היום שבו נסיך מצרי הציל את המצב

למה אני אימא טובה

1. יש לי סבלנות כמעט אינסופית להקריא ספרים.
2. אני מעולה בלראות סרטי ילדים, ולחבק ממש חזק כשהבכי מתקרב. בקולנוע, אני גם ממש טובה בלהגיד: פופקורן מתוח ומלוח ביחד בבקשה (אל תשאלו, סטייה של בריטים).
3. אני ממש סבבה בלהכין ביחד עוגה.
4. אני יודעת תמיד איפה הגרביים השחורים.
5. לרוב, אני גם יודעת איפה המכנסיים התרמיים.
6. אני זוכרת שאתמול נגיד יום הספר הבינלאומי, ועל כן כל הבית ספר מתחפש לדמויות מספרים, ואני שואלת מספיק זמן מראש למה הוא רוצה להתחפש כדי ממש להספיק לקנות תחפושת.
7. לא אכפת לי בכלל כמה הוא אוכל, כל עוד אני לא צריכה להאכיל אותו עוד שעה שוב.
8. מעולם, גם לא כשהוא היה בן יומיים, לא חשבתי שאני היחידה שיודעת מה טוב בשבילו.
9. בדרך כלל, אין לי שום בעיה להגיד לא בלב שלם, בלי לעשות מזה דרמה. וזה אומר שרוב הזמן אין לי גם שום בעיה להגיד כן בלב שלם, בלי לצפות לפרסים.
10. אני כל כך גרועה בלצייר ובלפסל ובלרקום ולעשות כל דבר שנחשב יצירה, שכל מה שיוצא לנו הוא תמיד ממש סבבה בעיניי.
11. אני סבורה שחול של ים זה דבר שיש להתחפר בו.
12. אני שמחה בכל צעד שהוא עושה לקראת העצמאות שלו.
13. אני עדיין יודעת לקרוא את רוב המחשבות שלו.

למה אני רק אימא טובה דיי

1. אין לי סבלנות כלל למקומות של ילדים. שונאת גנים ציבוריים. מקבלת פריחה ממחשבה על לונה פארק. ואם זה מקום שהאסתטיקה בו היא מפוקפקת והמוזיקה רועשת, אין שום סיכוי שאני אגיע אליו.
2. אני לא טובה כלל בלהימרח על הספה ולהתחבק ליותר מדי זמן. בכלל, אני סבורה שבית זה דבר שיש לצאת ממנו עד השעה עשר בבוקר, ולא משנה באיזה יום ומה מזג האוויר בחוץ.  
3. אני שונאת כדורגל.
4. אני לא יודעת, וגם אף פעם לא ידעתי, להבין מתי הוא רעב. כשהוא נהיה גרמפי וצעקן, אני תמיד קודם כל מסתכלת בשעון. אם זו שעה שנדב אומר שלב תמיד רעב בה, אני מציעה אוכל. אם לא, אני תמיד מניחה שהוא סתם גרמפי וצעקן.
5. מעולם, גם לא כשהוא היה בן יומיים, לא חשבתי ש״ריח של תינוק שיש להסניף״ זה דבר בעולם. תינוקות מריחים מקקי, או חלב חמוץ, או מגבונים.
6. פעם בכמה זמן אני צריכה הפסקה מהאימהות.
7. לא התאהבתי בו מייד כשהניחו אותו עליי. גם לא חודש אחרי.
8. אני לא סובלת שאומרים לי מה לעשות.
9. אני מאמינה באמונה שלמה ומוחלטת שאם החלטתי שמשהו הוא יותר מדי בשבילי, אז הוא יותר מדי בשבילי.
10. פעם בכמה זמן, כשאני צריכה הפסקה מהאימהות, אז אני צועקת די הרבה.

לפעמים אני צריכה הפסקה מהאימהות

זה קשור בכל מיני דברים שאני מוכנה ולא מוכנה לוותר עליהם. בכל מיני משאבים שאינם בלתי נדלים של רוך והכלה. בכל מיני מחשבות שיש לי בראש על מי אני.

פעם הייתי מתבאסת על זה, אבל כאמור, די השלמתי עם מי שאני. אז לפעמים אני נוסעת לכמה ימים.

אני מתרגשת ממש כשאני מזמינה כרטיס טיסה. ואז חווה פניקה קלה בשבוע לפני, כי איך אני אסתדר בלעדיהם, ואיך הם יסתדרו בלעדיי, ומה אם בכלל לא יהיה לי כיף, ומה אם בכלל יהיה לי יותר מדי כיף. ואז אני נוסעת לשלושה ימים, ובסך הכל חוזרת די מאופסת, עד כמה שאני יכולה.

ואתמול הייתי אמורה לנסוע. שלושה ימים בברלין. זה מה שתכננתי בהם:

1. תערוכה של מונה. מאנה? מישהו מהם.
2. לשתות עם רוני ולירוני
3. לשתות עם אספי ולירוני ועלמא
4. לכתוב
5. לכתוב
6. לכתוב
7. לעשות שיעור יוגה עם אורן
8. לכתוב
9. לאכול מלא דברים חמים
10. ללכת למאפייה בפרנצלאואר ברג עם הדברי קינמון המשוגעים האלו
11. לכתוב
12. לא, ואני חוזרת, לא! לשמוע על כדורגל.  

אבל אז, ביום רביעי, כשקראתי חדשות, ועוד חדשות, ועוד כל מיני חדשות, הבנתי שזה יהיה ממש אידיוטי לנסוע. וגם ממש אידיוטי לא לנסוע. אבל יותר אדיוטי לנסוע. אז לא נסעתי.

לב

• לב אוהב לקרוא.
• לב אוהב עוגות ועוגיות וגלידה (פחות שוקולד).
• לב אוהב את קווין, ואת הקלאש, ואת הביטלס, ואת מרי פופינס ואת הפסקול של קאטס וגם את דודו טסה.
• לב אוהב את מקס ואת דיוויד ואת קייל.
• לב אוהב פיצה ונקניקיות ושניצלים ומרק אפונה ואורז עם שעועית ומרק קובה ופיש אנד צ׳יפס.
• לב אוהב שיעורי קוד עם אבא שלו וללכת לבריכה עם אימא שלו.
• לב אוהב להיות ילד טוב, הוא אוהב להיות בתוך החוקים, ולצאת מהם רק כשזה לגמרי בסדר. אם צועקים עליו, הוא קודם כל נעלב, אבל אחר כך הוא מנסה להבין למה. אם צעקו עליו בלי שהוא מבין למה, הוא נעלב שבעתיים.
• לב לא אוהב כדורגל. לב משוגע על כדורגל.

כמה לב אוהב כדורגל

היום בבוקר, באוטובוס בדרך לבית ספר, לב לקח את העיתון החינמי, כמו כל בוקר. הוא פתח את מדורי הספורט, כמו כל בוקר. כמו כל בוקר, הוא קרא בעצמו את כל המשחקים הצפויים להיום ולסופש, את כל השחקנים שיפתחו או לא יפתחו, את הסיבות לכך שהמאמנים בחרו את השחקנים האלו ולא את האחרים. ואז הוא הגיע לטור דיעה. בדרך כלל, אני מקריאה את אלו.

טור הדיעה הבוקר בעיתון מטרו עסק בהפסד של ליברפול נגד וואטפורד בליגת העל. הכותב, דווא בחור חמוד, פתח בסיפור על 1982. הוא סיפר איך הוא והחברים שלו היו מתכנסים מדי ערב בסלון מיוחד שהייתה בו טלוויזיה, וצופים, בצפיפות רבה מהרצוי, בקלטת וידאו חבוטה של אי.טי. הוא המשיך וסיפר איך הוא נזכר בתחושה הזאת השבוע, כשכולם עזבו את כל מה שהם עשו כדי לראות את וואטפורד מביסה את ליברפול. למרות שמה שקרה בפועל לא קרוב לנחיתה של חייזר או לסרט מופתי, אלא קבוצה אחת שהפסידה במשחק. ליגה. אחד.  

אין שום סיכוי שלב יכול להבין את המטאפורה הזאת, אז פשוט הסברתי לו שליברפול ניצחו כבר כל כך הרבה, שכל הפסד שלהם מרגיש כמו קסם. ואז לב אמר: "זה לא נכון. זה באמת קסם. הם היו בדרך לעקוף את ארסנל, שלפני 16 שנה לא הפסידו אף משחק במשך 49 משחקים. אז אם זה לקח כל כך הרבה זמן לעקוף את זה, זה באמת כמו קסם".

זה כמה לב אוהב כדורגל.

אתמול

בבוקר, סיפרתי ללב שאני לא נוסעת. לב בכה. הוא רצה לבלות שלושה ימים עם אבא שלו, שהוא אבא יותר טוב ממה שאני אימא. אני בכיתי (בסתר). רציתי לבלות שלושה ימים עם אימא שלו, שהיא לפעמים לא אימא שלו (וגם נעלבתי).

הלכתי לעבודה. אירחתי ארוחת בוקר חשובה עם בכירים בעולם הבנייה הבריטי. קידמתי את האתר החדש שלנו. הצגתי את פעילות המרקטינג ברבעון האחרון. שוחחתי עם מנהל המכירות על הפעילות הקרובה שלנו. עשיתי כל מיני דברים שלא היו מול המחשב, ולכן דרשו ממני הרבה כיווץ איברים פנימיים.

חזרתי מותשת.

אני אימא כבר שש שנים, ולכן אני יודעת שיש ימים שרק צריך לעבור אותם. בשש השנים האחרונות גיליתי שבניגוד למה שאפשר לחשוב, הרבה יותר קל לעבור ימים כאלו אם נותנים ללב את השליטה. אז אמרתי לו שהיום נעשה את מה שהוא רוצה. וזה מה שהוא אמר:

"יש לי רעיון מעולה, אימא. נחגוג גם בבית את יום הספר הבינלאומי" (הוא מדבר באנגלית, כמובן).

"רעיון טוב. איך נחגוג?"

"את תתחפשתי למטילדה, ואני אשאר כדורגלן, ואז נעשה מסיבת ריקודים".

"וואו. אני לא זוכרת איך מטילדה נראית".

"יש לה שמלה כחולה כהה. אבל זה לא ממש משנה. את יכולה סתם ללבוש שמלה".

וככה יצא שהגענו הביתה, אכלנו עוגה. ולב הלך לחפש בארון שלי שמלה. הוא מצא שמלה כחולה, ואני לבשתי אותה, והסכמנו שנעשה שיר שיר: הוא בוחר שיר ואז אני.

הוא בחר שירים של הקווין ושל הקלאש ושל מרי פופינס. אני בחרתי שירי דיכאון מנעוריי בשנות התשעים. הוא רקד אתי קצת. ואז התאמן בלהיות שוער. אני רקדתי איתו קצת. אבל בעיקר עצמתי עיניים ורקדתי עם עצמי. הרגשתי איך המוזיקה והילד שלי והבית שלי באופן כללי עוזרים לי להתגבר על הרחמים העצמיים.

ואז הבן שלי הלך לספוטיפיי, מצא את הפלייליסט הרשמי של ליברפול, ושם לנו שיר על הנסיך המצרי, שחקן הכדורגל מו סאלח. וזה הרגע שבו הכל נהיה כל כך מטומטם שלא יכולתי להפסיק לצחוק.