14:00-18:00

בשתיים מתחיל להישבר לי. יותר מדי פגישות. יותר מדי קפצוצים בין "אבל אני לא יודע מה לעשות ולא בא לי לעשות בחוברת מתמטיקה" לבין "איזה קמפיין בדיוק מביא יותר קליקים כדי שאפשר יהיה להעלות לו את התקציב"? יותר מדי פעמים שאני צריכה לסגור את האוזניים והעיניים ולהגיד לעצמי: עכשיו תתרכזי! יותר מדי דברים שצריך לעשות או לפעמים פחות מדי, תלוי ביום.

בשלוש אני מתחילה לחשוב האם מה שאני עושה הוא באמת חיוני, ולמה בכלל אני מטריחה את עצמי עם לעשות אותו והאם לא כדאי פשוט להגיד שאני יוצאת לחופש, כדי להפסיק להצטרך להיות בשני מקומות בו זמנית, ובעיקר כדי שאני אוכל להוציא את הפרצוף שלי (מי בכלל ידע שיש לי כל כך הרבה קמטים, ועוד בחלק הזה שבין הצוואר להתחלה של הציצים) מהפאקינג זום. (מה שהכי מטריד אותי, אבל באמת, ככה שלפחות עשרים אחוז מהקשב שלי בשיחות עבודה האלו מופנה לשם, היא המחשבה העמוקה מני ים שאם אני משתמשת ברקע וירטואלי, הוא חותך את השיער ככה שזה נראה מוזר, במיוחד אם יש שמש מהחלון, ואם אני לא משתמשת ברקע וירטואלי, אז רואים את הסלון או את חדר השינה שלי, ולא בא לי על זה, אפילו שכנרת אומרת שזו דרך טובה לשבור דיסטנס וכל זה. לא בא לי לשבור דיסטנס. לא מהצד שלי ולא מהצד שלהם). התשובה, אגב, היא שאני עובדת בסטרט אפ שעובד עם חברות בנייה, ולכן יש לי אסמכתא מהממשלה שאנחנו אשכרה חלק חיוני משרשרת האספקה, ואסור לנו להפסיק לעבוד.

בארבע אני מפסיקה לעבוד ואני יודעת שברגע שאני אוציא את האף מהמחשב, יתנפל עליי ילד שכך או אחרת בילה את כל היום שלו בלנסות למשוך תשומת לב משני הורים עובדים, ובשלב הזה של היום הוא כבר כל כך רעב לאנשים שאינם הוא, שהוא יבוא אתי אפילו לשירותים, אם אני אעשה קקי ארוך מדי. מבינה אותו, וקצת מרחמת עליו, אבל אני כרגע ביליתי יום עבודה שלם בלהיות בשני מקומות, אז גם אני קצת רעבה לתשומת הלב שלי.

בחמש, אני והילד הזה עושים כיף בדרך כלל. משהו בחדר שלו (קשור איכשהו לכדורגל). או משהו בחצר (משחקים כדורגל) או משהו על הספה (קוראים מגזין כדורגל או עושים טריוויה כדורגל) או משהו על הרצפה (משחקים סולמות וחבלים כדורגל). בדרך כלל אנחנו שומעים דיסק של הקלאש, שהשיר שלהם: London Calling, הוא ההמנון של, כן, קל לנחש, קבוצת כדורגל. הוא הילד שלי, זה די כיף איתו, ובכל זאת, השעה הזאת גורמת לי לחשוב שאולי כבר לנצח אני אהיה ככה, ואיך הפנים שלי ייראו אחרי שהבצקיות של התקופה הזאת תשתלט על כולי.

בשש משהו קורה. אני לא יודעת מה. אבל פתאום הבית מואר באור רך. מבט אחד בספריה שלי מבהיר לי שיש עוד מלא דברים מדהימים לקרוא. יש עציץ אחד שאני אוהבת ונדב לא והוא מתאושש בקצב כל כך מהיר, שאני חושבת שעכשיו כשיש לי זמן, אולי אני אשכרה אשים אותו בעציץ בגודל הנכון. אף אחד שאני מכירה באמת לא חולה ולא מת ולא הומלס. יש דברים טעימים שאפשר להכין לארוחת ערב. יכול להיות שאכין שוב לחם. פתאום כולנו מוצאים את עצמנו קוראים על הספה, כל אחד בספר שלו. או שאנחנו משחקים טאקי. אני חושבת על מה בא לי לעשות בערב עם נדב. אנחנו מדברים עם ההורים. הכל בסדר. זה רק אני, בבית שלי, עם האנשים שאני אוהבת, ותיכף ערב, ומחר יום חדש. מי יודע מה יהיה מחר.

כל יום.

השבוע במוסף תרבות

יש בלוג שאני אוהבת שקוראים לו לנגב חומוס ביום הצפוני, וכל שבוע יש שם רשימה של "מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי". גם אני רוצה.

מה קראתי – ספר כיפי לגמרי, וטראשי לגמרי, במסווה של ספרות גבוהה, שנקרא The life and death of Sophie Stark. במרכז הספר (הבדיוני לגמרי) במאית קולנוע, שהיא כל כך רגישה לסביבה וכל כך לא יודעת לתקשר, שהיא חייבת רק לעשות סרטי קולנוע מגורענים. הספר מסופר מנקודת המבט של שש דמויות שפגשו אותה במהלך חייה לפני סופה הטראגי. על כל אחד מהם היא כמובן עשתה סרט, חוץ מעל אחיה, שלצערו הגיע בתקופה שבה האמנות הנעלה שלה התגלתה ליצור התבוני הרגיל דרך צילומי סטילס. זו ערימת קלישאות נבובות על כוחה של היצירה לרומם ולהלל ולקלס ולהשפיל. באמת, מאז כיתה י"ב לא שמעתי הגיגים אקזיסטנציליסטיים כל כך נחותים. אבל מה? כתוב יפה. כל דמות שאינה הבמאית היא מעניינת, והסופרת בכל זאת יודעת לתאר דמות ואווירה ופרטים שנבחרו בקפידה, ככה שאפשר לקרוא עוד ועוד בלי להרגיש שלגמרי משמינים רק מצ'יפס מטוגן. זה קצת כמו הגרסה הסתומה של "היה הייתה", שהוא ספר שכדאי לכולם לקרוא.

מה שמעתי – Moonrise. פודקאסט כל כך מעולה, שהשבוע התנדבתי לגהץ, אפילו שכידוע בזום לא רואים כלום מזה. ליליאן קנינגהם מהוושינגטון פוסט שואלת שאלה שגם אני שאלתי את עצמי לא פעם, ובכל זאת לי לא יצא מזה פודקאסט מופתי: זה נחמד שהגענו לירח וכל זה, אבל למה בעצם עשינו את זה? למה הקדשנו את כל המיליארדים של הדורלים והרובלים כדי לנחות על הירח? מה יוצא לנו מזה?
התשובה היא שילוב בין ספרות, כלכלה, מלחמה, תרבות, פוליטיקה, דרום, צפון, תקווה וייאוש. קנינגהם מצליחה לשזור את הכל באופן שמבהיר (שוב) שהעולם הוא דבר מורכב, ושכל תוצאה היא ראש החץ של כמה כוחות שפועלים בשדות שונים ובזמנים שונים.

מה ראיתי – סונטת סתיו של אינגמר ברגמן. (יש אתר עם סרטי סינמטק שכאלו שקוראים לו מובי, ועכשיו יש שם שלושה חודשים בשלושה פאונד). אף פעם לא ראיתי סרט של ברגמן, אני מודה, ומה שקרה זה שאני ישבתי מול הטלוויזיה והתייפחתי במשך כשמונים אחוז מהסרט. מומלץ בחום בימי מגיפה עולמית שאי אפשר ממש לבכות עליה, אבל גם אי אפשר ממש שלא.

מה קראתי עוד – סיפור יפה של אילנה ברנשטיין באנתולוגיה "מאה מטר", שיש עכשיו בחינם ב"עברית", שבמרכזו ילדה שמנסה להבין את עולם המבוגרים, כמו שרק אילנה ברנשטיין יכולה לכתוב ילדה שמנסה להבין את עולם המבוגרים (וגם יואל הופמן יכול, אבל אותו אני פחות אוהבת).

מה עשיתי בפעם הראשונה – סיפרתי את הילד שלי במכונת תספורת. גם את נדב. וגם קצת אותי.

מה עשיתי בפעם השלוש מאות אלף ארבע מאות עשרים ושתיים – ניקיתי את השולחן בפינת האוכל, שהוא גם שולחן עבודה, גם שולחן אפייה, וגם נקודת מגוז שאם היא מבולגנת כל הבית נראה מבולגן.