Woman of leisure

פנאי – 1

אחד הדברים החשובים שלמדתי בשלוש השנים האחרונות הוא שישראלים הם לא טובים בחופש. כל האופן שבו אנחנו מסתכלים על חופש הוא שגוי. בשבילנו, ואני חושבת שאני ישראלית מצויה בעניין הזה, חופש הוא מתנה, משהו שאפשר להעניק לנו או לשלול מאיתנו, משהו שאפשר לחיות בלעדיו אם צריך, ואם כבר זוכים בו, יש להסתפק בכל מספר של ימי חופשה שניתן לך. בסביבות המעמד הבינוני האירופי שבה אני מבלה את חיי כרגע, חופשה היא לא מותרות אלא זכות יסוד, משהו שצריך לקרות כדי שתוכל להתמודד עם כל השאר. זה כל כך הרבה יותר הגיוני!
החברה הבלגית שלי פעם התפטרה מעבודה כי הם לא הסכימו להתגמש בעניין חופשת הכריסמס שלה, ובילתה את חודש יולי ברחמים עצמיים גמורים ושלמים משום שבאותה שנה ספציפית הנסיבות הכלכליות והתעסוקתיות הסתדרו כך שהיא נאלצה לפסוח על השבועיים המסורתיים באוגוסט בבית המשפחה על חוף הים. כשסיפרתי לה שבישראל הסטנדרט הוא 12 ימי חופשה בתשלום מהעבודה, היא כמעט בכתה. חברה אחרת שלי, בריטית למהדרין, שאלה אותי אתמול, על גביע יין כתום צונן וקערה של איטון מס, מה התכניות שלי לחופש לשנה הקרובה, ואז הוסיפה: ״אוקטובר? דצמבר? אפריל? אוגוסט?״ כי כאן יש חופש ארבע פעמים בשנה למשך שבוע או שבועיים בכל פעם, ומלבד ארוחה משפחתית בכריסמס, מותר לך לעשות בחופש הזה מה שאת רוצה. זה כל כך מושלם, שאני לא יודעת אם אי פעם אוכל להתרגל בחזרה.
וכך יצא שכשהבאתי את לב לחבר שלו, שההורים שלו הם באמת סמל למעמד בינוני שבע, ושאלתי איפה האימא, האבא ענה: ״She is a woman of leisure. She is in germany״. זה ביטוי כל כך מושלם, שמייד מעלה בדמיון את ליז׳ר, בחור חביב שיודע להזמין את הדרינק הבא בדיוק כשמגיע הזמן, חוטף בחורה לבעלותו, אולי אפילו אותי, ואז מגיש לה (לי) גביע יין כתום צונן.

3 א'

מתישהו בשבועיים האחרונים חגגנו שלוש שנים בלונדון.

פנאי 2

החופשה המשפחתית השנתית שלנו השנה כללה חמישה ימים בוויילס, מקום שכדאי לכולם להגיע אליו, כל עוד הם יודעים להתעלם באופן לגמרי לא אלגנטי מהמצב של האנשים בו. עשרה מיליון כבשים זה אחלה, אבל לא אם אף אחד כבר לא צריך צמר טבעי, ולא אם אנשים אוכלים פחות בשר כבש, ולא אם המדינה הסתומה שלך מחליטה לצאת מהאיחוד האירופי, שמזרים מדי שנה חצי מיליארד יורו כדי לשמור את ווילס והחקלאות המסורתית בה בחיים. מה שמשאיר את הוולשים עם תיירות, וכולנו יודעים כמה התעשייה הזו שווה בימינו (ובכלל. כל אילתי יודע את זה).
בכל מקרה, בניכוי מצב התושבים והעובדה שהקולינריה המקומית נותרה תקועה בשנות השמונים, ווילס היא מושלמת. גבעות ירוקות, עוד גבעות ירוקות, ים כחול, עוד גבעות ירוקות, טירות הרוסות, עוד גבעות ירוקות, פיש אנד צ׳יפס, עוד גבעות ירוקות, וכבשים, וכבשים ועננים יפים, מסודרים בשכבות, גולשים במורדות.
ובתוך כל היופי הזה, באחד הימים, נגלה לעינינו החוף מעבר לסיבוב. אני והבן שלי עשינו ארמון. בג׳ינס ארוך, בחוף שמתכסה לגמרי בים בשעות הגאות, דנו בטקטיקות שונות של מצודות להגן על עצמן. מייד אחרי שהוא סיים לחפור את החפיר ואני סיימתי להתפלש עם עצמי בנוסטלגיה של לחפור מחילה בארמון משני צדדים ולפגוש שם אצבע של מישהו אחר שמגיע מהקצה השני, פתאום הגיעה הגאות, ואני הכנתי את עצמי להסבר ארוך על למה זה לא נורא שהארמון נהרס, והבן שלי צחק עד לב שמיים, נעץ את העקב שלו בלב הארמון, וצרח: ״תראי! עשינו הר געש!״
ואחר כך כולם הצטרפו אלינו וטיילנו במשך כמה שעות בצוק מעל החוף, שהוא בעצם יער, שהוא בעצם שכונת יוקרה, שהוא בעצם שביל, שמלא בשבילים סודיים שיורדים לחופים למטה, ואפשר היה לנשום אוויר של ים ושל יער ושל עשבים ושל קריספס באותו הזמן, ולכמה שעות בכלל לא הייתה קורונה.

3 ב'

בשלוש השנים האחרונות גדל לי בבית בריטי. זה משונה מאד לגדל ילד עם משהו שהוא מהותית שונה משלך. פעם קראתי איזה סיפור שהגיבורה בו היא אישה לבנה עם ילדה שחורה, ובמרכזו נמצאת המשפחה של בעלה, שמעקמת עליה פרצוף כי היא לא יודעת להסתדר עם אפרו. לי בבית יש בריטי. דוגמה:
לב: I've watched a video about getting birth
אני: giving birth?
לב: כן. It was a dog and a panda
אני: פנדה?
לב: Just kidding. Just a dog. And I wanted to ask you how does it feel to give birth
אני: מתה. שלולית. מהשאלה, אבל גם מהבדיחה המפתיעה. אבל עוד מארגנת לעצמי את התגובה בראש.
לב: I'm only asking cause you've had the experience. It's Ok to ask that, right?

פנאי 3

בבית שהתארחנו בו גם לא הייתה קורונה. הייתה בו, לעומת זאת, את ההפרדה האקוסטית האיכותית ביותר שראיתי מעודי בין המרחב הציבורי לפרטי, מיטה מושלמת להורים, ופליי סטיישן לילד, כולל פיפא! וכך יצא שבמשך חמישה ימים יפים מהחיים שלי לא הייתי צריכה לקום לפנות בוקר עם הבן התרנגול שלי, וגם לא להעמיד פנים שאני מצליחה לישון עם צרחות של שדרני כדורגל מיוטיוב. במקום זאת יכולתי לישון כהלכה, להתעורר בנעימים, לפתוח את דלת האימים שהפרידה את חדרי השינה מהסלון, ולפסוע מעדנות לשיעור הכדורגל שלי.
שיעורי הכדורגל שלי היו הפעם הראשונה בחיים שלי שבה הבן שלי לימד אותי משהו באמת. כלומר, כן, הוא כבר כאילו לימד אותי כמה טריקים של כדורגל, אבל האמת היא שהוא לא ממש ידע להסביר, ואני לא ממש הצלחתי לבצע, וגם לא הכי עניין אותי, אם לומר את האמת. אבל תמיד תמיד רציתי להיות גיימרית (בדמיון שלי אני גיימרית גמורה ומוחלטת), ואף פעם לא הייתה לי סבלנות ללמוד את השלט המסובך של הפלייסטיישן עם כל השבע מאות קומבינציות האפשריות שבו.
בחמישה בקרים של ווילס אני והוא ישבנו במשך זמן מה על הרצפה, מול טלוויזית ענק, ועשינו תרגילים מודרכים ושאינם מודרכים במשחק כדורגל, ולב הסביר לי שוב ושוב, כאילו לא ראיתי שלט בחיים שלי, על מה לוחצים בכל רגע. לפעמים, הוא אמר לי: Square, וכשלחצתי בטעות על משהו אחר (זה מלחיץ! יש מלא כפתורים!), הוא הסתכל לראות אם אני בכלל ערה, ואם אני מקשיבה לו, או שמא אני סתם סתומה, ואמר לי: Square! ריבוע!, כי אולי זו בעיה של תרגום.

3 ב'

כל פעם שלא הצלחתי משהו בפיפא, הבן שלי אמר: It was rubbish, but you are getting closer, וכל פעם שהצלחתי, הוא אמר: Brilliant kick, mum, but mine was better, כי אמנם נימוס טוב-לב זה חשוב, אבל תחרותיות חשובה יותר.

זקנה 1

בכל הזמן הזה קראתי את הספר הזה. דיאנה כתבה את הספר כשהייתה בת 89, והיא מספרת בו על החוויה שלה של זקנה (בהמשך כמובן לפוסט על זקנה). היא מספרת מעולה, שנזהרת מאד מקלישאות ומלעייף את הקוראת, והייתי שמחה להכניס קטע שלה לאנתולוגיה שלנו, ולמדתי ממנו הרבה על הלך הרוח הרווח בנוגע לזקנה ועל כמה ממנו היא חושבת שהוא שקר. אבל דבר אחד הפתיע אותי ממש, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו: היא אומרת שכשאנחנו מזדקנים הבשר שיש לנו בכפות הרגליים מתמעט, וכך יוצא שאנשים זקנים ממש הולכים על העצמות של עצמם, וזה כואב אחושרמוטה. לא בדקתי אותה מדעית, ואני משערת שהחוויה שלה היא אחת מני רבות אפשריות, אבל בכל זאת, מאז אני לא יכולה להפסיק למשש לעצמי את כפות הרגליים, להניח אותן בזהירות על הרצפה, ולהודות על מה שיש לי שם בינתיים.

פנאי 4

אחת העיירות בוויילס היא Hay on wie, מקום עם בערך שלוש מאות איש שיש בו שלושים חנויות ספרים, וופסטיבל ספרות שמביא מדי שנה כחצי מיליון איש לרחוב וחצי. איך שהגענו אליו הרגשתי כמו הקוראת האידיאלית, אותה הרגשה שיש כשקוראים ספר וברור שאת זו שאמורה לקרוא אותו, אלייך כיוונו. זו הרגשה כיפית ונדירה כל כך שמייד זנחתי את ההחלטה שלי לא לקנות שם שום ספר, ויצאתי למסע קניות אחוז תזזית.
נכנסתי לחנות אחת ולשנייה ולשלישית והרביעית, וגיליתי דבר מוזר: בעיירה היי, פיצ׳רלד וסלינג׳ר והמינגווי ואוסטין וקפוטה היו לגמרי בחיים ולגמרי בשיא הכותרות, ממש כמו סאלי רוני, זיידי סמית, הילרי מנטל ופול ביטי. בכל חנות הקלאסיקות המודרניות תפסו את מרכז הבמה ממש לצד הקלאסיקות של ימינו, כאילו בתוך תחומי העיירה היי יש לזמן הספרותי קצב אחר.
ואז הסתכלתי יותר מקרוב, וגיליתי דבר עוד יותר מוזר: מכל אחד מהסופרים האלו היה רק ספר אחד, את הספר המוכר ביותר – למי צלצלו הפעמונים, וארוחת בוקר בטיפני ושיניים לבנות, אבל לא שום ספר אחר של המינגווי או קפוטה או סמית. כאילו לזמן הספרותי בהיי יש קצב אחר, אבל אפילו בהיי חוקי השוק פועלים בדיוק אותו דבר.