על התנוונות אמנות השקר / מארק טווין

מארק טווין כתב את הקטע הזה עבור פגישה של מועדון ההיסטוריה והעתיקות של הרטפורד קונטיקט ב-1880. כמו אורוול, הוא גם הצליח לתפוס במדויק פיסה מהאופי האנגלי. הופיע במקור כאן.

תבינו, אני לא מתכוון לומר שמנהג השקר סבל ניוון או הפרעה כלשהם – לא, משום שהשקר, כמעלה, כעיקרון, הוא נצחי; השקר, כיצירה, כנחמה, כמקום מפלט בזמני מצוקה, התפילה הרביעית, המוזה העשירית, חברו הטוב ביותר והנאמן ביותר של האדם, הוא על זמני, ולא יכול להיעלם מעל פני האדמה, בעוד המועדון הזה ממשיך להתקיים עליה. התלונה שלי נוגעת להתנוונות אמנות השקר. אף אדם בעל תבונה, אף אדם בעל רגשות נכונים, לא יוכל להרהר בשקרים הגמלוניים והמרושלים של ימינו בלי להתאבל על הזנייתה של אמנות כה נעלה. אל מול הקהל הותיק שלנו פה אני כמובן נוגע בנושא הזה בביישנות: כמו עוזרת בית זקנה שמנסה ללמד אימהות בישראל ענייני פעוטות. לא מתאים לי לבקר אתכם רבותיי – שכולכם מבוגרים ממני – ובכירים ממני, בהקשר הזה – ואם נדמה פה ושם שאני עושה זאת, אני בטוח שברוב המקרים זה יקרה ברוח של הערצה יותר מאשר האשמה; אכן, אם בכל מקום הייתה מקבלת האמנות הנעלה שבנעלות הזו את תשומת הלב, את העידוד, את השימוש המודע ואת ההתפתחות שהיא זוכה לו במועדון הזה, לא הייתי צריך להגות את הקינה הזו, או לשפוך דמעה אחת. אני לא אומר זאת כדי להחניף: אני אומר זאת ברוח של הכרה צודקת ומלאת הערכה. (חשבתי בנקודה זו להזכיר שמות ולתאר דוגמאות, אבל הזהירו אותי להימנע מהפרטי ולהגביל את עצמי לכללי).

אין עובדה מבוססת יותר מכך ששקר הוא הכרח הקיום בנסיבות שלנו – המסקנה שמדובר במעלה מובנת מאליה. שום מעלה לא יכולה להגיע למלוא היעילות שלה ללא טיפוח זהיר ונחוש – ולכן, מובן מאליו שיש ללמד אותו בבתי הספר – אפילו בעיתונים. איזה סיכוי יש לשקרן הבור והבלתי מטופח אל מול המומחה המשכיל? איזה סיכוי יש לי אל מול עורך דין? שקרים הוגנים, זה מה שהעולם צריך. לפעמים אני חושב אם לא היה עדיף לנו לא לשקר כלל מאשר לשקר באופן בלתי הוגן. שקר עקום ובלתי מדעי הוא לפעמים חסר תוחלת כמו האמת.

עכשיו, בואו נראה מה אומרים הפילוסופים. שימו לב לאמרה הנכבדת: ילדים ושוטים אומרים תמיד את האמת. הדדוקציה היא פשוטה – מבוגרים ואנשים חכמים לעולם לא אומרים אמת. פרקמן ההיסטוריון אומר, "עקרון האמת עלול בעצמו להגיע לאבסורד". במקום אחר באותם פרקים הוא אומר, "אמרה ישנה היא שאין לומר אמת כל הפעמים; ואלו שמצפונם החולה מדאיג אותם מספיק כדי לחלל את האמרה הזו באופן קבוע, הם אימבצילים וטורדניים". מילים קשות, אבל נכונות. אף אחד מאיתנו לא יוכל לחיות עם דובר-אמת שגרתי, אבל תודה לאל, אף אחד מאיתנו לא צריך. דובר אמת שגרתי הוא בפשטות יצור בלתי נסבל; הוא לא קיים; הוא מעולם לא היה קיים. כמובן שיש אנשים שחושבים שהם לעולם לא משקרים, אבל לא כך הדבר – והבורות הזו היא אחד הדברים שמפילים כלימה על מה שאנחנו מכנים ציוויליזציה. כולם משקרים – כל יום; כל שעה; ערים; ישנים; מתוך חלום; מתוך שמחה; מתוך אבל; ומי ששומר על לשונו במנוחה, הידיים, הרגליים, העיניים והגישה שלו יפגינו הונאה, ובאופן מכוון. אפילו בדרשות, אבל זו אמירה מובנת מאליה.

בארץ רחוקה בה גרתי פעם הגברות נהגו להסתובב ולבקר חברות, תחת ההנחה האנושית והחביבה שכולם שמחים לראות זה את זה, וכשהן היו חוזרות הביתה, הן היו קוראות בקול שמח: "ביקרנו שישה עשר בתים, וארבעה עשר מתוכם היו ריקים" – ולא התכוונו לומר שהם מצאו משהו חשוב בגנות אותם ארבעה עשר בתים – לא, זו רק הייתה דרכן להגיד שהם לא היו בבית, והאופן שבו אמרו זאת הביע את הסיפוק המלא שלהן מהעובדה הזאת. העמדת הפנים שלהן ולפיה הן היו מעוניינות לפגוש את אותן ארבע עשרה גברות – ואת שתי האחרות שאיתן היה להן קצת פחות מזל – היא הצורה השגורה והמעודנת ביותר של שיקור, שאותה אפשר לתאר כסטייה מהאמת. האם היא מוצדקת? בהחלט. זו סטייה יפהפיה ואצילית, משום שמטרתה היא לא לגרוף רווחים, אלא לתאר את העונג שהן חוות במשותף עם שישה עשר הבתים האלו. מפלצת האמת ישרת הנפש הייתה פשוט מצהירה, או אפילו רק ממלמלת, כי היא לא רוצה לראות את האנשים האלה, והיא הייתה מתנהגת כמו תחת, וגורמת כאב בלתי הכרחי. לאותן גברות באותה ארץ רחוקה היה אלף דרכים נעימות לשקר, מתוך התכוונות עדינה, והן העידו על האינטליגנציה שלהן והיוו תעודת כבוד ללבבות שלהן.

הגברים באותה ארץ רחוקה היו שקרנים, כל אחד מהם. אפילו המה-נשמע שלהם היה שקר, משום שלא היה אכפת להם מה שלומך, אלא אם כן היו קברנים. לשואל הרגיל שיקרת בתגובה; משום שלא ביצעת הערכה מודעת למצבך, אלא ענית תגובה סתמית, ולרוב טעית בצורה ניכרת. שיקרת לקברן, ואמרת שבריאותך מתרופפת – שקר ראוי לכל שבח, משום שהוא לא עלה לך דבר ושימח את האדם האחר. אם זר הפריע לך, אמרת בלב שלם: "אני שמח לראות אותך", ואף הוספת "חבל שאנחנו לא קניבלים וזו לא שעת הארוחה". כשהוא הלך, אמרת בצער "אתה חייב ללכת?" והמשכת "נתראה בקרוב", אבל לא גרמת נזק, משום שלא הונית אף אחד ולא גרמת כאב, ואילו האמת הייתה גורמת לשניכם אי-נחת.

אני חושב שכל ההונאה האדיבה הזאת היא אמנות מתוקה ואוהבת, ויש לטפח אותה. השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים…

שקר פוגעני הוא לא דבר ראוי לשבח; וכך, באותה מידה, היא האמת הפוגענית – עובדה שנחקקה בחוק לשון הרע.

בין השקרים הנפוצים האחרים קיים גם השקר האילם – ההונאה שמתרחשת כאשר מישהו פשוט שותק ומסתיר את האמת. סוחרי אמת עקשניים רבים מתחפרים ברהבתנות הזו, ומדמיינים כי אם לא יאמרו דבר שקר, אזי לא ישקרו כלל. בארץ הרחוקה הזו בה גרתי פעם, גרה נפש חביבה, גברת שהצרכים שלה תמיד היו טובים וטהורים, והאופי שלה בהתאם. יום אחד סעדתי איתה ארוחת ערב, והערתי הערתי סתמית ולפיה כולנו שקרנים. היא נדהמה, ואמרה ״לא כולנו, בוודאי״. זה קרה לפני שכולנו הכרנו את האופרה פינהפור, ולכן לא הגבתי כמו שבוודאי הייתי מגיב בימינו, אלא רק אמרתי, ״כן, כולנו – כולנו שקרנים. אין שום יוצאים מן הכלל״. היא נראתה כמעט נעלבת, ״למה, אתה כולל אותי?״. ״בהחלט״, אמרתי, ״אני חושב שאת אפילו מומחית בכך״. היא אמרה, ״ששש, הילדים!״ החלפנו את הנושא לטובת הילדים, והמשכנו לדבר על דברים אחרים. אבל ברגע שהילדים יצאו מהחדר, הגברת חזרה בלהיטות לנושא ואמרה, ״יש לי חוק בחיים, לעולם לא לומר שקר; מעולם לא הפרתי אותו, ולו במשפט אחד״. אמרתי, ״אין לי שום כוונה לפגוע בכבודך או לפגוע בך, אבל באמת ששיקרת כמו עשן מהרגע שהתיישבתי פה.

המנהג הזה גרם לי כאב רב, משום שאני לא רגיל בכך״. היא ביקשה דוגמה, רק משפט אחד. אז אמרתי:

״ובכן, הנה עותק של הטופס שבית החולים אוקלנד שלח לך בידי האחות שבאה הנה כדי לטפל באחיין שלך, שחלה במחלה מסוכנת. הטופס כלל כל מיני שאלות בנוגע להתנהלות האחות בזמן המחלה: ״האם היא אי פעם ישנה בזמן המשמרת שלה? האם היא אי פעם שכחה לתת תרופה?״ וכך הלאה. בית החולים הזהיר אותך להיות זהירה מאד ומפורשת מאד בתשובותייך, משום שרווחת השירות דורשת שהאחיות ייקנסו או ייענשו בעקבות הפרת ההוראות. אמרת לי שהיית מאד מרוצה מהאחות הזאת – שיש לה אלף מעלות ורק מגרעת אחת: גילית שאת לא יכולה לסמוך עליה לעטוף את ג׳וני במספיק שכבות חמות בזמן שהוא חיכה באוויר הקריר שהיא תסדר עבורו מיטה חמה. מילאת את הטופס הזה, ושלחת אותו בחזרה לבית החולים עם האחות. איך ענית על השאלה ״האם האחות הזניחה אי פעם את החולה כך שהוא עלול היה להצטנן?״ בואי, הכל כאן בקליפורניה נקבע בהתערבות; אני שם עשרה דולר לעשרה סנט ששיקרת בתשובה לשאלה הזאת״. היא אמרה, ״לא שיקרתי; השארתי את השאלה הזאת ריקה!״. ״זה אותו דבר – שיקרת שקר אילם; השארת את התשובה כך שאפשר שישתמע ממנה שלא מצאת כל פגם בעניין״. היא אמרה ״הו, זה שקר? ואיך אני יכולה לדבר על מגרעת אחת ויחידה, כשהיא כל כך טובה? זה היה אכזרי״. אמרתי, ״תמיד צריך לשקר, אם זה יכול להועיל; הדחף שלך היה מוצדק, אבל השיפוט שלך גס; הבעיה הזו נובעת מנוהג לא אינטליגנטי.

עכשיו הביטי בתוצאות של הסטייה הבלתי מקצועית שלך. את יודעת שווילי של מר ג’ונס חולה מאד במחלת השנית; ההצלחה שלה הייתה כל כך נלהבת שהאחות נמצאת שם ומטפלת בו, ובני המשפחה המותשת ישנים שינה עמוקה ובוטחת מזה ארבע עשרה שעות, והותירו את יקירם באמון מלא בידיים הקטלניות האלו, משום שאת, כמו ג׳ורג׳ וושינגטון הצעיר, שמרת על המוניטין שלה. אם אין לך מה לעשות, אני אבוא מחר, שנוכל ללכת ללוויה ביחד, משום שבאופן טבעי את ודאי חשה עניין מיוחד במקרה של ווילי, עניין אישי, למעשה, בדיוק כפי שחש הקברן״.

לא אמרתי כל זאת לשווא. כבר במהלך הדברים היא עלתה לכרכרה ונסעה במהירות שלושים מייל לשעה לכיוון האחוזה של הג׳ונסים כדי להציל את מה שנותר מווילי ולומר כל מה שידעה על האחות הקטלנית. וכל זה היה בלתי הכרחי, משום שווילי לא היה חולה; אני בעצמי שיקרתי. אבל באותו יום, למרות הכל, היא שלחה מחדש את הטופס לבית החולים, ומילאה את התשובה שהותירה ריקה, ובה הצהירה על העובדות בצורה הישרה ביותר האפשרית.

עכשיו, אתם מבינים, הבעיה של הגברת לא הייתה שהיא שיקרה, אלא שהיא שיקרה בחוסר זהירות. היא הייתה צריכה לומר אמת באותו רגע, ולפצות את האחות במחמאה ערמומית במקום אחר בטופס. היא יכלה לומר, ״מבחינות מסויימות האחות הזאת היא מושלמת – כשהיא במשמרת היא לעולם לא נוחרת״. כמעט כל שקר קטן ונחמד היה מוציא את העוקץ מהאמת הבעייתית אך ההכרחית הזאת.

השקר הוא אוניברסלי – כולנו עושים זאת. ולכן, הדבר החכם לעשות הוא לאמן את עצמנו בהתמדה לשקר מתוך מחשבה, מתוך שיקול דעת; לשקר מתוך כוונה טובה, ולא רעה; לשקר לטובת אחרים, ולא לטובתנו; לשקר שקר מרפא, נדבני, אנושי, ולא אכזרי, פוגעני או מרושע; לשקר בחן ובנועם, ולא בצורה משונה וגמלונית; לשקר בבטחה, ביושרה, במישרין, בראש מורם, ולא בגמגום, בייסורים, בהיסוס, כאילו אנחנו מתביישים במטרתנו הטובה. ואז נוכל להיפטר מהאמת הנחשבת והקטלנית שמרקיבה את האדמה; ואז נוכל להיות נהדרים וטובים ויפים, ותושבים ראויים בעולם שבו אפילו אימא אדמה משקרת, מלבד כשהיא מבטיחה מזג אוויר נתעב. ואז, אבל אני רק תלמיד חדש וחלש באמנות הנשגבת הזאת; אני לא יכול ללמד את החברים במועדון הזה מעבר לכך.

וברצינות רגע, אני חושב שיש צורך רב בבחינה מלומדת של איזה שקרים כדאי ורצוי לספר, מכיוון שכולנו חייבים לשקר וכולנו משקרים, ומאילו שקרים כדאי להימנע – וזה הדבר שאני חש שאני יכול בוודאות להותיר ידיו של המועדון המנוסה הזה – גוף בשל, שאותו אפשר לכנות בהקשר הזה, מבלי להיקלע לחנפנות בלתי ראויה, גוף של אמני שקר ותיקים.