פלסטלינה חומה

קודם כל לקרוע.

לקרוע את כל מה שקושר אותי למקום הישן. לקרוע, כדי שאני אוכל לצוף באוויר. אם לא אצוף באוויר, איך אוכל להתחבר למקום חדש? אם לא אשכח לרגע, רק לרגע, איך זה בדיוק בדיוק מרגיש לאכול בורקס בשוק הכרמל, בספסל ההוא ליד המנזר, את הרגע המדויק שבו התרד והמלפפון החמוץ ורסק העגבניות מתערבבים, איך אוכל לפנות מקום לרגע הזה שבו את במסיבת כריסמס, אחרי הרבה בקבוקי יין, וכולם פתאום מתחילים לדון בשיא הרצינות בענייני עבודה? אם לא אטשטש את האופן שבו עלייך לעמוד על שלך כל הזמן כל הזמן כל הפאקינג זמן, איך אוכל ללמוד את האופן שבו עלייך להתאפק להתאפק להתאפק עד בלי די? לקרוע את מה שעודף, שיהיה מקום לחדש

ואז לבלוע. לבלוע הכל

את עכשיו. את כל הפרטים של מה שקורה עכשיו. סניקרס לבנות. מכנסי ג׳ינס שחושפות נים רגל. חיוך במקום תשובה. להוציא לבנאדם אחר את החלב מהמקרר רק כי את קרובה יותר. לשלם לאופניים עירוניים. להידחף בין מיליון אנשים בלי לגעת באף אחד מהם. ליגת העל בכדורגל. הרגע שבו מותר להפסיק לחייך ומותר לענות

ואת פעם. מה היה. מתי. עם מי. רומנים של וירג׳יניה וולף עוזרים. מוזיקה של הקלאש. שייקספיר. היסטוריה פשוטה. גיאוגרפיה בסיסית. מגפת הדבר. בונקרים של מלחמת העולם השנייה. ספרי ילדים על השריפה הגדולה. סטנדאפיסט של מיעוטים שבכלל לא ידעת שהם מיעוט. דרמות תקופתיות בבי.בי.סי. לבלוע, ולדעת שלעולם לא תוכלי ללמוד עשירית ממה שאת יודעת על המקום הישן. לדעת, ולא להתייאש

ואז לבקר במקום הישן

בהתחלה, את חוזרת בלי למצמץ. רק נחתת בשדה התעופה ואת ישראלית, בת המקום, ואת יודעת איך נוסעים מפה לפה, איך עונים, איך מחייכים, איך צועקים, איך נוהגים, את יודעת הכל. כולל המוזיקה, העיתונים, הספרים, הסרטים, המקומות בעיר, המקומות מחוץ לעיר, אפילו הנוף והשמש ומזג האוויר הם בדיוק אותו דבר. כי מה, כרגע היית פה, עבר מצמוץ זמן ועוד מצמוץ, ושוב את פה, בבית שלך

ועכשיו, בפעם הראשונה, את חוזרת והכל מעורר מצמוץ. מי זאת הייתה האישה הזאת, שהלכה ברחוב אחד העם והרגישה שהיא יכולה לעשות הכל, אפילו לעבור לגור בחו״ל? מי זאת הייתה האישה הזאת, שקנתה ספרים בחנות המגדלור, והרגישה שהיא יודעת מספיק? מה זה הרחוב הזה? לאיפה הוא מוביל? למה האנשים האלה צועקים עלייך? (פתאום נדב שולף עליהם צעקה בחזרה, שאת לא יודעת מאיפה היא באה, איך הוא יודע מה להגיד כל כך מהר?) איפה תל אביב היפה שהייתה שלך, ומי החביא אותה מאחורי מקום מלא פינות שחושפות את אחורי הקלעים? איך זה יכול להיות שאין מקום אחד, מלבד בתים של קרובים, שמגיש לך נחמה? פעם כל זה היה שלך? מי היית אז? מה חשבת? ואיך יכול להיות שעשית עבודה כל כך מוצלחת של מחיקה, ששכחת אותך

אז מי את, בעצם

ואם את לא של פה, ולא של שם, אז מאיפה את? את באמת קונה את השקר הזה של בת הכפר הגלובלי? ברור שלא. אז מה? את מהאוויר? לא. פשוט גם משם וגם מפה. זה מוזר. כן, אני יודעת שזה מוזר. זה מה יש בינתיים. אבל לא אכפת לי מהבינתיים. את מהגרת, גברת, את צריכה ליצור את הזהות של עצמך. ואם את לא יודעת מי את, אז מה? ככה תישארי? בתוך המישמש הדביק הזה לנצח?

ואז להמשיך את הביקור במקום הישן.

אחרי כמה ימים של שיחות אינטנסיביות, של פגישות ועוד פגישות ועוד פגישות, של נוכחות עירנית ומתמדת, של חיבוקים שמחים, של אוכל שטרחו והכינו עבורך, או שטרחת והגעת כדי לאכול, הקולטנים שלך נכנסים למצב ספיגתיתר. המערכת הפנימית שלך עוצרת ואת מתחילה, בשקט, בחרכים שבין האהבה שמרעיפים עלייך, להסתכל מסביב ולתהות: האם ייתכן שאי פעם גרת במקום אחר? האם ייתכן שכל הלונדון הזה היה רק חלום? לא! את מתמרדת, ומתחילה למנות בינך לבינך את הרחובות שסובבים את הבית שלך, את הדרך לבית ספר, את שבילי האופניים בדרך לעבודה, את הסיבוב הקבוע בריצה שלך בפארק, את בתי הקפה ואת העוגות שיש בהם, את כל הדברים שמוכיחים לך שיש את לונדון, ואת חלק ממנה, כמו שאת חלק מפה, והקול של אריק אינשטיין פתאום באמצע היום, בשירים מסויימים, עדיין גורם לך לדמוע כי את כל כך רחוקה. כל הדברים יוצאים מהראש שלך ונכנסים לתוך הראש שלך, ועושים פלסטלינה אחת חומה ענקית, ואת אומרת לעצמך: מחר. מחר נחשוב עוד. בינתיים נאכל

7 thoughts on “פלסטלינה חומה”

  1. כל כך מתחבר לכל מה שאת כותבת למרות שעוד מעט שנה וחצי של הגירה בלי ביקור.. ועוד מעט גם זה יקרה ואני מתרגש וחושש ממה שתארת.

  2.  אודיסס / חיים גורי  

    וּבְשׁוּבוֹ אֶל עִיר מולַדְתוֹ מָצָא יָם 
    וְדָגִים שׁוֹנִים וְעֵשֶב צָף עַל הַגַּלִים אִטִיִים 
    וְשֶׁמֶש נֶחְלֶשֶת בְּשׁוּלֵי שָמַיִם.   

    טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת, אָמַר אוֹדִיסֵס בְּלִבּוֹ הֶעָיֵף 
    וְחָזַר עַד פָּרָשַת – הַּדְרָכִים הַסְּמוּכָה לָעִיר הַשְּכֵנָה. 
    לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶך אֶל עִיר מוֹלַדְתוֹ שֶלֹא הַיְתָה מַיִם.   

    הָלַך עָיֵף כְּחוֹלֵם וּמִתְגַעְגֵעַ מְאֹד 
    בֵּין אֲנָשִים שֶדִּבְּרוּ יוַנִית אַחֶרֶת. 
    הַמִּלִים שֶנָּטַל עִמוֹ כְּצֵידָה לְדֶרֶך הַמַּסָעוֹת, גָוְעוּ בֵּינְתַיִם.   

    רֶגַע חָשַב כִּי נִרְדַם לְיָמִים רַבִּים 
    וְחָזַר אֶל אֲנָשִים שֶלֹא תָּמְהוּ בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ 
    וְלֹא קָרְעוּ עֵינַיִם.   

    הוּא שָאַל אוֹתָם בִּתְנוּעוֹת וְהֵם נִסוּ לְהַבִין אוֹתוׁ 
    מִתֹּוך הַמֶּרְחַקִּים. 
    הָאַרְגמָן הִסְגִיל וְהָלַך בְּשוּלֵי אוֹתָם שָמַיִם.   

    קָמוּ הַמְּבוּגָרִים וְנָטְלוּ אֶת הַיְּלָדִים שֶעָמְדוּ סְבִיבוֹ בְּמַעְגָל 
    וּמָשְכוּ אוֹתָם.
    וְאוֹר אַחַר אוֹר הִצְהִיב בְּבַיִת אַחַר בַּית.   

    בָּא טַל וְיָרַד עַל רֹאשוֹ. 
    בָּאָה רוּחַ וְנָשְקָה לִשְׂפָתָיו. 
    בָּאוּ מַיִם וְשָׁטְפוּ רַגְלָיו כְּאֶבְרִקְלִיָה הַזְּקֵנָה. 
    וְלֹא רָאוּ אֶת הַצַּלֶקֶת וְהִמְשִיכּו בַּמוֹרָד כְּדֶרֶך המים. 

להגיב על Boaz Yaniv לבטל