דברים טובים שקרו מאז הפוסט האחרון

הרגע הגדול

התכוננו לזה שבועות. הכנו רשימות של מה בדיוק נקנה. ומה בדיוק נעשה. ואיך בדיוק נצעק מתחתית המדרגות. ומה נלבש. אחר כך התחלנו לקנות דברים שצריך להזמין מהאינטרנט. כל יום הצצנו לראות האם החבילה כבר הגיעה. אחריש היא הגיעה והיה צריך להחביא אותה בבית, אז התחלנו כל יום בלבדוק שהיא נותרה במקום המסתור שלה. אחר כך הלכנו לעשות סיבוב בסופר הגדול, לקניות המשך. זה לא הספיק. אז הלכנו לסיבוב המשך 2 בסופר הקטן. עברנו על הרשימה שוב ושוב. השכמנו קום כדי לעשות דברים בהיחבא. מחקנו את מה שכבר עשינו. תכננו מחדש בהתאם למה שהיה בסופר (בכל זאת, מגיפה עולמית!). ואז ביום שני האחרון הוא הגיע: יום ההולדת של נדב! סוף סוף אפשר לתלות את השלט. לנפח את הבלונים. להתיז את ציפוי הזהב על עוגת השוקולד. לנעוץ את ה-M&M בציפוי שוקולד. להחליט באיזה סדר יונחו קעריות הממתקים על השולחן (מתוק חמוץ מתוק). להחביא כרטיסי ברכה בבית. ובעיקר, אפשר היה לחשוף את ההתרגשות הגדולה, זו שמדירה שינה מעיני לב כבר כמה שבועות, בתערובת של גאווה, שמחת נתינה ואהבה ביחד עם קנאה יוקדת ובלתי נסבלת: חולצת אימונים של מנצ'סטר סיטי! (לכל הסבא והסבתא בקהל, אין כאלו לילדים! הייתי קונה לו גם! אני לא מכשפה!).

לכולם באנגליה היה יום חופש בשביל היומולדת של נדב. היה יום שמש. וכולנו אכלנו ממתקים, ראינו סרט בבוקר, הלכנו לטיול רחוק רחוק על גדות התמזה והמבוגרים אכלו אוכל הודי טעים וחריף מאד בערב בחצר. היה מאד כיף לתכנן עם הבן שלי את היומולדת של הבעל שלי ומאד כיף לחגוג עם הבעל שלי את היום הולדת שלו (ולא עשינו זום בכלל!).

הרגע של ההתחלה

כבר זמן מה שאני מסתובבת עם רעיון שקשור לזקנה, לאופן שבו נשים זקנות קיימות ולא קיימות בעולם. כלומר, זקנות עאלק. מבוגרות. אין לזה אפילו מילה לא מעליבה, אבל אנחנו מכנות זאת: זקנות ונהנות. בכל מקרה, לפני זמן מה פתאום הבנתי בדיוק מה אני רוצה לעשות עם הרעיון הזה. שלחתי מייל לחברה אחת, והיא נתנה עצה. המשכתי עם כמה חברות שלי שאני אוהבת לעשות איתן דברים. והן מייד אמרו כן, זה נשמע מעניין, מה את צריכה מאיתנו. אחר כך דיברתי עם עוד חברה והיא נתנה עצות מעשיות של מה צריך להיות הצעד הבא.
כבר עשיתי כמה פרוייקטים בחיים שלי, ויש רגע אחד של התחלה, רגע שבו מערכת גלגלי השיניים של הבפנים מסתובבת סיבוב אחד חדש ומגלה מצב שונה, רגע של הולדת. רגע שבו רעיון מגיע לעוד אנשים, שהם מכירים בו, שהם שותפים לו, שפתאום יש לך בעצמך עוד תפקיד בעולם, ויש עוד משהו שאפשר לחכות לו, לעבוד עליו, לחלום. אני בעצמי כבר די זקנה, וחשבתי שאני כבר לא ארגיש את הרגע הזה שוב. חשבתי שדי, עשיתי מספיק, ומעכשיו יש לי רק דברים רגילים, לא כאלו שהראש שלי המציא. ייתכן שזו הרגשת שווא, וכתבתי פה סוגריים ארוכים על למה אני מרגישה שזו לא הרגשת שווא, אבל באמת, אל תהיי סתומה! על מה את מתנצלת בדיוק? פרטים בבוא הזמן.

הרגע של הנוסטלגיה

אני קוראת ספר מושלם ממש של דיוויד מיטשל אהוב לבי. (כרגע בזבזתי עשרים וחמש דקות מזמן כתיבה יקר כדי להבין איך כותבים את הפאקינג שם שלו בפאקינג עברית. מסתבר שבמעריב החליטו שככה: דייוויד מיטצ'ל. יש היגיון בשני י', אני לא אומרת, אבל זה לא מה שבדרך כלל עושים. נגיד, בקהאם, בדרך כלל כותבים עם י' אחת. ויקיפדיה אומרת שתיים, אבל מה הם מבינים). זה בכלל לא חשוב. מיטצ'ל הוא אחיו הצעיר של ז'ורז' פרק. הוא יכול להקים דמות לתחיה בשלושה משפטים, לשים אותה במקום ובזמן מפורטים, ולהוליך אותה לפה ולשם, רק כדי לזרוק אותה מעבר לכתף בנונשלנטיות ולהמציא אחרת בנקישת אצבע. יש לו שליטה מוחלטת במקצב, בעומק וברוחב. כל ספר שלו הוא בעצם שיעור בנרטולוגיה ובאומנות רמאות הרגש.

הספר האחרון שלו, Utopia  Avenue, מתרחש בלונדון של שנות ה-60 וה-70, והוא מספר על להקה בשם הזה. כל פרק מסופר מנקודת מבט של חבר אחר בלהקה, וברקע הרבה מוזיקה, הרבה לונדון, הרבה סמים, הרבה אנשים צעירים שמגלים את עצמם ואת העולם. זה ספר של טריליון עמודים, באנגלית עשירה ומתענגת כמו בראוניז שוקולד בציפוי שוקולד, שפורש בפני הקוראת את כל מה שאין לה כרגע: נעורים, לונדון, ומועדונים אפלים ומרגשים. אני מתענגת עמוקות ומקנאה נואשות בנוסטלגיה שהיא אפילו לא שלי.

הוא כל כך מושלם, דיוויד, שהוא אפילו עשה פלייליסט בספוטיפיי שהוא כאילו של הלהקה.

הרגע של הפרקטיקה

אני מכירה את רוני גלבפיש מהאינטרנט כבר איזה מאתיים שנה. היא כתבה מדריך כתיבה, וידעתי שהיא מדריכה ותיקה של סדנאות כתיבה, אז חשבתי שחייבים להיות שם דברים מעניינים. קניתי את הספר, אבל בלבי הייתה התנשאות, אני מודה. אני כותבת כבר הרבה זמן, והייתי באמת בהרבה סדנאות, אז מה יש לדעת שאני לא יודעת?

ובכן, סתומה. הייתי סתומה. הספר של רוני הוא לא מה שמלמדים בסדנאות כתיבה, הוא כל מה שנמצא לפני ואחרי הרגע של הכתיבה. רגע לפני שאת ניגשת למחשב, או רגע אחרי שאת סוגרת את המחשב, או כל הרגעים שביניהם שבהם את לא כותבת, שם רוני נמצאת. רוני לקחת על עצמה משימה להסביר בדיוק מה צריך לעשות כדי להפוך את הכתיבה מיישות ערטליאית שמרחפת לה שם בחלל, מחכה ליום המאושר והמיוחד שבה היא תתממש לכדי מלים על דף, לפרטיקה יומיומית שגורה ומספקת. היא מבצעת את המשימה הזאת בסבלנות, בחיוך, בהתרגשות, בדייקנות ובאהבת אדם שהופכים את הקריאה לבו זמנית פואטית ופרקטית.

אני כותבת כבר הרבה שנים, ועם השנים מצאתי לי את הדרכים הקטנות שבהן אני יכולה לכתוב ולהתעלם מכל מה שדוחף אנשים בעולם לא לכתוב (תאמינו לי, כוחות גדולים בהרבה), אבל לקרוא את "בית מלאכה לכתיבה" היה כמו לפתוח את החלון, לראות שאני לא לבד, ושכל האנשים ברחוב יזמינו אותי להלך איתם.

הרגע של השריפה

כל זאת מתרחש בימים ארוכים ארוכים ולבנים לבנים של שמש בלונדון. עכשיו אני עובדת ב-70 אחוז משרה ובשאר הזמן מוליכה את לב לפארקים שונים לפגוש את החברים שלו אחד אחד. אני יושבת עם האימהות ושותה קפה קר מכוסות פלסטיק, ומתפללת שלא יהיה לי פיפי לעולם, כי בשום מקום אין שירותים. התוצאה של זה היא שהפנים שלי שרופים כאילו הייתי מדריכת קייטנה, ואני יודעת שזה לא בריא ולא יפה ובטח לא מתאים לאישה מכובדת בגילי, ואני דווקא כן מורחת קרם הגנה, והוא לגמרי לא עוזר, אבל אני קצת אוהבת את זה.

הרגע של הפגישה

ואפילו פגשתי חברה לפגישה אמיתית בפארק, עם ג'ין טוניק בפחיות ובלי חיבוקים. יום אחד אולי נצא מהסגר הזה.

תמונה ראשית: Joan Jonas, Delay Delay, 1972, performance, Lower West Side, New York, NY, 1972. © Gianfranco Gorgoni © Joan Jonas : Artists Rights Society (ARS), New York : DACS, London.