Action!

1.

קוראים לה לורן. עמדנו אחת ליד השנייה, נבוכות מינוס החשש מהמבוכה, במפגש ליזמים חברתיים במתנ״ס המושלם ליד הבית שלי. אני כבר לא יזמית חברתית ולא הייתי צריכה לעשות שום נטוורקינג, אבל אני יודעת שהטריק הכי טוב כשנבוכים הוא פשוט להגיד: היי, אני מיטל. עוד לא נולד הבריטי/צרפתי/איטלקי/ספרדי שיודע להגיד את השם הזה כמו שצריך, אז תמיד קונה לי כמה דקות של שיחה.

היא כירואוגרפית, כך היא אמרה, והיא עושה עבודות מבוססות מקום ובהשתתפות קהל. היא סיפרה עוד ואני הקשבתי ואז הצעתי לה לעזור לה עם השיווק.

2.

ונפגשנו. בקפה של המתנ״ס. אני חושבת שהיא בסוף שנות הארבעים לחייה. היא רזה, אבל לא שברירית. יש לה שיער צבוע בצהוב, ונטייה לגרד את קצה האף שלה באצבע המורה. הפה שלה והקמטים סביבו מסגירים שהיא עישנה פעם, אבל גם את העובדה שלא היו לה חיים קלים.

עשרים דקות אחרי היא סיפרה לי שהיא גדלה עם אבא אלכוהוליסט. שאחר כך היא עברה למשפחת אומנה. זו בהחלט לא הפעם הראשונה שהיא סיפרה את זה, והיא יצאה מהארון הזה ביובש. היא הייתה נסערת כי מתרגש עליה איזה משבר כלכלי לא צפוי, וכל הדיבור שלה הסגיר מישהי שמבלה הרבה במסגרות טיפוליות וטיפוליות למחצה.

ואחרי הפרטים המסעירים, היא לקחה שלוק מהתה בחלב שלה, נשמה עמוק, ואשכרה שאלה אותי: איך עבר השבוע שלך? כאילו אנחנו בדינמיקה קבוצתית מוזרה של שני אנשים, ואז שתקה. שקלתי ללגלג על השאלה, אבל בעצם, למה? ופתאום הבנתי: אף פעם לא חשבתי על השאלה איך היה השבוע שלך. אני יכולה לענות על מה שלומך די בקלות. אני יכולה לענות על: על מה את חושבת. אני יכולה לענות על: מה קורה? אבל שבוע זה זמן קצר מדי מכדי לדבר בכלליות וארוך מדי מכדי להיצמד לפרט אחד. אז אמרתי דברים והיא הקשיבה, וכיאה לבוגרת מעגלים מסוגים שונים היא לא הגיבה, ולא הציעה, ולא ניסתה לפתור, רק הראתה שהיא מקשיבה, ואמרה כל מיני: זה נשמע מאד מבלבל.

זה באמת בלבל אותי, וכבר רציתי ללכת, אבל היא המשיכה לדבר על פלסטינים ולבקש הסברים מיודעת ח״ן, ואז היא אמרה: לא באתי כדי לדבר על שיווק, את לא צריכה לחכות שזה יגיע, באתי כי נראית לי נחמדה.

3.

ונפגשנו שוב. הפעם היא הביאה מחשב, ושלחה לי מראש את האתר שלה, שאני אוכל להסתכל ולבוא מוכנה. היו לה שאלות מאד הגיוניות. היו לי הערות. היו לי מחמאות. הייתה לנו שיחה מקצועית ביותר. בסופה אמרתי לה, כמו בשיחה מקצועית: את רוצה שנקבע לך דדליין? והיא, בוגרת מסגרות טיפוליות למחצה, אמרה לי: כן, אני תיכף אומרת לך מה אני אעשה עד מתי.

ואז אמרה: אז עכשיו כשאת ה-Action partner שלי, את רוצה שאהיה ה-Action partner שלך? זה קצת ריגש אותי, אף פעם לא היה לי אקשן פרטנר. ואמרתי מייד כן! אז כן, יש לי אקשן פרטנרית (איך לעזאזל קוראים לזה בעברית?). עכשיו אני רק צריכה לחפש את האקשן.

4.

התמונה של מונק, יקיר הבית החדש, והיא נקראת The girls on the bridge, 1901

3 תגובות בנושא ״Action!"

להגיב על habaheer לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s