חברויות והנחות יסוד

1.

אם לוקחים בחורה ממדינה אחת, שבה הייתה שלושים וכמה שנים, ושמים אותה במדינה אחרת לכמה שנים, בינתיים שלוש, מה שמקבלים הוא בחורה שמתחילה מחדש בכל מיני מובנים, ובעיקר מתחילה מחדש את חיי החברה שלה. זהו ניסוי בבני אדם שנקרא: חברויות והנחות יסוד. ניסוי מתמשך, בלי שום חיסון באופק, שהוא מרגש עד קצוות הריגוש, מעציב עד קצוות העצב, ובנאלי עד קצוות הבנאליות.

הערת ביניים 1

איך קוראים לדבר הזה שעשינו? אי אפשר לקרוא לזה רילוקיישן, כי רילוקיישן אומר שמישהו העביר אותנו. הייתה איזו חברה שרצתה להעסיק אחד מאיתנו, והיה קונטיינר, וסיבובים עם מתווכים מטעם, או לפחות חבילת מעבר, והייתה איזו מזכירה או מנהלת משאבי אנוש שדאגה שהמעבר יהיה כך או אחרת, והייתה חובה מקצועית/נפשית לאיזה תאגיד של אחד מאיתנו, והשני, יש כנראה לומר השנייה, הייתה מאחור, דאגה לבית, לילדים, לנפשות הפועלות, בזמן שהראשון מילא את חובתו לתאגיד והייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש ברווחים שהראשון השאיר. זה לא המצב שלנו.

אי אפשר לומר הגירה, כי אלף כל הגירה זה סופי. זה אומר שלקחת את עצמך ושמת את עצמך במקום אחר, ואין לך כוונה לחזור. אני לא חושבת שזה המצב איתנו. בית כל, הגירה מרמז קשיים, אוניות נטרפות בים, רעב, מיטות עם פשפשים, סוחרי נפשות, שודדי דרכים. אנחנו כולה שמנו את כל החיים שלנו בחמש מזוודות, עלינו על מטוס איזי ג'ט כמו כולם, ונדדנו בין כמה בתים של אייר בנב. לא בדיוק חצינו את הסהרה.

אי אפשר גם לומר שעברנו. עברנו זה סתם. זה בלי לשים את כל החיים שלך בחמש מזוודות ולהתחיל מחדש.

2.

אלו היו הנחות היסוד שלי בנוגע לעצמי ולחברויות:
אני ביישנית ואני לא מדברת בקלות עם זרים, ולכן ייקח לי מלא זמן למצוא אנשים לדבר איתם.
ברגע שאני כן מדברת עם מישהו, לפעמים אני מוצאת שפה משותפת ואז אני סבבה.
אם אני סבבה עם מישהו, הוא נהיה חבר שלי.
אני ממש טובה בלהיות חברה – אני תומכת, סבלנית, שומרת סוד וקלה לתחזוק. אני נדיבה עם הזמן שלי ועם המשאבים העומדים לרשותי. אני לא עושה דרמות. אין בחיים שלי משברים שדורשים הקרבה מצד החברים שלי. אני לא שופטת אנשים על דברים לא מקובלים שהם עושים. אני כן יכולה להתרגז על מישהו ממש בגלל דברים הכי שוליים.

At the Lapin Agile, 1905, Pablo Picasso, Spanish, MET Museum

3.

אז ככה: אי אפשר לקרוא לי ביישנית יותר.

כלומר, אני לא יודעת להתקשר לאף אחד שאני לא מכירה. ואם אני צריכה לתאם חשמלאי או לדבר עם הסוכנת נדלן או להתלונן בשירות לקוחות, או אפילו להוריד את לב מהצוואר שלי ולשאול את האיש בסופר אם יש את סוג היוגורט הספציפי שלב מרגיש שהוא חייב, טוב מותי מחיי. אפילו הידיעה הברורה והמוחלטת שאני צריכה לדגמן ללב תקשורת נורמלית עם העולם לא תגרום לי לשאול את האיש בסופר אם יש את היוגורט. יותר טוב לי להמציא ללב תירוצים למה הרבה יותר כדאי לחפש בעצמנו.

אבל אם אני נמצאת בסיטואציה חברתית, ויש סביבי אנשים בכל מיני מצבים של חרדה ואגואים שבריריים, כי כולנו חדשים או כי חלק מאיתנו חדשים והישנים צריכים למצוא את מקומם מחדש, וכולם מתאמצים לעטות על עצמם את החיוך הטוב ביותר שלהם, ולהפגין ביטחון וקוליות, אז אני ממש טובה בלעבור אחד אחד ולהגיד: איזה קטע שכל האגואים פה שבריריים, כי כולנו צריכים לעשות חברים חדשים, אה? מזל שבדיוק הבאתי תיבת זכוכית לאגו שלי, אחרת בטוח היה נשבר.

לא רק שזה לא קשה לי לעשות את זה, כך מסתבר, אלא שחשיפת המנגנון, הרמת המסך מעל הדינמיקה של הכרויות, גורמת לי הנאה עצומה כל פעם מחדש. כן, וגם שמה אותי במקום בטוח בעצם, של זו שיודעת להסתכל מהצד.

הערת ביניים 2

בנוגע ללהוריד את לב מהצוואר שלי. מה קורה עם זה? כבר חודשיים שכל פעם שאני קמה הוא כבר ער. לזה אני כבר רגילה, כי מדובר בילד מתוק עד מאד, ותרנגול עד מאד. אבל אז אני אמורה ללכת לעבודה והוא לבית ספר, אבל זה לא קורה. הוא פה. כל השמונה שעות עבודה שלי ביום הוא פה. לידי. או ליד נדב. או בסלון. אבל ממש פה, מחכה שיתייחסו אליו. כשנגמר יום העבודה, במקום ארבעים דקות של להגיע לקחת אותו, הוא פה, מחכה שיתייחסו אליו. אחרי צהריים אנחנו ביחד, עושים כיף. ובערב הוא שוב פה, וצריך להאכיל ולקלח ולהרדים. אחרי כל זה, לא נשאר הרבה ממני. וכאמור, כשאני קמה הוא כבר ער. זה חודשיים כבר, ולא הלכתי לשום מקום עם חברות, והוא לא הלך לשום מקום עם חברים, ואיך לומר את זה בעדינות, טיפהל'ה נמאס לי!!!!!!!!!!

אפשר לשחרר אותי מזה לקצת? יש דיבורים על לחזור לבית ספר באחד ביוני, אבל כל ההורים בקבוצת ווטסאפ מאד היסטריים והודיעו שהם לא מחזירים את הילדים שלהם לבית ספר עד שיהיה חיסון או עד שנה הבאה, המאוחר מביניהם. אני לא מבינה למה?????? הוא ילד. הוא צריך להיות עם ילדים אחרים. בסדר, לחלק יש אחים. אצל מעט משפחות שני ההורים עובדים עדיין במשרה מלאה. אז אני מבינה שיש להם יתרון עלינו. אבל יש את הדבר הזה, קוראים לו חיברות. הוא מתרחש כשההורים לא שם כדי להציק והילדים חופשיים לנפשם להיות בעצמם. אז יאללה, תשחררו אותם (ואותי!).

Tyrolese Interior, 1915, John Singer Sargent, American, MET Museum

4.

ואז מגיע שלב החברות החדשה. מישהי צריכה ליזום בלי לפחד מסירוב. מישהי צריכה להיענות. צריך לדאוג שאת לא מציעה יותר מדי. שאת לא מסרבת יותר מדי. שלכולם ברור שכולם סבבה, ואף אחד פה הוא לא משוגע, ולא נזקק, ולא פריק, ולא סטוקר. משעמם ומצריך זמן, אבל נו. בסדר.

5.

אם עברתן את כל זה, האישה הזאת היא חברה שלך. היא חברה חדשה, וצריכה להשתפשף ולהכיר את ההיסטוריה, ואת צריכה להכיר את שלה, ואתן צריכות לצחוק הרבה ביחד ולבכות הרבה ביחד, אבל החברות הזאת הנצה.

וזה מה שגיליתי עליי: אני ממש לא טובה בזה. כן, אני נדיבה. כן, אני קלה לתחזוק. אבל כדי שאני אקרא למישהי חברה שלי, היא צריכה לגרום לי להרגיש בנוח להיות אני עצמי. זה לא קל, לגרום לי להרגיש בנוח עם עצמי. וזו בקשה לא קטנה. כי איך זה בכלל העבודה שלה, לגרום לי להרגיש בנוח להיות אני עצמי? זו העבודה שלי. ובכל זאת, כך גיליתי, אם מישהי לא יודעת כמה מקום אני צריכה שישאירו לי, זה בכלל לא משנה כמה כיף לנו ביחד, אני פשוט לא יכולה לספור אותה בתור חברה. היא יכולה להיות דרינקינג בדי. היא יכולה להיות מישהי שכיף לפגוש אותה. אבל לעולם לא אנסה אותה בימים השחורים שבהם אני צריכה לצאת מהבית ואין לי עם מי או לאן.

Lady at the Tea Table, 1883–85, Mary Cassatt, American, MET Museum

6.

אני ווי, אחת החברות המעטות שהיו לי פה הודיעה לי השבוע שהיא עוזבת. זה לא היה לגמרי בלתי צפוי. היה להם קשה פה, והקורונה והיא יצאה לחל"ת והוא יצא לחל"ת, ובכל מקרה הם רצו לחזור הביתה, אבל עכשיו הם החליטו שזה קורה. הם סיפרו לנו על זה בזום, והאדמה קצת רעדה תחתיי. היום שלי התערער לרגע. אולי זה היה כי הייתי בכוס השנייה של ג׳ין אנד טוניק, ואני מוזגת לעצמי כוסות די נדיבות. ובכל זאת. סלטה באוויר.  

אחר כך ניסיתי לחשוב למה זה כל כך טלטל אותי. הרי לא נפגשנו כל יום. אנחנו לא חברות נפש מילדות. אולי זה היה כי הייתה התאמה מושלמת בין המשפחות שלנו. וזה דבר נדיר. שגם הנשים. וגם הבעלים. וגם הילדים מסתדרים כלכך טוב. אולי זה היה כי היא גרמה לי להרגיש כמו עצמי. יחסית. עד כמה שאני כולה להרגיש כמו עצמי באנגלית. ואולי כי פשוט כבר עבדתי כל כך קשה בלעשות אותה חברה, וזה נגמר.

תמונה ראשית: Eastman Kodak Advertisement: Summer Lake Scene of Teenager with Camera Making a Snapshot of Her Friends in Bathing Suits on a Dock, 1946–52, Ralph Bartholomew Jr. American, MET Museum

8 thoughts on “חברויות והנחות יסוד”

  1. אני חושב שכאשר נפרדים מחברה כמו זו שסיפרת עליה, עיקר העצב הוא לאו דווקא על מה שהיה, אלא על מה שעוד יכול היה להיות, וכבר לא יקרה.
    ואני חושב שאפשר לקרוא לזה הגירה – ההגירה הפרטית שלך.

  2. אני חושב שהגירה היא בדיוק המהלך שמכיר בכך ששום דבר הוא לא סופי כולל מקום המגורים שלך, וכן יש סוגים שונים של הגירה עם סוגים שונים של פריביליגיות אבל הרבה תהליכים שמשותפים להם ומכאובים משותפים.

  3. מאד מזדהה עם המורכבות של חברויות בכלל ויצירת חברויות חדשות במקום חדש בפרט.
    וגם עם הקלות וההנאה בליצור קשר תומך ונלהב כאשר את מוקפת באנשים שקשה להם לא פחות מאשר קשה לך, אם לא יותר.
    בשורה התחתונה יש מעט מאד אנשים שגורמים לי להרגיש כמו עצמי, כשאני איתם. אפשר לספור אותם על כף יד אחת, לדעתי, ולכן עם השנים צמצמתי מאד את כמות החברות שלי ונשארתי בקשר רק עם אלה שבאמת נוח לי איתן, או שמסיבה אחרת חשוב לי להיות חברה שלהן או אפילו רק להיות איתן בקשר (בד"כ כי הן זקוקות לתמיכה ולהקשבה שלי, וזה כבר אומר הרבה).
    מה שעשיתם זה לגמרי הגירה – זו פשוט לא ההגירה שהאסוציאציה שלך העלתה אוטומטית. זה העתקת מגורים מארץ אחת לארץ אחרת. זה לא קורה רק לפליטים נרדפים עניים ומסכנים. וזה לאו דווקא לתמיד.
    התקופה הזאת של הקורונה העלתה אל פני השטח את הבעייתיות שכבר היתה שם קודם אבל היו כל מיני דרכים להדחיק או להתעלם או אפילו לטפל בה. זה לא פשוט כשאין יציאה לעבודה (ותודה לאל כאשר שיש עבודה ויש הכנסה…. בתקופה הזאת לא מובן מאליו) וכשאין שליחת הילד לבית הספר ולמפגשים עם חברים. ובלי קשר לקורונה – זה הכי קשה כאשר חברה שכבר נקשרת אליה ולמדת לאהוב אותה וליהנות איתה עוזבת.

  4. חברות, נכון זו השקעה ובדרך כלל השקעה לטווח רחוק.
    אני מכירה את החוויה של חברה עוזבת… לפעמים זה אפילו "רק" לעיר רחוקה וכן, מבטיחים ובטוחים שישאר ובכל זאת – מה שלא קרוב וזמין בדרך כלל מתרחק…מה שאני כן יכולה להעיד מפסגת גילי המכובדת שניתן ליצור חבריות בכל גיל כי אנחנו ממש צריכות את זה כמעט או אולי לא כמעט כמו אהבה.
    ולגבי הילדים – כל כך הפחידו – אנשים בחרדה ובטראומה רצינית – ולכן לא משחררים גם לא את הילדים ולא מבינים שזה נזק יותר גדול…

  5. בדיוק היום הבן שלי שאל אותי, איך זה עובד עם מבוגרים הענין הזה של חברים,
    ובין היתר, התשובה היא שזה בעיקר לא טריוויאלי, אלא כרוך בהתכוונות ובהתמדה

  6. הגעתי מפרפרים ונראה לי מעניין…
    אני מאותגר למדי בנושא חברויות. נראה לי שאני אולי מזדהה קצת עם לב למרות הפרש הגילאים בינינו…

להגיב על empiarti לבטל