של הגב, כבר האדון ליד השכמה הימנית מודיע לך שהוא שם. כשאת לובשת חזיה, את מרגישה כאילו מישהו הרביץ לך. ואם במקרה את מנסה להיפטר ממנו, הדמעות סוחטות לך את הבלוטות. הוא נדיר למדי, וכשהוא כן שם, הוא תופס מקום מפתיע בהוויה, דורש את תשומת הלב, ומכריז: יש פה פסולת! בגוף שלך יש פסולת! רצינו לנקות, אז שמנו אותי! אני כואב!

לבונטין 5, תל אביב, 2009. (מקור: ויקיפדיה)

2.

אז ככה, כמו הסוג השני, אני מרגישה את הגעגועים שלי לישראל. אני הולכת ברחוב ופתאום משהו מזכיר לי את העיקול הזה של יהודה הלוי, שבפעם האחרונה שהייתי בו הוא היה שייך לאברם הוסטל ולרכבת הקלה. העיקול הזה שאומר שתיכף מגיעים. אף פעם לא גרתי בגן החשמל, אבל הרבה פעמים הגעתי לשם. לשתות קפה עם דבראל. לשמוע מוזיקה בלבונטין 7. להשתכר סתם בלבונטין 7.
(באחת הפעמים הראשונות שאני ונדב הלכנו לשתות – היינו כבר יחד או לא, לא זוכרת – ישבנו על הבר בלבונטין, ושוחננו על עניינים. כשקיבלתי את כוס הבירה הגבוהה, הקרה והחלקלקה שלי, היא החליקה לי מהיד בשלוק הראשון, וחצי ליטר של בירה נשפכו עליי ועל הבר ועל כל החיים. חשבתי שאמות ממבוכה).
לעשות 12 דקות בלבונטין 7. לשבת עם ההורים שלי לחלווה וקפה בבתא וגריגא. לבהות בספרים במגדלור. ללכת לסדנת כתיבה עם ארנה קזין, ובאמצע לשבת עם מרים על ספסל באלנבי ולשתות בירה. ללכת לכתוב ולאכול ארוחת בוקר יקרה מדי ורק חצי טעימה במקום הירוק שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל יש לו גם סניף בנחלת בנימין. או אחרי לבונטין 7, לרדת למועדון שהיה פעם איפה שאחר כך היה קפה סגל, ולמעלה היו בו בובות ערומות של חלון ראווה. או להיכנס לתוך עולם טעים ומבודד באחד מימי ההולדת שלי, שאני ונדב הלכנו לאכול במסעדה ספרדית, ששרדה איזה חודשיים. שיעורי יוגה בלובנטין 7 למעלה, באחת הפעמים הראשונות שניסיתי לתת ליוגה צ'אנס להתחבב עליי, עם שתי מורות שהיו כל כך יפות, כל אחת בדרכה, שלא הבנתי איך אני אמורה אי פעם להפסיק להשוות את עצמי אליהן. מספרה באתו בניין, שבה כולן היו נכונות, ואני הייתי, ובכן, אני. לחכות ללב שיסיים להתלהב מהמגלשה הענקית בגן שעשועים המטונף ביותר בעולם, זה שלא משנה איך מסתכלים על זה, ילדים לא אמורים להיות בו. לעבור ליד חנות הספרים המשונה, שיש בה רק חוברות עבודה מהאייטיז בחלון הראווה. לאכול בטקריה. לפצוע את האף בצורה רצינית פעם כשנכנסתי בדלת מזכוכית שלא ראיתי, בדרכי החוצה מהשירותים, בקפה בפינה, שאחר כך החרמתי הרבה שנים עד שפגשתי בו את עידית
(לא הייתי שיכורה! זה היה בוקר! רק חשבתי מחשבות ופתאום הרגשתי משהו חזק מתנגש בי. ונדב ישב בחוץ ושתה קפה, והרגשתי את הדם מתחיל לזרום לי מהאף. התביישתי כל כך , חשבתי שאני אמות ממבוכה, ורק אמרתי לו בקול שאינו משתמע לשתי פנים: בוא! הולכים! והוא בא אחרי, מודאג, עד שהוא הבין מה קרה, ונקרע עליי מצחוק. לאף שלום)
זיכרונות של הרבה שנים, ערומים אחד על גבי השני, כמו כיסאות פלסטיק לפני או אחרי אירוע, מחכים לתורם להסתדר יפה.

זו מרפסת. בגבעתיים. לא של זהבה.

3.

הרבה פעמים לאחרונה אני נזכרת גם בדודה שלי זהבה, שהיא מתה כבר יותר מעשור. בזיכרונות שלי היא תמיד בבית שלה, ברחוב פועלי הרכבת בגבעתיים.
היא הייתה יושבת במרפסת, עם דודה שלי השנייה רותה. המרפסת היא סגורה, צרה וארוכה, ובקצה אחד שלה יש חלון קטן, שמשקיף לעבר העלייה האכזרית שהיא רחוב פועלי הרכבת. בזיכרון שלי תמיד יש בה אור שמספיק בדיוק, במרפסת הזאת, אבל אולי זה רק כי הייתי קטנה ובלילה תמיד הלכתי לישון. והן היו שואלות אותי שאלות על החיים שלי, מאז שהייתי ילדה קטנה ועד שהן מתו הן שאלו אותי שאלות על החיים שלי. וזהבה הייתה זוכרת את כל הפרטים החשובים והלא חשובים, ואז שואלת שאלות המשך בפעם הבאה שהיא ראתה אותי, למרות שהיא גרה בגבעתיים ואנחנו באילת, והיא ראתה אותי רק פעם בכמה חודשים. ובכל פעם שהייתי אומרת לה משהו – ולא משנה מה הוא היה, או ככה לפחות בתחושה שלי – היא הייתה מהנהנת, אומרת "ממ, הממ, אני מבינה", ואז היא הייתה מצמידה חזק את השפתיים, ועוברת מייד לשאלה הבאה.
ולפעמים, כשהיא הייתה עסוקה בלשאול מישהו אחר, או כשהייתי ישנה אצלה כשההורים שלי היו בחו"ל (בטח בלונדון, בטוויסטוק סקוור, שם שמשום מה היה סינקדוכה ללונדון בבית שלנו), הייתי עוברת לחדר השינה שהיה צמוד למרפסת, ובו הייתה ספרייה לא לגמרי גדולה, עם ממש מעט ספרים לילדים, ואחד מהם היה דון קישוט, בתרגום של ביאליק, שהיה נראה לי שתיכף אהיה גדולה מספיק לקרוא אותו, וכל פעם הייתי מוציאה אותו מהמדף, וקוראת כמה עמודים ומחזירה ואומרת לעצמי שאולי בפעם הבאה, ובינתיים קוראת אחד מעשרות הרומנים הרומנטיים הזולים שהיו בבית.
אני זוכרת אותה גם יושבת על הספה הגדולה בסלון, הספה הכי גדולה שהייתי למישהו מבני המשפחה שלי, קטנה, מאה חמישים וקצת סנטימטרים, עם הרגליים מקופלות תחתיה, שותה קמפרי, ורואה משהו בטלוויזיה בקולי קולות, בזמן שאני הסתובבתי בבית וחיפשתי מה לעשות, ותמיד נמשכתי לקיר התמונות של הבנים והנכדים שלה, ולמלבן זכוכית כבד, שבתוכו היה רובה קטן, שדוד שלי אריה קיבל אחרי כך וכך שנים בתעשייה האווירית.
אני זוכרת אותה גם בשבעה של דוד אריה (שבעה של אשכנזים זה אירוע לא לגמרי עצוב, בסך הכל), כשהיא הסתובבה בין כולנו, ואמרה, באי אמון מוחלט, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. הכי טוב שלי. דבר שגרם לי להבין לראשונה שאחרי חמישים שנה ביחד, שני אנשים נהיים בנאדם אחד.

זו מרפסת שאהבתי לעבור לידה בתל-אביב. היא לא שייכת לאף אחד מבני המשפחה שלי.

4.

אני זוכרת גם, בקטע אחר, צבעוני, לא כמו האחרים שהם קצת בספיה של הסבנטיז ובאובר סטוריישן של הניינטיז, את המרפסת המקורה בבית החדש של ההורים שלי. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל אני חושבת שהמרפסת שלהם היא קצת מחווה למרפסת ההיא, של זהבה, ואני בטוחה שהם גם מתגעגעים אליה. אני זוכרת את השחרור שבלהגיע לבית של ההורים, שבו מותר פשוט לעשות מה שרוצים, ובסך הכל זה יהיה בסדר. אותי יושבת ומעשנת עם המאפרה המצחיקה שלהם, ואותם מקשיבים, ואחר כך גם איך אבא שלי הולך לראות טלוויזיה, ואני ואימא שלי ממשיכות לקשקש.

5.

ויש עוד מרפסת, במעלה אדומים. ואחת בירושלים. שהן לא לגמרי שלי, אבל כן. שאני עוד לא יודעת לכתוב עליהן.

6.

כל הזכרונות האלו שם, כמעט על פני השטח, מאיימים להתפוצץ ולהציף את הכל בפסולת. כמעט שנה לא הייתי בישראל. אני מתגעגעת.

6 thoughts on “זיכרון של חצ'קונים”

  1. כל כך מובן!
    ברוב הפוסטים את נשמעת לגמרי מרוצה ולגמרי מפוייסת ואפילו לעיתים מתלהבת מהמציאות הנוכחית שלך, לגור בלונדון. (אגב שאלתי כבר מאיפה השם "שנה אחת בניס" ? זה משום מה מסקרן אותי ברמות) אבל כנראה שאין מנוס מפרצי געגוע שכאלה לבית. לפינות מסוימות בזמנים מסוימים שהיו חלק מחייך. ולא לנסות ישראל של הקורונה היא אמנם לא בדיוק כפי שאת זוכרת אבל זה ממש לא משנה את הגעגוע ואת הזכרונות. ותודה שהזכרת לי את לבונטין 7, ואת מופעי הג'אז שבהם בני היה מנגן לפעמים כשהיה מגיע לביקור בארץ בבוסטון.

  2. אחרי קצת יותר משנתיים בלי לבקר בישראל (הביקור המאוחר גם כך שתכננו התבטל כי קורונה..) מתחבר לכל מה שאת כותבת. אם אלך עם מטפורת החצ'קון אז נראה לי שמה שקורה לי זה שהחצ'קון הזה כל כך כואב שפשוט אי אפשר לגעת בו, גם לא במילים, אלם. תודה שאת כותבת.

השאר תגובה