צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה

צריך סבלנות. כל הזמן צריך סבלנות. שאפשר יהיה ללכת ברחוב בלי המסכה המטופשת הזאת. שאפשר יהיה לבוא לישראל. שאפשר יהיה ללכת לים כמו שצריך, ואפילו לשחות. שאפשר יהיה לחזור לבריכה. שאפשר יהיה לנסוע לאיסלנד. שאפשר יהיה לנסוע ליפן. שאפשר יהיה לעבוד מהמשרד. שאפשר יהיה לשבת בבית באוקטובר ולקנות טיסה לאפריל ולדעת שהיא תקרה. שאפשר יהיה לדעת מתי אפשר יהיה לדעת. כשיהיה תאריך כלשהו שבו המועקה הזאת, אי הוודאות הסמיכה הזאת, השמיכה הכבדה הזאת תוסר מהחיים, ואפשר יהיה לחזור לחיים הרגילים.
כי באמת, איך אפשר לחיות ככה, בלי לתכנן? רק עבודה-אוכל-שינה גורמים אפילו לג׳ק על אפון הפלאים להיראות כמו טיפוס חסר תוחלת לעבר פיסת שמיים כחולה. בתאדם צריכה לחלום על משהו, והיא לא יכולה לנצח לחלום על היום שבו היא תוכל לחלום. אם היא לא מתכננת, מייד היא מרגישה את הריקבון אורב לה, לופת את הקרסוליים ומושך מטה.
חמישה דברים שיקרו יום אחד. אולי, כלומר. לא יודעת. מאיפה אני יודעת. לא יודעת כלום.

Knizova, Hana; Olivia Colman; National Portrait Gallery, London; http://www.artuk.org/artworks
/olivia-colman-272709
אוליביה מאד יפה בתמונה היפה הזאת. אבל תתרכזו רגע בשזלונג.

יהיה לנו בית משלנו

אנחנו הולכים להישאר פה בשנים הקרובות. את זה הבנו כבר זמן מה לפני הקורונה, אבל הקורונה חיזקה את ההחלטה שלנו. לא בגלל שהממשלה שלכם אפילו יותר סתומה משלנו – אבל היא כן! ולנו יש בנאדם שלא יכול אפילו להסתרק או לדבר משפט אחד באנגלית בלי להיראות כאילו הוא מקריא טקסט שהוא לא מבין! – אלא בגלל שאפילו כשהיה פה רע, ואפילו שאנחנו מתגעגעים עד כדי שמיעת שירים של שלמה ארצי בלופ, אף אחד לא גרר את השני להשתכרות של אמצע הלילה כדי לגלות שהוא חולם לחזור לישראל. וזה סימן שהשתקענו. התרגלנו. בנינו פה שלוחה. ועוד לא בא לנו לעזוב אותה. ואם ככה, מוטב אולי שנקנה מקום שאשכרה נגור בו.
מלבד שנה אחת בודדת, אף פעם לא גרתי במקום שהיה שלי. זו מחשבה מאד משונה, להיות הבעלים. להיות זו שמתקנת את המרזב כשצריך. שאחראית על בדיקות גז תקופתיות. שאכפת לה ממשקופים, וארונות מטבח, וחלונות. לפעמים זה נראה לי כמו פרוייקט מלהיב, שאני מוכנה להשקיע בו את כולי; לקנות חורבה, להרוס אותה, להביא מעצב, לקנות רהיטים, להתאים טפטים, לבחור וילונות. אנחנו אוהבים לראות את Grand Designs, סדרה בריטית בת 19 עונות, שבה מלווים זוגות ומשפחות בזמן שהם בונים את בית החלומות שלהם. הפרסומת שמלווה את הסדרה היא תמיד לאיזו חברת וילונות. ותמיד חשבתי, וילונות. בסדר. וילונות. לא משהו שצריך להתעכב עליו יותר מדי. אבל בפרסומת של עשרים שניות הם מזכירים שלושה סוגים: curtains, blinds and shatters. זה כל כך מופרך שיש שלוש מילים שונות לתיאור שלושה סוגים שונים של וילונות, שמייד בא לי לעזוב הכל ולנסוע לחנות שלהם ולבחור לי משהו.
ואז אני מדמיינת אותי עוזבת את הכל ורצה לחנות וילונות, או בוחרת משקופים או רבה עם נדב על איזו ספה אנחנו צריכים או איך ייראה האי שלנו במטבח, או אפילו איזה בית אנחנו רוצים לקנות, ואני מדמיינת משכנתא, וריבית, ועורך דין, ומס רכישה, ואיקאה, או דווקא לא איקאה, ואימס, ושעון קיר, ומעמד סכינים, ומכל זה קצת בא לי למות, שמישהו יהפוך אותי לחורבה, יהרוס את תוכי, יחלק מחדש ויצבע בצבע שמתאים לטפט.
אני יכולה רק לשער כמה זה כיף להיות נדב שצריך להתמודד עם תהפוכות מצב הרוח האלו, וגם להיות המבוגר האחראי שמתמצא בפיננסים. סליחה.

זה הסרט. אין שום צורך בכלל לראות אותו.

אנחנו ניסע לטיול בשמורות הטבע של ארצות הברית

בסופשבוע ראינו סרט לא טוב על אודות שמורות הטבע בארצות-הברית. זה סרט בלי נרטיב קוהרנטי, ועם קריינות מאד טיפשית של רוברט רדפורד, שמראה מקומות כל כך יפים, שאפילו אנשי התוכן הגרועים שעשו אותו לא הצליחו להרוס. אני לא יודעת להתמודד עם איתני הטבע, ואני שונאת אנשים שחושבים שהטבע מקרב אותנו אל עצמנו, והעיר יוצרת רעש שמרחיק אותנו מעצמנו. אבל אולי, רק אולי, יכול להיות, שלפעמים, בלי להתכוון, העיר יוצרת רעש שמרחיק אותנו מעצמנו. ואני לא אומרת שהטבע מקרב אותנו לעצמנו, ובטוח שהוא יוצר אצלנו צורך בלתי נסבל בכל מיני גאדג׳טים כעורים, אבל אני יודעת שהשהייה במקומות יפים מגרדת שכבה פנימית ויוצרת הדהוד של יופי בתוך הבפנוכו. אז אני מקווה מתישהו בעשור הקרוב, לפני שלב יהפוך להיות כדורגלן מקצועי, נוכל לקחת כולנו כמה חודשים ולבקר בכמה שמורות טבע כאלו. אבל בשום פנים אופן בלי גזיה! ובטח שלא פינג׳אן!

Argent, Godfrey; David Hockney; National Portrait Gallery, London; http://www.artuk.org/artworks
/david-hockney-272657
אני, חוקרת. אילוסטרציה.

אני אלמד תואר שני באוקספורד

אני חיה עם בנאדם שיש לו תעודה מאוקספורד. ולכן, אנחנו מקבלים דיוורים פרסומיים מאוקספורד, שנראים ממש כמו הדיווחים הפרסומיים מאשכולות. אני ווי, אתמול הסתכלתי וחיפשתי לו קורס שיהיה לו מעניין, ופתאום הגעתי לתואר שני מסויים. הוא אינטרדיספלינרי וכולל ספרות, היסטוריה, אדריכלות, אורבניות, ואמנות. הוא מתרחש על פני שנתיים, בחמישה שבועות מרוכזים ועוד שני קורסים אונליין. והוא חוקר שלוש תקופות מרכזיות בבריטניה, ועל כל אחת הוא מתבונן דרך כל הדיספלינות. יש לי תואר שני. כבר שקעתי בחרא הזה של להקיף את עצמך במילים לא חשובות רק כדי לצאת מהצד השני, מתבוססת בקקי של עוד מילים לא חשובות, והפעם כאלו שאת בעצמך הוספת לעולם. אבל זה נשמע כל כך מושלם, שאני מרגישה שאני חייבת. כלומר, שבוע באוקספורד, עם מרצים שונים שמדברים על אותו דבר מזוויות אחרות, ואנשים אחרים שלקחו את השבוע הזה מהחיים שלהם כדי לדבר על דברים כל כך לא חשובים, ואני בתוך כל זה. אפשר להתנגד לזה? איך אפשר להתנגד לסמל סטטוס כמו תואר שני מאוקספורד? כן, בוודאי שאפשר להתנגד לזה. יש הרבה סיבות. ממש הרבה. אבל אולי לא צריך להתנגד לזה? מי יודע.

אני אסיים את הספר שאני כותבת

ובתוך כל המגיפה והשגרה מעוטת ההנאות שהיא מאפשרת, אני כותבת ספר. כל יום ראשון אני פוגשת בזום את ניקול. היא קוראת את מה שכתבתי, ותמיד מוצאת דברים יפים להגיד, וגם דברים לתקן. בין ראשון לראשון אני מחפשת ומוצאת כל מיני דרכים כדי לעבוד על עצמי ולכתוב למרות שאיזה שטויות זה לכתוב. ומילה מצטרפת למילה. רגש מצטרף לרגש. וחלקיק מצטרף לחלקיק. ששש, זה מאד סודי אבל. וצריך סבלנות. ואסור לפחד על זה יותר מדי. ואסור גם להזניח את זה יותר מדי. זה עניין מאד רגיש, הספר הזה, אני מרגישה. יותר מאלו שכבר כתבתי פעם (אמנם רק אחד יצא, אבל אני כתבתי שניים). צריך סבלנות, אני אומרת! סבלנות!

Gay, John; Agatha Christie; National Portrait Gallery, London; http://www.artuk.org/artworks/agatha-christie-272821
זאת תמונה מאד יפה של אגאתה כריסטי. היא נראית פה זקנה, או לפחות מאד מיושבת בדעתה, אבל למעשה היא יותר צעירה ממני!

האנתולוגיה של הזקנה תצא לאור

וגם, אני קוראת הרבה על זקנה. ויש עוד אנשים נחמדים וחכמים שקוראים על זקנה. וכל הזמן אני מגלה עוד דברים שכבר עשו. ודברים שעדיין עושים. וזה הכל מצטרף, כך אני מרגישה לקלחת שבוערת על אש גדולה וסבלנית, שתביא אותנו בסופו של דבר למרקחת מתוקה מרירה שתייצר היהודי מחשבות ותעלה חיוך, אבל בינתיים אני עוד לא כל כך יודעת מתי ואיך. ומדי פעם אני זוכרת איזה יפה זה כשצורה ותוכן נפגשים, ואנחנו עושים דבר על זקנה בסבלנות של זקנים, ומדי פעם אני לא זוכרת.

* תמונה ראשית: Day Dreams, Alfred Walter Bayes, York Art Gallery
** תודה לצנצ על הרעיון להשתמש בשיר ככותרת לפוסט.

6 thoughts on “צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה”

      1. רק עכשיו קראתי את הפוסט על הריבה. עשית חשק, אין מה לומר. אבל לא, שנינו הדהדנו קלחות קדומות, אני חושבת 🙂

  1. בהצלחה בכל (או לפחות ברוב).
    לשמחתי יש לנו דריה בבעלותנו (אני רוצה כבר לעבור…) ועוד יותר לשמחתי הספקנו לבקר בכמה משמורות הטבע הגדולות של ארה"ב – ובראשן יוסמיטי וילוסטון – חוויה בלתי נשכחת

  2. וואלה כן, נדרשת סבלנות. המורה שלי לאימון תמיד הדגישה שעדיף לומר "אורך רוח" כי במילה "סבלנות" מוטמעת המילה "סבל". אז עכשיו מה שנדרש זו סבלנות – כי זה כרוך בסבל. לגמרי.
    בית משלכם זה חלום ראוי. ואחרי שגרתם בכל מיני דירות שכורות או בתים שכורים, כבר תדעו בדיוק מה אתם רוצים ואיך אתם רוצים שזה ייראה וירגיש. אגב רציתי לשאול – האם באמת גרתם שנה אחת בניס? ואז עברתם לאנגליה? כמה שנים אתם כבר שם?
    שמורות טבע וגנים לאומיים בארצות הברית הם באמת משהו מיוחד. ולא צריך גזיה ולא פינג'אן. האמריקאים יודעים לתת לך את חיק הטבע בשילוב של כל הפינוקים (תלוי תקציב כמובן, אבל לא צריך להתכלב). כמובן שלא הספקתי עדיין לראות את כולם (ולא בטוח שעוד אספיק) אבל מה שראיתי היה מדהים, לא פחות.
    עוד תואר שני – ועוד מאוקספורד – האמת שנשמע כדאי לחלוטין. בשביל הכיף לא פחות מאשר בשביל עוד תעודה על הקיר או היכולת לומר שיש לך תואר שני מאוקספורד. לגמרי.
    בהצלחה עם הספר, אני מתרגשת רק מהמחשבה שאת בתהליך יצירה שכזה. כל חיי חלמתי לכתוב וברור לי שזה לא יקרה אז בינתיים מסתפקת בבלוג.
    אני שמה לב שכבר זמן מה את קוראת על זיקנה וזקנות. נשמע שזה ממש מושך אותך, מרתק אותך. מה בדיוק? אם את יודעת לומר….

  3. תוכניות וחלומות ראויים. עצם העובדה שיש לך מעידה שאת בסדר. האושר, בסופו של דבר, הוא להחליט מה את רוצה, לסמן מטרות בהתאם, ולהגשים אותן. אשר ל'בית משלנו', מודה שאני לא שייכת למפלגה הזו. כל החיים גרה בשכירות, ומעדיפה חלומות אחרים. בעיני זה משחרר וגם מתאים לאורח החיים שלנו, שמציג דרישות משתנות בתחנות שונות של החיים שלנו, עם ילדים ובלי, כשצעירים או כשמבוגרים וכבר הצרכים משתנים.

השאר תגובה